אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

געגועים לפיירוז

ג'ון אליוט גרדינר, מגדולי המנצחים בעולם, עדיין לא סולח על כך שלפני כשלושים שנה הזמינה אותו התזמורת הפילהרמונית הישראלית וביקשה ממנו לשנות את הפסיון של באך. מאז החליט לא לבקר בישראל. עם זאת, המוסיקאי הבריטי מודה כי החרם הזה מתקיים לצד קשר רגשי עמוק למזרח התיכון

תגובות

במאה ה-19, בעידן הטרום-טכנולוגי, אנשים היו צריכים לחכות עד שהמבצעים הנודדים של מוסיקה קלאסית יגיעו לעיר שלהם כדי לשמוע את נגינתם ולחזות בהם. מבצעים כאלה היו לאגדה בחייהם: הפסנתרן-מנצח פרנץ ליסט, למשל, או הכנרים פגניני ויוזף יואכים. שמעם יצא למרחקים, אנשים היו מספרים אגדות על נגינתם וכותבים על כך ספרים, ורוב בני האדם ידעו שאין להם סיכוי להקשיב להם אי פעם בחייהם.

כיום, אילולא היו דיסקים ודי-וי-די וטלוויזיה, גם המנצח האנגלי ג'ון אליוט גרדינר היה נחשב לאחד כזה - על אחת כמה וכמה בישראל, שבה לא הופיע מעולם וכנראה גם לא יופיע. את סר ג'ון, דמות פורצת דרך בתחום הביצוע של מוסיקת הבארוק בכלי התקופה, אפשר לשמוע כאן רק ברמקולים, ואת פניו המחייכים - לראות בטלוויזיה או בירחוני הדיסקים בלבד. לישראל הוא לא יבוא. כדי לראות אותו על הבמה צריך איפוא להתכבד ולנסוע אליו.

אל "פסטיבל בטהובן" בבון, שהסתיים לפני חמישה ימים, בא גרדינר, יחד עם האנסמבלים הנודעים שלו - "מקהלת מונטוורדי" שהקים ב-1966 ותזמורת "סולני באך האנגלים" שהקים כעבור תריסר שנים - כחלק מסיור הנדל שמקיימת הקבוצה; בסיור זה היא מעלה את האורטוריה "ישראל במצרים" ברחבי אירופה. ההפתעה הראשונה למראה הנגנים והזמרים, בחזרה אחרונה לפני הקונצרט, היתה הגיל שלהם: במשך השנים נדמה היה למי שלא צפה בהם בערוץ "מצו" ודומיו, ש"סולני באך" ו"מונטוורדי" הם חבורה מכובדת של אנגלים כבדי ראש. הוותק שצברו במשך חצי מאה כמעט, הביצועים היפהפיים שלהם ברמה המקצועית הכי גבוהה, אין-ספור ההקלטות שלהם - יותר מ-100 - וכמוהן אין-ספור הפרסים שבהם זכו הם והמנצח שלהם: אלה לא הכינו למפגש עם חבורה רעשנית של צעירים לבושים ברישול, שהפער בין מראם לסטריאוטיפ הקלאסי והבארוקי הוא בלתי נסבל כמעט.

מפתיע לראות שכולם באנסמבלים שלך כל כך צעירים.

"לא, לא כולם", אומר גרדינר, "אני למשל לא צעיר", הוא צוחק.

נדמה שיש בין הזמרים אפילו בני עשרה.

"כן, אלה צעירים שהצטרפו אלינו כחלק מפרויקט חניכה שאנחנו עושים: אנחנו מקבלים צעירים מתלמדים, כשוליות. זה נותן להם ניסיון עצום, העבודה עם הוותיקים והאינטנסיביות של הקונצרטים שלנו. השנה אלה זמרים, בשנה הבאה נגנים".

מפתה להציע גם לאנסמבלים בישראל לאמץ את המודל החינוכי הזה - אבל לשם כך נחוץ אומץ, להסתכן עם נערים ונערות סולנים בקונצרטים על הבמות הכי מכובדות, ולא פחות מכך נחוץ כישרון - אמנים צעירים שמסוגלים לכך כלל. הקונצרט הראה שמהם יש לאנסמבל בשפע.

החזרה כיפית לכולם. גרדינר (יליד 1943) מתבדח, הצעירים צוחקים, ונדמה שלא רק בגלל הכורח לצחוק מבדיחות של בעל השררה. ועם זאת, האינטנסיביות של העבודה מעוררת דריכות. גרדינר עולה ויורד מהבמה, נותן הוראות ביצוע, מרשה לסולנים לתפוס יוזמה ולחזור על קטעים בעצמם בלי ניצוחו, מתייעץ עם כולם אילו קטעים כדאי לברר. "חלקם אתי הרבה זמן - וכמו שראית אני יודע להצחיק אותם, אבל גם סומך עליהם. אנחנו אוהבים זה את זה ובוטחים זה בזה", הוא מסביר את העצמאות של המוסיקאים שלו.

האורטוריה "ישראל במצרים" של הנדל, שלה יוחד הקונצרט, מספרת את סיפור יציאת מצרים בטקסט התנ"כי המקורי מספר "שמות" בתרגומו לאנגלית. עשר המכות, גבורתם של העברים, אכזריות הנוגשים המצרים, קריעת ים סוף, טביעת הרודפים ושירת הים - אלה מקבלים תחת ידו של הנדל ממד הרואי, בחצוצרות ותופים, ספקטקל צלילי הממחיש את סיפור הטובים נגד הרעים.

"אני מזדהה עם הנדל, גרמני שבא מהתרבות המפוארת שלו לאנגליה ונטמע בתרבות האנגלית", אומר גרדינר, "והאנגלים ששמעו את האורטוריה שלו הזדהו כליל עם בני ישראל ביצירה הזאת. היא הועלתה ב-1739, בזמן העימות עם ספרד שנהפך ל'מלחמת אוזנו של ג'נקינס' - שם מוזר למלחמה שפרצה גם בגלל התעללות של ספרדים בקפטן אנגלי, שהציג בפרלמנט את אוזנו שנכרתה על ידם.

האנגלים ראו בעצמם את בני ישראל, ובספרדים הקתולים את האויב המצרי".

זו הזדמנות טובה לדבר לא רק על הזמן העתיק: בישראל היום עושים עניין גדול מהעובדה שאתה לא בא לנצח שם.

"אה, באמת? לא ידעתי".

בקרב קהל המוסיקה הקלאסית יש הטוענים שזה חרם פוליטי.

"האמת היא שהסיפור התחיל לפני 30 שנה, כשהתזמורת הפילהרמונית הישראלית הזמינה אותי לבצע אתם פסיון של באך, אבל עם ההזמנה בא תנאי: לדלג על כל הקטעים שבהם מופיע השם ‘מריה'. כעסתי מאוד על כך. זו פשוט היתה בגידה במוסיקה. אז החלטתי לבטל ולא לבוא יותר".

גרדינר בקונצרט בפסטיבל בטהובן בבון, עם הסולנית הישראלית קתי דברצני(תצלום: ברברה פרומן)

גרדינר, אם כן, לא מאשר ולא מכחיש שהוא מחרים את ישראל. ככלל, מארגני קונצרטים בישראל מעידים שלא נתקלו בחרם חד משמעי של מוסיקאים מבצעים על ישראל. ביטולי קונצרטים קרו מפעם לפעם, בעיקר בתקופות מתוחות של פיגועי התאבדות, אבל תמיד תורצו במחלת האמן. בין המוסיקאים שמחרימים ומכריזים עך כך בפה מלא שני אנגלים - הכנר נייג'ל קנדי, שלפני שנתיים, בקונצרט במזרח ירושלים, אמר ל"הארץ" שישראל היא מדינת אפרטהייד חדשה ושהתנהגותה ברברית; וזמרת הסופרן אמה קרקבי, שהחליטה בתחילת העשור לא לבוא עוד לישראל כל עוד הכיבוש נמשך למרות קשריה הנהדרים כאן והאהבה הגדולה שרוחש לה הקהל.

לגרדינר, מתברר, יש קשר ארוך ומיוחד עם המזרח התיכון, והשהות באזור נהפכה בשבילו לאירוע מכונן. "זה התחיל בביקור אצל ידיד של הורי באוניברסיטה של ביירות, כילד", הוא מספר. "לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה חזרתי ללבנון ואחר כך עבדתי כמתנדב באונרוו"א (סוכנות האו"ם לפליטים) במחנות פליטים פלסטיניים. ב-1961 עבדתי במחנה פליטים ליד בית לחם ושם התוודעתי לסבל האוכלוסייה. מטעם אונרוו"א כתבתי תסריט דוקומנטרי על חיי הפליטים וביקרתי במחנות בעמק הירדן, ביריחו ובעזה. הרושם של הסבל היה עמוק ולא יישכח", הוא אומר.

לדבריו, הניסיון הזה שינה את חייו. הלבנט, שהקסים אותו בילדותו בביירות, נהפך למרכיב מרכזי באישיותו. הוא התוודע להשפעת המזרח על הפילוסופיה והמדעים במערב והתאהב במוסיקה ערבית. "נסעתי גם לירדן", הוא מספר, "לפטרה ולביבלוס - שם ליוויתי ככנר כמה פעמים את הזמרת פיירוז". באחד הראיונות בעבר הוסיף גרדינר שלדעתו האהבה הגדולה שהתחיל לרחוש למלחין הרנסנס-בארוק קלאודיו מונטוורדי היתה קשורה גם היא למוסיקה מזרחית, שאותה שמע מונטוורדי בעת שהותו בוונציה. המפגש הבין-תרבותי הביא את גרדינר לבחור בלימודי היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג', מקצוע שהדגיש אצלו את הצורך להתחקות אחר ההיסטוריה של כלי הנגינה גם כן, ואחר ביצועה של המוסיקה בהקשרה ההיסטורי. תפקידו הקריטי בתנועת המוסיקה המוקדמת העולמית היה קשור איפוא לניסיונו המזרח-תיכוני.

הסבתא היהודייה

"יש לי סימפטיה רבה לשני העמים, הישראלי והפלסטיני", אומר גרדינר, "ובנוסף לניסיון שלי באזור שלכם, השורשים שלי יהודיים מצד הסבתא שלי, ואני לא מתכחש להם. לפסטיבל הזה באנו מוורוצלב בפולין: סבא רבא שלי, שהיה יהודי, בא משם. הוא היה כנר ואחר כך ניגן ב'שטטסאופר' בווינה - והביקור שם ריגש אותי מאוד".

אבותיו מספקים עוד סיפורים יוצאי דופן: אח של סבו היה המלחין הנרי בלפור גרדינר, שלמד אצל תלמיד של קלרה שומאן, אסף שירי עם וקידם כמנצח מלחינים בריטים בני זמנו כמו פרדריק דיליוס וגוסטב הולסט. הוא גם הקים חווה אורגנית שגרדינר ממשיך לטפח גם כיום. אביו של גרדינר, רולף גרדינר, ממכריו וחסידיו של הסופר ד"ה לורנס, היה לעומת זאת אחד מראשי הימין הקיצוני בבריטניה וגרמנופיל שדגל בתיאוריות גזעניות.

גרדינר נזכר: "ממחנה הפליטים בבית לחם צעדנו לאורך הגבול, זה היה לפני מלחמת ששת הימים, עד לירושלים, לעיר העתיקה. זה לקח יום שלם - ויש בי געגועים רבים לחבל הארץ הזה ולאנשים שבו. וגם לירדן, לפטרה וג'ראש, ולחברים בעמק הירדן.

"ואם מדברים על שילוב מוסיקה ופוליטיקה - אני מאוד מעריך מה שדניאל בארנבוים עושה. הייתי חבר טוב של אדוארד סעיד והייתי עד להקמת תזמורת ‘דיוואן'. אבל אני מתקומם נגד אי-צדק, ולפלסטינים אכן נגרם אי-צדק. עם זאת, גם בעולם הערבי לא הייתי ולא הופעתי מאז הביקור שלי בשנות ה-60. ובכלל, אי אפשר להימנע מלהופיע במקום מסוים בגלל סיבות חוץ-מוסיקליות - כמוסיקאי אתה נפגש כל הזמן ברוע בתוך הקשר תרבותי עמוק. למשל להופיע ולנגן בוויימאר, בלב התרבות הגרמנית היכן שפעלו גתה ושילר, בעוד שבמרחק כמה קילומטרים משם שוכן מחנה בוכנוואלד. אי אפשר ליישב בין שני הקטבים האלה, ואי אפשר להימלט מהם על ידי הצהרות פוליטיות.

"בסופו של דבר מי שבאמת גרם לכל התסבוכת הזאת היינו דווקא אנחנו הבריטים", הוא נאנח, "מצד אחד הצהרת בלפור, מצד שני הסכם סייקס-פיקו - אלה הבטחות מנוגדות שנתנו לשני הצדדים, והתוצאה הטרגית היתה בלתי נמנעת".

על קצה הכיסא

התענוג בהאזנה לגרדינר ולאנסמבלים שלו הוא רב. הוא מגלם את השיא של ביצוע מוסיקלי, מכל היבט - הצליל, המחשבה, הספונטניות והאותנטיות הרגשית. כל סולו בשירה מושלם, הניצוח שלו מלא עדינות, בדיוק במינון הנכון של תנועות והבעה, והתוצאה מרהיבה.

נגינת כלי הסולו של התזמורת מושלמת אף היא - ואף מפתיעה ומשמחת, כי הסולנית בכינור, והנגנית הראשית של התזמורת המובילה את כל האנסמבל, וזו שלוחצת את ידו של גרדינר בתחילת הקונצרט ובסיומו וקדה לצדו, היא ישראלית - הכנרת קתי דברצני. גרדינר קורא לדברצני להצטרף לשיחה, והשיחה אתה בעברית כמעט משכיחה את הדיון אתו: "גרדינר דורש 100 אחוזי תפוקה 100 אחוזים מהזמן", היא אומרת בסוף הקונצרט, "וכולנו יושבים על קצה הכיסא, גם בחזרות - ולכן כל כך נהנים. אתו, לעולם לא מדובר בסתם מוסיקה ובסתם קונצרט".

*#