אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרנויה אהובתי

"מחבואים" סרטו החדש של מיכאל הנקה משלב דקויות נפלאות עם משחק משובח, רוצו לראות

תגובות

"מחבואים", סרטו החדש של הבמאי מיכאל האנקה, נפתח בצילום ארוך וסטאטי של חזית בית בשכונה פאריסאית בורגנית. זהו צילום שקט ושליו מאוד. כמעט איננו שומעים רעשי רקע, ומעט מאוד דמויות חולפות על המסך. זהו דיוקן של רגע בחיים; רגע מת כאילו, אבל גם מוכר מאוד ולפיכך מרגיע. אחד מאותם רגעים ביום, בכל יום, שבהם שום דבר בעצם אינו קורה, אבל מתקדמים לקראת הרגע הבא.

אבל אז פתאום התמונה מתחילה ללכת אחורה, ומתברר לנו שמה שצפינו בו הוא קלטת וידיאו, שתיעדה את מראהו של אותו בית, והיא נשלחה אל שניים מדייריו, שצופים בה יחד עמנו. אלה הם ז'ורז' לוראן (דניאל אוטיי), מנחה תוכנית טלוויזיה פופולרית שעוסקת בספרות, ואשתו אן (ז'ולייט בינוש), עורכת בהוצאת ספרים.

יש לכאורה רגעים מזעזעים יותר בסרטו של האנקה, ביניהם סצינה אחת שהמתרחש בה הוא כה פתאומי ואלים, שהתוצאה היא הלם; ואולם, אין עוד רגע שמערער את שלוותנו באופן כה קיצוני כמו אותו רגע סמוך לתחילת הסרט שבו אנו נוכחים לדעת שמה שצפינו בו אינו המציאות אלא התיעוד שלה בקלטת וידיאו.

הרגע הזה מערער גם משום המודעות המיידית לטיפשות הכרוכה בו (הרי גם מה שצפינו בו קודם לכן לא היה המציאות עצמה, אלא הצילום שלה); וגם משום שמאותו רגע והלאה הוא גורם לנו לחשוד בכל מה שאנו רואים בסרט. לכל אורך סרטו של האנקה אנחנו שואלים את עצמנו מי מתבונן בסצינות שמוצגות לפנינו יחד עמנו, והאם מה שאנחנו רואים מצולם ברגע שאנחנו צופים בו (וכל העת אנחנו גם מודעים לכך שהשאלות האלה הן אבסורדיות; הרי זה קולנוע). אנחנו נעשים פרנואידים יחד עם שני גיבורי הסרט, שאינם יודעים מי שלח להם את הקלטת הסתמית לכאורה הזאת, וגם את הקלטות הבאות שממשיכות להגיע יחד עם ציורים, שבסגנונם הילדותי המכוון מתעדים סצינות של אלימות מאיימת. אנחנו רואים, אבל איננו בטוחים מה אנחנו רואים; אנחנו מתבוננים, אבל האם אנחנו באמת רואים? זו נהפכת לשאלה המרכזית שמניעה את עלילת הסרט.

בלי פתרון חד-משמעי

הסיטואציה של זוג נשוי, שמתחיל לקבל קלטות וידיאו ממקור אלמוני, המתעדות את חייו הפרטיים באופן אינטימי יותר ויותר, הופיעה גם בסרטו של דייוויד לינץ' מ-1997, "הכביש האבוד". אך בעוד שלינץ' השתמש בסיטואציה הזאת לשם יצירת סרט שהיה דיון מטאפיסי הזוי בסוגיות של זהות, תודעה וזיכרון, האנקה משתמש בה למטרות קונקרטיות הרבה יותר: סרטו הוא כתב אשמה ומחאה על שאננותה ואדישותה של החברה הבורגנית המערבית.

מבחינות מסוימות מזכיר "מחבואים" את "הטקס", סרטו של קלוד שברול מ-1995. בכלל, יש דמיון בין שני היוצרים האלה, ששניהם תוקפים את החברה הבורגנית ברבים מסרטיהם וממקדים את המתקפה שלהם בתא המשפחתי שנדמה חסון אך בעצם פגיע ושברירי. שברול עושה זאת ביתר אירוניה ארסית מאשר האנקה (שנולד בגרמניה וביים סרטים באוסטריה ובצרפת), שנדמה אפוף יותר בתוגה קיומית מלנכולית מאשר עמיתו הצרפתי; אך שניהם נמנעים מאמירות בוטות וחד-משמעיות מדי.

כוחו של "מחבואים", כמו זה של "הטקס", נובע מכך שאשמתה של המשפחה בסרט היא ערטילאית; היא אשמה בעצם היותה משפחה הנמנית עם הבורגנות המערבית השאננה והשבעה, זו שיש לה כל האפשרויות להתקדם בחייה לעומת החברות שהאפשרויות האלה נמנעות מהן.

האנקה ממקד את עלילת סרטו בהקשר היסטורי. בשלב מסוים חודר לתוכו הזיכרון של מלחמת אלג'יריה, כולל אחד האירועים הטראומטיים שליוו אותה, כאשר בפאריס ב-1961 נהרגו מהגרים אלג'יראים רבים בהפגנה נגד המלחמה. אך האנקה, מעצם העובדה שאינו פותר את התעלומה שבסרט באופן חד-משמעי, מצליח למקם את "מחבואים" בהקשר היסטורי ואידיאולוגי רחב הרבה יותר מזה. סרטו עוסק בסיטואציה החברתית, התרבותית, הפוליטית והקיומית של עולם אחד הניצב מול עולם אחר; זה ככה, והעובדה שזה ככה, ושזה נדמה יציב ונצחי אפילו, היא מקור האימה שהאנקה מצליח לחלחל אל תוך הסרט בדרכים מורכבות ומעודנות כל כך.

השילוש הבורגני

מבחינות רבות, "מחבואים" הוא סרטו הנגיש ביותר של האנקה עד כה. אפשר אפילו לתארו כ"דרמה עשויה היטב". אין הוא מייצר, בזמן הצפייה בו, אותה מידה של זעזוע שעורר בזמנו סרטו "משחקי שעשוע" מ-1997, שהיה תרגיל מהפנט בסאדיזם קולנועי (הסרט תיאר כיצד צמד פסיכופתים צעירים משתלטים על משפחה בורגנית בחופשה ומתעללים בהם עד מוות), ואין בו חומרים פרובוקטיוויים כמו אלה שאיפיינו את סרטו מ-2001, "המורה לפסנתר". ואולם, הוא עוסק בו באותם נושאים עלילתיים וצורניים, ומטריד לא פחות.

הסרט מלא בדקויות נפלאות. הוא משתמש, למשל, לכל אורכו, בספרים הקשורים למעורבותם של שני גיבוריו בתעשיית הספרות; ספרים כתפאורה באולפן שבו ז'ורז' מצלם את תוכניתו וגם בחדר האוכל שבו ז'ורז' ואן מארחים את חבריהם לארוחת הערב. גם בסצינה הזאת ניכר הדמיון לסרטיו של שברול, שאף הוא אוהב לחשוף בסרטיו את הבורגנות בטקס היציג ביותר שלה - ארוחת הערב. וכמו ששברול בוחר לחזור על אותם שמות בסרטיו, כך גם האנקה השתמש כבר בשמות ז'ורז' ואן כדי לסמן את הזוג הבורגני המצוי.

יש גם תבונה מרובה באופן שבו האנקה מערב בהדרגה את פיירו (לסטר מקדונסקי), בנם בן ה-12 של ז'ורז' ואן, בעלילת הסרט (וגם השילוש המשפחתי הזה, של אב, אם ובן, הופיע כבר בסרטים קודמים של האנקה). בכלל, לילדים, ולשאלת הדור הבא, יש משמעות תימטית רבה בסרט; האופן שבו האנקה מציג אותה מגיע לשיאו בצילום האחרון שלו, הברקה של אניגמטיות קולנועית, שמבחינה צורנית משלים לכאורה את המעגל שנפתח עם הצילום הראשון של "מחבואים", אך מבחינה תימטית משגר את הסרט לאופקים של פרשנות פתוחה חדשה.

כל שחקני הסרט מצוינים, ובראשם דניאל אוטיי, אולי המדויק והמאופק שבשחקני הקולנוע של צרפת כיום, וז'ולייט בינוש, שיותר ויותר מציגה בסרטיה דיוקן של נשיות בוגרת, יציבה ואמינה. מרשימה גם השחקנית הוותיקה אנני ז'ירארדו, שמופיעה בסרט בסצינה אחת כאמו של ז'ורז'.

*#