מאה שנה להולדתה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ היא הזדמנות לשוב ולקרוא מיצירותיה - תרבות - הארץ

מאה שנה להולדתה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ היא הזדמנות לשוב ולקרוא מיצירותיה

אילו מחשבות עברו במוחה של נערה לקראת טיול שנתי ב-1926, ולמה גם סיפור שאינו תקין פוליטית יכול לתרום לילדים. מאה שנה להולדתה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ היא הזדמנות להזכיר, שלספרי ילדים ישנים יש הרבה מאוד מה לספר לנו ולילדינו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ספרות הילדים, אולי יותר מכל ערוץ אמנותי אחר, נתונה למרותה של רוח הזמן, לאופנות המתחלפות ולקביעות המשתנות בנוגע לצרכים האמנותיים של קהל היעד שלה - "הילדים של היום". בקלות חסרת ספקות אנחנו נוטים לפסוק שספר ילדים ישן זה, השפה שלו גבוהה מדי; ספר זה איוריו דלים מדי לעין התובענית של הילדים היום; ספר זה ארוך ומפותל מדי למנעד הקשב של ילדי הגן של היום; ספר זה אידיאולוגי מדי, או "מסריו" והעולם המוצג בו אינם מתיישבים עם מה שנראה לנו מתאים לילדינו כיום.

ימימה אבידר-טשרנוביץ (1909-1998), אחת מסופרות הילדים האהודות והנקראות ביותר כאן בשנות ה-40, ה-50 וה-60, שמקצת מספריה הבהירו לראשונה בתולדות ספרות הילדים העברית מהו רב-מכר, התיישנה מהר. למעשה, כבר משנות ה-80 נחשבו ספריה מגויסים מדי, חינוכיים מדי, לאומיים מדי ולא תקינים פוליטית, בעיקר בתחום המגדר. כיום טשרנוביץ כמעט שאינה נקראת עוד בגני הילדים, ורבות מספריות בתי הספר, שבשנות ה-60 וה-70 היו עמוסות בעותקים של ספריה שנקראו ב"קריאת חובה" בכיתה, כבר אינן מציגות את ספריה על המדפים.

יום הולדתה המאה של טשרנוביץ, שחל בשמחת תורה, הוא הזדמנות נהדרת לשוב ולנסות לקרוא מיצירתה. ולא רק למען הנוסטלגיה. אכן, רבים זוכרים באהבה, מילדותם המוקדמת, את מקראות "גן גני" שכתבה וערכה עם לוין קיפניס (החל ב-1947), את "סיפורים לרמה" (1936), "מוקי השובב" (1943) ו"היונה של סבתא" (1961); את תסכיתי הרדיו שכתבה ושידרה, תחילה ב"קול ירושלים" ואחר כך ב"קול ישראל"; ומילדותם הבוגרת יותר - את "שמונה בעקבות אחד" (1945), "אחד משלנו" (1947), או את "שני רעים יצאו לדרך" (1949) שכתבה יחד עם מירה לובה, או את "מגדלים בירושלים" (1968).

מתוך הסרט "שמונה בעקבות אחד", שהופק ב-1964. עיבוד הספר כעבור 50 שנה עורר זעם

אבל הקריאה המחודשת בספריה של טשרנוביץ לציון יום הולדתה המאה אינה רק למען הנוסטלגיה, נעימה ולגיטימית ככל שתהיה. זוהי הזדמנות להזכיר לקובעי הטעם של היום - הורים, גננות, מורים, ספרנים ומו"לים - שלספרי ילדים ישנים, בתיווך נכון, יש הרבה מאוד מה לספר לילדינו הקטנים; דווקא בגלל השפה הקצת אחרת שלהם, המסרים השונים שלהם, המקומות הנראים קצת אחרת, ואפילו הילדים שמוצגים בהם, המדברים והמתנהלים אחרת מאתנו.

הגימנסיה כמרקחה

טשרנוביץ עצמה חשה בהתיישנות ספריה וניסתה להפיח בהם חיים. את ספרה המצליח ביותר, "שמונה בעקבות אחד", שראה אור ב-1945 ועוסק בארץ ישראל בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עיבדה כעבור כ-50 שנה יחד עם בתה, רמה זוטא, והוציאה לאור מחדש (כתר, 1996). גל התגובות הנזעמות בעיתונות, שקבלו על "קלקול המקור", והעובדה שהספר המעובד לא נמכר בהמוניו, רמזו שעדכון התוצרת הספרותית הישנה והניסיון להתאימה לרוח הזמן כנראה אינם הדרך.

דרך אחרת להפיח חיים בספרות ילדים ישנה היא להדגיש, ולא להסתיר, את העבר הנוכח בה, את הזמן והמקום שבתוכם היא נוצרה ושאותם היא מייצגת. לשם כך מומלץ כאן בחום להידרש, בצד הקריאה בספרים עצמם, גם ל"יומנים גנוזים" של טשרנוביץ (2003, מרכז ימימה לספרות ילדים ונוער, בית ברל, כנרת זמורה ביתן דביר).

המדובר בקטעים נרחבים משבע מחברות של יומנים שניהלה טשרנוביץ החל בגיל תשע, בקייב שלאחר המהפכה הבולשביקית, וכלה ב-1936, שכתבה כאשה צעירה בארץ ישראל, בתקופת "המרד הערבי", בהיותה גננת בתל אביב וסופרת ילדים בראשית דרכה. הספר, שנערך בזהירות קשובה בידי רמה זוטא ממאות עמודי היומנים שהשאירה אחריה טשרנוביץ אחרי מותה, מרגש ומרתק הן מהבחינה האישית, הן מהבחינה ההיסטורית (בהציגו היסטוריה אזרחית, פרטית) והן מההיבט של חקר ספרות הילדים העברית. כל אלה, בתיווך נכון, יכולים לרתק גם ילדים ונוער, כמובן, בצד הקריאה בספרים עצמם.

כך, למשל, מתארת ימימה, בת 16, יום בחייה בעיר תל אביב (טשרנוביץ, שנולדה בווילנה, עלתה לארץ עם בני משפחתה בסוף 1921):

"י"ט תשרי תרפ"ו (1926), תל-אביב

"ערב שמחת תורה. מחר יום הולדתי, ימלאו לי שש-עשרי שנה. כמה גדול הדיכאון אצלנו בבית. כאילו השטן מקטרג ותמיד בשמחת תורה מוכרח להתרחש דבר מה. אתמול הובילו את יעקב ואת הסבתא לבית החולים מכיוון שהם חלו בדיזנטריה. לפני כן הם שכבו כחמישה ימים בבית ואמא ואני טיפלנו בהם. השבוע באה אסתר ממוסקבה ותיכף ומיד ניגשה לטיפול בחולים. מצבם הוטב, כך מוסרים מביה"ח, לגשת אליהם אין שום אפשרות. בבית שיממון נורא. אלכסנדר (אחיה של ימימה, י"ד) היה כל הזמן במחנה של הצופים הירושלמים שבמקווה ישראל ובבית רק אנו לבדנו. הנני בת שש-עשרי, ואני מתקרבת לבגרות. זוהי התחלת תקופת הפריחה, קצת מהילדות וקצת מהבחרות, וזה מתמזג למזיגה יפה מאוד. אלוהים, תן לי שנה יפה, שנה מלאת ענין, והעיקר בריאות לכולם".

טשרנוביץ, שלמדה באותה העת בגימנסיה הרצליה בתל אביב, דיווחה ביומנה כמה חודשים לאחר מכן:

"כ"ג אדר תרפ"ו

"כל הגימנסיה עכשיו כמרקחה. כולם מתכוננים לטיול. אנו יוצאים ביום הראשון בבוקר, נהיה בכל העמק וגם חלק מהגליל התחתון. אני מחכה בקוצר רוח לטיול הזה. (...) הו, כמה רוצה אני להיות במקומות האלה. הנה עכשיו היתה שיחה במועדון. הא' רבינוביץ, המורה לזמרה, דיבר על הנקודות בעמק. סיפר עובדות אחדות. הנה הם הגיבורים, הם בונים את הארץ! ואנו? אנו לא כלום. כאילו בארץ זרה אנו גרים. חיים חיי בטלה בלי שום רגש אחריות בעד בניין הארץ, מקיימים את הפסוק 'אכל ושתה', אין שמים לב לעתיד, רק לחיות, היום נשף, מחר ראי-נע, מחרתיים - ואלה ייקרא להם חיים? והם הגיבורים, פת לחם חרבה אוכלים, בדמם בונים את הארץ, אנו פרזיטים ולא יותר.

"וחשבתי ברגעים האלה, האם אוכל גם אני לעזוב את העיר, את התיאטרונים שחביבים עלי, וללכת לחיים האלה, לעבודה, לעזוב את הרעיון על המשך הלימודים וללכת לכפר? הרבה חשבתי ואיני יודעת מה ילד יום, בכל אופן לא אמשיך חיים ריקים. אם אשאר בעיר אתמסר ללימודים הלאה, אכשיר את עצמי לעזור לאחרים, אולי אבחר במקצוע ההוראה, ואז, אולי במשך הזמן, אעבור לכפר".

טשרנוביץ, כמו עירוניים רבים באותה העת, אהדה מאוד את ההתיישבות העובדת וקשרה לה כתרים, אך בחרה שלא להיות חלק ממנה. לאחר שלמדה פסיכולוגיה וחינוך בברלין ובווינה, התחילה לעבוד, ב-1933, בגני הילדים של עיריית תל אביב. המחברת האחרונה הכלולה ב"יומנים הגנוזים" מתארת את עבודתה זו, שממנה גם צמחה כתיבתה.

כבוד לעבר

תל אביב, שכמו טשרנוביץ חוגגת גם היא השנה מאה שנים, לא היתה בשנות ה-30 וה-40, השנים שבהן כתבה בה טשרנוביץ רבים מספריה, זירה שהרבו לכתוב עליה. סופרי הילדים העדיפו על פי רוב להלל את ההתיישבות העובדת ואת ילדיה. בהקדמה לגרסה המעובדת של "שמונה בעקבות אחד", המתרחש כזכור בקיבוץ שעל גדת הכנרת, מעידה טשרנוביץ: "וכך, כשאני כבר בבית הקפה בתל אביב, שבו נהגתי לשבת ולכתוב, הפכתי לחגי: הנער הנוסע מן העיר לבקר את בן-דודו בקיבוץ ונקלע לרדיפה אחרי מרגל".

65 (כמעט) השנים שעברו מאז היטיבו מאוד עם העיר תל אביב ועם דימויה הציבורי של העירוניות. הקיבוץ, לעומת זאת, איבד כידוע מקסמו בחברה הישראלית וכמעט שאינו מיוצג עוד בספרות הילדים. עובדה זו יכולה להיטיב עם סיפוריה העירוניים של טשרנוביץ, שבזמנם זכו לפופולריות פחותה, אולי בגלל עירוניותם המובהקת. הסיפור "שלוש ילדות חרוצות" שנכתב ב-1936 אינו פוליטיקלי קורקט, במובן זה שהוא מספר על שלוש ילדות עירוניות, בנות ארבע-חמש, שעזרו לאמא וניקו את הבית, לשמחת כולם. אולם יש בו, בקריאה היסטורית, כדי לספר על תל אביב הצעירה ועל ילדיה בעיני הכותבים אז.

קריאה היסטורית מתגמלת שכזאת יכולה להיות חלק משגרת הקריאה של ילדים כבר בגיל ארבע-חמש. בהכלילנו גם סיפורים ישנים ברפרטואר הספרותי של ילדינו, סיפורים שנקראו פעם בשקיקה, אנחנו מפנים בסדר היום התרבותי שלנו מקום של כבוד לעבר, לייצוגיו הספרותיים ולא פחות מכך לבני אדם: לכותבים ולילדי העבר, שהספרים הישנים נועדו להם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ