אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יורם קניוק: מלחמות היהודי האחרון

אמנם היתה לו בלורית והוא נלחם במלחמת העצמאות, אבל יורם קניוק מעולם לא רצה להיות הישראלי היפה והגיבור. עם צאת מהדורה מחודשת של ספרו "היהודי האחרון", הוא מדבר על עליית קרנו בעיני הדור הצעיר, מסביר מדוע ניסה להתחמק ממפגש עם היינריך בל, וגם מגלה למה תלויה על קיר חדרו תמונה של רודולף ולנטינו

תגובות

יורם קניוק אמור היה להיות הישראלי האולטימטיבי, האב-טיפוס. הוא נולד בתל אביב ב-1930, ביאליק היה הסנדק שלו, אביו, משה קניוק, היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות, הגננת שלו היתה אשתו של ברנר, המורה שלו בגן הילדים היתה נכדתו של פרישמן, וטשרניחובסקי היה הרופא שלו בבית הספר. הוא נועד להיות הצבר האמיתי, יפה הבלורית והתואר, ואמנם היה יפה תואר ונלחם במלחמת העצמאות, אבל במקום לחזור ממנה עם סכין בין השיניים חזר ממנה כשהוא הלום ומסויט. כי קניוק אכן לא רצה להיות הישראלי האולטימטיבי, הוא תמיד רצה להיות יהודי מ"שם".

בימים אלה, 28 שנים לאחר שיצא לראשונה (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) רואה אור ספרו "היהודי האחרון" בהוצאת ידיעות ספרים. זה ספר מורכב, מסובך, עמוס, שנע אחורה וקדימה ועומד במקום. כמו מחצב טבע, מינרל או יהלום, לא ברור איך נוצר, מתי נוצר, ומאילו חומרים הוא עשוי. לפעמים נדמה שתמיד היה שם.

קניוק מעולם לא נעשה קאנוני, תמיד היה לא שייך, לא מקובל, אולי היה פרוע מדי, מחוץ לחוקים. בשנים האחרונות זכתה הכתיבה שלו לחיים חדשים וצעירים רבים מצאו בה את מה שהוריהם אולי החמיצו. "פתאום אני כותב בנוסח שלהם", אומר קניוק, "אבל כתבתי את זה לפני 40 שנה. אני לא סופר 'שלנו' אני סופר 'שלי'. אני לא כותב בשם משהו ואני מאוד בוטה לפעמים. פעם כתבת עלי שאני סופר פושטק", הוא מזכיר, "וזה דווקא מצא חן בעיני. אף פעם לא הלכתי בתלם. לא מצאתי אותו".

את "היהודי האחרון" כתב במשך שנים רבות, לסירוגין. כשהספר ראה אור לראשונה, קניוק כבר היה סופר מוכר שספריו "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", ו"סוסעץ" כבר זכו להצלחה. אבל לדבריו, "היהודי האחרון" חשוב לו מכולם.

ב-1982 כתב פרופ' גבריאל מוקד ב"הארץ" כי זוהי "אחת היצירות המדהימות ביותר שנוצרו בעשורים האחרונים בסיפורת העברית". וכך הגדיר את אופי היצירה, "לפנינו מארז רגשי ומושגי רב מידות שיוצרו מנסה להקיף בו את כל המציאות של המאה ה-20... ובייחוד את המציאות היהודית והישראלית".

תצלום: דניאל צ'צ'יק

בהקדמה למהדורה החדשה כותב עוזי וייל, "'היהודי האחרון' הוא הכי פחות ספר שקראתי אי פעם, והכי הרבה". ועוד הוא מוסיף, "היהודי האחרון ממשיך גם היום. קורה כל הזמן. הספר ממשיך להיכתב...". הסופר דביר צור כתב באחרית דבר שקניוק "הציב במרכז 'היהודי האחרון' את המקומות הנידחים והמודחקים של הזעם והיגון היהודי ושילב אותם בכמיהה בלתי פוסקת שבסופה נפילה כואבת".

לאחרונה אף תורגם הספר לצרפתית ובביקורת שנדפסה בצרפת נכתב "יצירת מופת זו של הישראלי יורם קניוק, לא תורגמה עד כה לצרפתית, וזאת לא רק בשל עוצמתם המטלטלת של הנושאים שבהם עוסק הסופר - שהינם אקטואליים היום אף יותר משהיו לפני 20 שנה - אלא ככל הנראה בשל העבודה הרבה שהצריך התרגום: קניוק עושה שימוש בכל משלבי השפה ובמרבית הצורות הסגנוניות, אך לעולם אין הוא חורג ממלאכת הסיפור רבת העוצמה שלו. זהו מבוך של זיכרונות הנערמים זה על גבי זה, ללא סטיות מיותרות מהנושא ובלי שום פטפטת".

הסופרת ומבקרת התרבות סוזן סונטאג אמרה פעם שמבין כל הספרים המתורגמים שקראה, שלושת הסופרים הנערצים עליה הם גבריאל גרסייה מארקס, פטר הנדקה ויורם קניוק. ב"סירקוס ריוויו" נכתב בשעתו שהספר הוא יצירת מופת עשירה, תובענית, בעלת לוגיקה פוקנרית, ואילו ב"בוקליסט" הישוו את הספר ל"יוליסס" של גיימס ג'ויס ול"בשוכבי גוועת" של פוקנר. "היהודי האחרון", נכתב שם, תובע מקוראיו תביעות קשות, מאלץ אותם למצוא הקשרים ומשמעויות בהשגות הסדוקות ובחיים המפותלים של הדמויות.

המשיח העברי

במרכז "היהודי האחרון" ניצבת משפחה שקורותיה מכילים בתוכם את היהודיות והישראליות, המלחמה וזוועותיה, את גרמניה והשואה ואת אמריקה והמיסטיקה היהודית, ויש בו גאולה ואבדון, שכול, כישלון ויתמות, כמו ניסה קניוק לכרוך בין הדפים את כל גורל העם היהודי, את התקווה ואת מפח הנפש, את חוסר היכולת ואת האפשרות, את האיוולת והחוכמה, והצער העמוק מני עומק ואת יכולת ההישרדות וזיק החיים.

הפרק הראשון של הספר מספר על בועז, איש צעיר שמשוטט ברחובות אחרי שחזר מהמלחמה הלום לחלוטין. אפשר לראות בו את דמותו של קניוק עצמו. קניוק מספר שכתב את הפרק הזה ב-1964, אחרי שהוא ואשתו מירנדה שבו לארץ מארצות הברית. "50 העמודים האלה עסקו בנושא שהטריד אותי הרבה שנים, הסחר בסבל והסחר במוות. היו פונים אלי כל הזמן אנשים ומבקשים שאכתוב ספרים על הבנים שלהם, יש אלפי ספרים כאלה שמשפחות ביזבזו עליהם הון תועפות ואף אחד לא קורא".

                             עוזי וייל. הכי פחות והכי הרבה (תצלום: טלי שני)

לאחר שכתב את הפרק הזה, עבר לכתוב ספרים אחרים. הוא שב אליו ב-1970, כשעבר עם משפחתו לגור בשכונת מורשה ברמת השרון. "בסמןך אלי גרו אדון גלברט ואשתו, שניהם היו באושוויץ אבל לא הכירו שם, כל אחד מהם איבד את המשפחה שלו. היא איבדה בעל וילדים והוא איבד אשה וילדים. לפי הסיפורים הוא שרד הכי הרבה שנים באושוויץ מפני שהיה עושה כל מיני קופסאות קטנות כאלה, והנאצים היו לוקחים את זה בחגים למשפחות שלהם. הוא היה מספר איך ראה את שתי הבנות שלו הולכות ונעלמות".

"אני נהייתי המשיח העברי שלו", מספר קניוק על היחסים עם שכנו, "הוא היה דואג לי. הוא היה יוצא עם כובע טמבל כזה ועם סכין מטבח אם מישהו חס וחלילה יעשה לי משהו. הוא קרא לי מר קניוק. כשהוא היה מספר לי דברים אשתו היתה יוצאת מהחדר. הוא לא סיפר הרבה אבל סיפר איך שרד, ופעם אחת אמר לי 'לא היה רדיו, ולא היו שום קשרים עם העולם ואמרתי לעצמי שאני בטח אהיה היהודי האחרון'".

כך נולד אצל קניוק הרעיון לספר. אחת הדמויות היא ה"גרמניסופר", סופר גרמני שבא לפגוש את היהודי האחרון. גם הסיטואציה הזאת התרחשה לא רק במוחו הקודח של קניוק, אלא במציאות הקודחת של מדינת ישראל. "הסופר היינריך בל בא לארץ, ומשום מה רצה לפגוש אותי. עשו לו מסיבה אצל חנוך ברטוב בבית". לפני שהלך למסיבה נקלע קניוק לשיחה עם שכנו, גלברט, שיחה שלדבריו לא ישכח לעולם. "הוא שאל אותי 'מר קניוק אתה יוצא הערב?', אמרתי כן. 'לאן אתה יוצא אם אפשר לשאול', עניתי שאני הולך למסיבה. 'אצל מי?' אצל חנוך ברטוב. 'לכבוד מי המסיבה?' אמרתי להיינריך בל. אמר 'אה. מי הוא?' אמרתי סופר. 'איזה?' גרמני. הוא שאל, 'הוא איש טוב?' אמרתי שאני לא יודע אבל אני חושב שהוא איש טוב. אז הוא עצר רגע ואמר לי 'תגיד לו שיחזיר לי את הבנות שלי'".

                              סוזן סונטאג. העריצה את קניוק (תצלום: אי-פי)

קניוק טילפן לברטוב וניסה לזייף מחלה, "אמרתי לו שיש לי 48 מעלות חום". אבל ברטוב התעקש ובלית ברירה נסע קניוק למסיבה. "היו שם הרבה אנשים, סופרים וכאלה. ואז ראיתי את בל, איש ענק כזה. כל הערב ברחתי ממנו, לא רציתי לפגוש אותו, מפני שכל מלה של גלברט היתה בשבילי קודש. הוא אחד האנשים שהכי הייתי קשור אליהם נפשית". אבל היינריך בל לא ויתר. הוא ניגש את קניוק ושאל אותו אם הוא מתעלם ממנו מפני שהוא גרמני. "אמרתי שלא, שפגשתי את גינתר גראס כשהיה פה, ושזה לא זה". בל התעקש ושאל מה הסיבה וקניוק אמר 'שמע, אני אצטרך להגיד לך משהו ולא נעים לי להגיד את זה. אבל יש לי שכן ששמו גלברט, וכשהוא מבקש ממני משהו אני מוכרח לעשות את זה. הוא רצה שאבקש ממך להחזיר לו את הבנות שלו'. ואז בל אמר לי דבר יפה דווקא, הוא אמר לי שאולי בשביל זה בא לארץ ישראל".

קניוק ובל התיידדו ובעקבות כך התחזקה דעתו של קניוק על הספרות הגרמנית. "הוא סופר מצוין, אבל כבר אז עלה בדעתי הרעיון שבספרות הגרמנית הבתר-מלחמתית של כל הנועזים האלה, גראס ובל ואחרים, לא מופיע אף יהודי, והם גדלו עם יהודים. בל סיפר לי שכל החברים שלו היו יהודים, גראס סיפר לי שהוא גדל בדנציג וראה את הילדים היהודים נלקחים, ואף על פי כן יהודים לא הופיעו בספרים שלהם, הם לא יכלו לגעת בזה, וזה לא בגלל פחד, זה פשוט לא היה בבטן שלהם, זה לא כאב להם. זה הפריע להם אבל לא כאב להם. אם זה כואב לך אתה כותב את זה, לא יעזור שום דבר. גתה כתב שאי צדק עדיף על אי סדר, זה משפט איום".

העיקר התלתל

המפגש עם השכן לא היה המפגש הראשון של קניוק עם ניצולי שואה. "כשהייתי בן 17 עזבתי את השמינית והתגייסתי לפלי"ם (פלוגת הים של הפלמ"ח) כדי להביא יהודים לארץ ישראל, לא ידעתי מה זה יהודים אבל רציתי להביא אותם. בהתחלה שנאתי אותם, הם היו מוכרים וקונים ועושים כל מיני עסקאות ופתאום התאהבתי בהם. אהבתי את יכולת ההישרדות שלהם, הם חיו באונייה הזאת בתנאים איומים, אי אפשר לתאר, 3,000 איש שכבו כמו סרדינים. הם היו עומדים בתור לבית הכיסא, כך קראו לזה אז. עמדתי שם וראיתי אשה צעירה עומדת בתור, מחכה שעתיים להיכנס. היא הוציאה מין מראה קטנה בגודל של קופסא קטנה, הסתכלה וככה סידרה לה את התלתל. כל כך היה יפה לראות את זה".

                           גבריאל מוקד. מארז רגשי (תצלום: תומר אפלבאום)

הוא מספר שכשנתפסו המעפילים ונשאלו מי הם, ענו כפי שלימדו אותם 'אני יהודי מארץ ישראל'. אז התחיל לחשוב גם על עצמו כעל יהודי מארץ ישראל. "מאז כששואלים אותי מי אני, אני לא אומר ישראלי אף פעם, מפני שאני לא יודע מה זה ישראלי".

לפני כמה שנים הועלתה בתיאטרון גשר ההצגה "אדם בן כלב", על פי ספרו. קניוק הצטרף לתיאטרון כשנסעו להציג בפולין, בלודג'. "שמו את האוהל מול הגטו, אני לא פולני, אבי בא מאוקראינה, מגליציה, אבל פתאום הרגשתי שאני בבית. פעם ראשונה בחיי שהרגשתי בבית. אלף שנה חיינו במזרח אירופה. מה זה פה מאה שנה ציונות? זה כלום".

הוא מדבר על תחושת החמצה, החמצת הגלות. "תמיד לא אהבתי סברס, לא אהבתי קומפוטים, בפלמ"ח הייתי מוכר אותם בשביל קערת מרק. כולם רצו לאכול בננות ואני אהבתי תרד, בשביל ישראלי לאהוב תרד זה היה משהו נקלה לגמרי. הייתי מפוספס כזה, לא הצלחתי לקפל את המכנסיים נכון. ועם זה לא יכול להיות צבר יותר ממה שאני הייתי. לא הצלחתי להיות היהודי שרציתי".

הוא מעלה את הסברה כי זה משום שלא דיבר שפות זרות, ולא בא עם המטען של היהודים ההם שפגש, "לאט לאט חדרתי למטען הזה אבל דרך דברים אחרים". אחד הדברים שעזרו לו לחדור אל הפן היהודי שלו היתה לימודי הקבלה. "כשחזרתי מהמלחמה היינו יושבים ב'כסית' ואז הכרתי את אברהם חלפי, הוא חיבב אותי והיינו מטיילים יחד. אני הייתי אז מסויט לגמרי מהמלחמה, ויום אחד הוא אמר לי 'אתה צריך ללמוד קבלה'. הלכתי ללמוד אז בירושלים בבצלאל ובמשך שנה הייתי תלמיד חופשי אצל גרשם שלום. למדתי שבתאות, זה עיניין אותי. לאט לאט נכנסתי לזה בלי לדעת גמרא, בלי לדעת את היסוד היהודי האמיתי, אלא את היסוד החסידי והקבלי, את כל מה שלא היה בתלמוד".

המלך עגנון

לדבריו, כל הדברים שעשה בימי חייו וכל הדברים שכתב התלכדו בספר "היהודי האחרון". "13 שנים עבדתי על הספר הזה לסירוגין, גמרתי לכתוב ב-1980, כשעזבנו את מורשה. אלכסנדר סנד, שהיה העורך בקיבוץ המאוחד, אהב את הספר והוציא אותו לאור".אלא שבאקדמיה לא ממש חיכו לקניוק. "הם ממילא לא קיבלו אותי אף פעם. אני פושטק, לא? פושטקים לא יכולים להיות קאנוניים". הוא אומר שבהתחלה חש מושפל אבל מאז כבר התרגל. "כדי להיות קאנוני צריך ללכת במקום די בטוח, עגנוני. יש סופרים מצוינים שעושים את זה, אבל הם הפוכים לי. למה? אני לא יודע".

לטענתו, כל מה שלא עמד ב"תקן עגנון" פשוט נמחק. "קראתי לא מזמן ספרים של אשר ברש שנשכח לגמרי. חיים הזז נעלם. אביגדור המאירי. י.ל. פרץ כתב ספרות יותר מודרנית ממה שכותבים היום. עוד סופר שהרגשתי קירבה אליו היה בשביס זינגר ופה הוא לא התקבל. זה לא התאים לעגנוניזציה, עגנון היה המלך".

הוא מספר שחוקר הספרות גרשון שקד גילה אותו רק על סף מותו. "לקח לו 20 שנה לטלפן אלי, הוא התקשר ואמר 'קראתי את היהודי האחרון, זה ספר מדהים'. אמרתי לו 'אתה כבר כתבת את תולדות הספרות העברית בלי להכניס את זה' והוא אמר 'נכון זה לא בסדר' וניסה לתקן את זה".

ב"רשות הזעקה", מסה שפירסם שקד על יצירתו של קניוק בכתב העת עכשיו ב-1998, הוא הישווה את קניוק לברנר וכתב, "ההוויה שקניוק מתמודד עמה היא הגורל היהודי האבסורדי, שהאבסורד שלו הוא כפול משמעות: היהודים קרובים לתרבות המערבית שתיכננה וביצעה את השמדתם והם קרובים למקריביהם יותר מאשר לתרבויות אחרות. המדינה שהיהודים הקימו מבוססת, אליבא דקניוק, על הקרבתו של עם אחר, כך שהאבסורד ההיסטורי הוא שהקורבנות נהפכו למקריבים. התופעות החיצוניות הללו נהפכו לבעיות פנימיות הקורעות את נפש גיבוריו של קניוק ואת נפש יוצרם לגזרים".

"זה מין ערבוב של לשונות ושל דברים", מעיד קניוק על כתיבתו. "אני לא יודע לכתוב כמו שצריך לכתוב. כתבתי מתוך אי הידיעה שלי לכתוב. אני כותב את האין-אונים שלי. רוב הסופרים הישראלים הטובים כותבים כך שאתה יכול לקרוא אותם ביתר קלות, אצלי מסתבכים. בתי פעם אמרה שספרות זה לתת לגיטימציה לאבסורד. זה בשבילי הסוד של היצירה. לכן אני כל כך אוהב את יוג'ין יונסקו, את תומס פינצ'ון".

לדבריו, הוא לא אוהב שממציאים סיפורים. "רבים מחברי הסופרים ממציאים סיפורים. אם הם רוצים לכתוב על קנאה, הם עושים מחקר, כי הם אף פעם לא זיינו מהצד ולא עשו שום דבר מהצד, הם כולם היו ילדים טובים שלמדו ספרות באוניברסיטה. אתה קורא אותם, חלקם טובים מאוד, ורואה שהם ממציאים. לי נדמה שסופר שלא חווה משהו חזק בחיים קשה לו להמציא חוויה".

הוא סבור שאין צורך לקבוע לאיזה זרם שייך "היהודי האחרון", באיזה סגנון הוא כתוב, או כיצד משתלשלת העלילה. "אני קורא את התנ"ך כבר 50 או 60 שנה כל יום. אני אוהב את הסיפורים האבסורדיים. אברהם שמוכר את אשתו פעמיים כאחותו ואחר כך שולח בן אחד למות במדבר ולוקח בן שני לעקידה. הוא כנראה אהב רק את הגר, אבל אסור לדבר על זה ובסוף הוא אבי האומה. זה יופי של דבר, לא? לא מסבירים את זה כי לא צריך להסביר כל דבר. אני לא כותב פסיכולוגיה, אני לא מסביר".

בחדר העבודה שלו, בדירה השכורה במרכז תל אביב, יש תצלום גדול, מטר וחצי על מטר, של רודולף ולנטינו היפה, מושא הערצת הנשים בשעתו, כוכב הסרט האילם. "תמיד אהבתי אותו", אומר קניוק, "מישהו הביא לי את התצלום מזמן. כשהצלם שלכם ביקש ממני להביט לעברו, פתאום הבנתי, בפעם הראשונה אחרי 40 שנה, שהוא דומה לי כשהייתי צעיר מאוד. שנים חשבתי שאני מכוער ועלוב והבטתי ברודולף כדי למצוא גיבור. והנה כך באמת הייתי אז, או כך אולי, עמוק בירכתי מוחי, רציתי להיות".

יורם קניוק הוא בין הסופרים המעטים שיצאו נגד רשת צומת ספרים ומבצעי המכירות שלה והיה מתומכי חוק הפיקוח על מחירי ספרים המכונה גם החוק הצרפתי, שעניינו הגבלת ההנחות על ספרים בשנתיים הראשונות לצאתם לאור. הוא אומר שהתאכזב מכך שהסופרים הישראלים לא התייצבו לצדו. "זה מציק לי. הסופרים הקאנוניים יכולים להרשות לעצמם לעשות את זה למען סופרים שמרוויחים 40 אגורות לספר. איך זה שאף אחד מהם לא התייצב? ממה הם פוחדים? אפילו את הספרים שלי מוכרים בצומת ספרים ואני יוצא נגדם. החוק לא יעבור מפני שאין תמיכה של סופרים".

לפי דו"ח התמלוגים האחרון של קניוק, במשך חמשת החודשים שבין אוגוסט לדצמבר 2008 נמכרו 1,348 עותקים מספריו והוא הרוויח מכך 7,878 שקלים. גם אם היה מקבל את המחיר הקטלוגי שרשום על הספר, היה מתקשה להתקיים.

מה אתה חושב שהמדינה יכולה לעשות כדי לסייע לסופרים.

"קודם כל, כשיוצא ספר חדש אני מוכר כמה אלפים, 'על החיים ועל המוות' נמכר ב-7,000 עותקים למשל. תראי, אני לא מאמין שהמדינה תעשה משהו. אולי הממשלה תתייעץ עם שר התרבות הסודני כדי לבדוק מה עושים בעוד מדינה מתקדמת כמונו. אין שום מדינה בעולם המערבי שמשקיעה כל כך מעט בתרבות כמו ישראל. בתקופת מפא"י השקיעו, אבל מפא"י איננה כבר".

רנה ורבין, עורכת ספרות המקור בידיעות ספרים, פירסמה השבוע ב-ynet כתבה על יריד הספרים בפרנקפורט ובה סיפרה כי גילתה כי לחוק הצרפתי חסרונות רבים. למשל, העובדה שמחירו של ספר בגרמניה הוא 20 יורו. מחיר גבוה מדי בשביל רוב האוכלוסייה, ומשמעותו שהידע נעשה נחלתם העיקרית של בעלי הממון, כמו בימי הביניים כמעט. גם בצרפת, לטענתה, רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות ספרים בשנתיים הראשונות לצאתם לאור, ורק מעטים מהספרים שורדים על מדפי החנויות יותר משנתיים.

קניוק מודה כי לקוראים עדיף שלא יהיה פיקוח ויהיו הנחות ומבצעים. "אבל מי יספק להם חומר לקרוא? לא יהיו סופרים. יש המון אנשים בצרפת וגרמניה שמדברים על החוק הזה כעל דבר נפלא. אני רואה את זה גם בדו"חות התמלוגים שאני מקבל מגרמניה ומצרפת. המצב טוב יותר מאשר פה".

הבעיה היא שספרות עלולה להיות עסק לעשירים בלבד.

"אם ככה, הקוראים ישלמו מעט מאוד אבל לא יהיו כותבים ומתרגמים. צריך למצוא את אמצע הדרך. נכון שאפשר לחיות בלי הספרים של יורם קניוק, אבל אי אפשר לקנות ספרים בלי שיהיו ספרים, ואיך יהיו ספרים אם סופר לא יכול להתפרנס. איזה מין דבר זה בכלל? שייקחו את התפריטים של כל המסעדות שפושטות את הרגל ויהיה להם מה לקרוא".

כתבות שאולי פספסתם

*#