אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוקי שוורץ: יהושע נוישטיין נפרד

בוקי שוורץ הגדיר מחדש את הפיסול על ידי כך שחיבר עצמים, וידיאו ותיקון פרספקטיבה. מעט יותר מחודש לאחר מותו, מנסה האמן יהושע נוישטיין לתאר את תרומתו הייחודית ואת עמדתו העצמאית בשדה האמנות המקומי הרווי תככים

תגובות

כשבוקי שוורץ מת חשבתי בלבי: "הנה הולך אדם לעולמו ולוקח אתו חלק גדול של העולם".

שוורץ מצא את העולם במצב של אי-סדר: מפוזר, שבוי בדעות קדומות, כאוטי, אפילו אחוז פחד. חפצים, אידיאולוגיות, נאמנויות, עמדות, הייררכיות, צבעים, אנשים, רהיטים, ארכיטקטורות - כולם נראו זרוקים יותר מאשר מונחים במקומם, ערבוביה של חומרים, פרה-קונצפציות והשקפות מוטעות. שוורץ הוריש לעולם את התגלית, שהשקפה על העולם מנקודת הצטלבות אסטרטגית יכולה לחולל בו סדר.

לקח לשוורץ שנים עד שעלה בידו לתרגם השקפה זו לאמנות - וכשעשה זאת הזיז את הפיסול לשלב חדש, פישט את המציאות והפך אותה לגיאומטריה שניתן לשכון בתוכה.

מה פירוש האמירה, שהמציאות היא כאוטית ואילו הצגתה בפרספקטיבה של וידיאו מן המרחק הנכון מחוללת בה סדר ומשווה לה פשר? כדי להתייחס לשאלה זו במונחים של בוקי שוורץ, אנו חייבים לזכור שהוא לא היה אינטלקטואל. הוא הכריז על כך בגאווה. במודלים האינטלקטואליים היו פרדוקסים מסועפים שהוא לא בטח בהם. הוא היה עצמאי, ספקני ביחס לתבונה, ביחס להיפותזות, הכללות. הוא סבר שכל אלה הוליכו לכאוס.

הנטייה לאנושי של בוקי שוורץ, תחושת החובה שלו להודיע על עמדתו, הודגמו היטב במאורע מלפני 15 שנים, שבו הייתי אני מעורב אישית. האמן יעקב דורצ'ין כתב (בעיתון "שישי", מארס 1994) מכתב לעורך, שבו השמיץ אותי ואת עבודתי. שוורץ נפגע לא כל כך בגיני כמו מהפריעה של ההגינות הבסיסית. ושלא כמקובל אצלו, הגיב על ההתקפה שבוע לאחר שהתפרסמה, באותו עיתון עצמו:

"דורצ'ין, כינית את נוישטיין יהודי קטן, מכוער ורשע. מה זה חשוב איך נראה נוישטיין? אתה מנסה למצוא לו כלה? (...) מקומו בין מעצבי תשתית האמנות הקונצפטואלית והפוליטית בארץ שמור לו בכבוד. דורצ'ין, אתה נשמע כמייצג דעה הגורסת שאפשר לשכתב את ההיסטוריה על ידי השמצות אישיות ... מכתבך מגלה שטעיתי לחשוב שהתקופה ההיא נגמרה. תקופה שבה הושמצו אמנים ישראלים היושבים בחו"ל בגלל מקום מגוריהם ולא על פעילותם האמנותית.. כינית אותו פטרייה, אצה, הנפקה. זה לא הולך, דורצ'ין. אל תסמוך על הסניליות של עולם האמנות. יש כאלה שזוכרים. מה קרה? אתה פוחד ממנו?"

בוקי שוורץ, מסגרת תמונה, 1991 (מאוסף סיגלית זיתוני בונמריטו בשיקגו)

זה היה בוקי שוורץ מובהק. מעשה אופייני, שקרן ממנו שקט נפשי. בעיניו לא היתה בכך גבורה אלא הגינות בסיסית, הסתמכות על עצמו שהיא היפוכו של קונפורמיזם, ורתיעה מחוליגניזם. זו נראתה לו חובה מובנת מאליה.

בשנות ה-60 נבנו על ידי אמנים, אוצרים ומבקרי אמנות מקומיים כמה נרטיבים ושושלות יוחסין שהיו אחראיים להתפתחות הנחפזת של התרבות הישראלית. היה זה בחלקו המפעל הציוני חסר הסבלנות עצמו שגייס אמנים כלוחמי קומנדו. אין ספק שהופעת "עשר פלוס" היתה חלק מסדר יום זה. האמנים הרציניים פרשו הצדה ברגע שבו נהפכה הרוח של קבוצה זו לרוחה של חבורת "משלנו", שמינו את עצמם לסמכות בעניין אותנטיות וישראליות. היו פוליטיקות נקמניות קטנות וחיפוש איקונות בשביל בנק התדמיות העצמיות הלאומיות. מאייסטרים מקומיים, שליחיהם, נושאי כליהם ואלה שקיבלו על עצמם את עול השקפותיהם חלשו על הסצינה התל אביבית. הם סיפרו סיפורים על היותם דייגים, חובבי מוסיקה, בעלי מומים, לוקים בנפשם, דתיים, אוהבי טבע ושאר מעלות המדברות אל לב הקהל, אך לחלוטין בלתי ענייניות בכל הנוגע לשיח ולניתוח האמנותיים. אורח החיים שלהם התבסס על סנטימנטים אנקדוטליים ופוליטיקת כוח, שהעכירו את שיח אמנות בתל אביב.

אשליה ומרחב אמיתי

בוקי שוורץ נסע לאנגליה. כמה אחרים - לאמסטרדם, ניו יורק, פאריס. האמנים הרציניים שנותרו בישראל התכנסו בתוך עצמם במעין גולה פרטית. אמנים אנטי-רגיונליים חשו שלא בנוח בהקשר של החיפוש הקולקטיבי אחר הזהות הלאומית. החריגים לא היו תיאורטיקנים, אלא מי שנצמדו להתחייבות לטבלת הנושאים של האמנות: האתגרים המושגיים, בעיות של ייצוג, פיגורציה, צבע, מבנים ראשוניים, צורות שנבעו מתפקודים, המצע התמונתי, ביצוע, מקומו של הפיסול, תהליך, מונומנטליות, דימויים, מעשים של עבודה, ההתחייבות להגדרות מדויקות.

שוורץ עשה אמנות כמחקר ללא הפסקה. הוא בנה את הדימוי כהתנסות בזמן אמת. בסיוע הווידיאו ותיקוני פרספקטיבה הוכנס הצופה אל תוך האשליה והמרחב האמיתי כאחד. היתה זו האנשה של האסתטיקה הסביבתית המושגיית המינימליסטית.

שוורץ למד הרבה בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון, שבו הודרך על ידי (וגם הפך לעוזרו של) אנתוני קארו. היה זה באמצעות קארו, שהפיסול, בפלדה צבועה, מצא נקודת כובד חדשה ועטה עור חדש. קלמנט גרינברג, ז'ול אוליצקי ודייוויד סמית הם שווידעו את קארו בבואו לאמריקה למהפיכת הפיסול, והוא, מצדו, העביר את החזון החדש הלאה לדיוויד אנסלי, מייקל בולוס, האמיש פולטון, פיליפ קינג, ריצ'ארד לונג, מנשה קדישמן (המוקדם), בוקי שוורץ ואיסאק ויתקין. בראשית שנות ה-70 היה שוורץ בדיאלוג מתמיד, כולל ביקורי סטודיו ותערוכות, עם קבוצת האמנים הסביבתיים-מושגיים שלנו. זוהי הגיניאלוגיה האמתית של יצירתו של שוורץ ושל מקומו בהיסטוריה של האמנות, גיניאלוגיה המחברת אמנות ישראלית עם השיח העולמי. לכן לשייך את שוורץ ל"עשר פלוס" מקטין את דמותו ומטעה.

אידיאת הווידיאו

עיקר עבודתו של שוורץ היה הפיסול בשדה מורחב באמצעות הקונצפט של תיקון הפרספקטיבה. בעזרת הווידיאו הוא העניק מחדש צורה לגוף האנושי והחיה עצמים דוממים בתוך העולם הטמפורלי.

מתוך עבודת וידאו של בוקי שוורץ מסוף שנות ה-70

שוורץ עובד עם הצופה אחד על אחד, הולך אתו לאורך התהליך כדי שהוא יוכל ללמוד היכן מתחילה ההתנסות. מרחק וזווית ראות אינם נוספים לפסל אלא הם חלק אינהרנטי ממנו. התוכן נובע כאן מן הצורה ולא להיפך. לראות את החפצים המפורקים בבידודם חשוב לא פחות, ומאלף אפילו יותר, מאשר לראות את הדימוי המלוכד. בשום מקרה אין החפצים המותקנים בבחינת עניין של קומפוזיציה או של טעם טוב ביתי. זה היה המקום שבו צעד שוורץ את הצעד הגדול הבא מן הפיסול על פי מודל והלאה. כל המרכיבים נקבעים בכוח במקומם על ידי אידיאת הווידיאו השלטת.

מיצגי הווידיאו של שוורץ מציבים שאלות פילוסופיות חדות בעניין החיתוך והריבוד של חוש הראייה. שוורץ השתמש במסה וטעות במקום בתיאוריה, בפרגמטיזם במקום בהיפוך, אינדוקציה ולינגוויסטיקה. והוא הוכיח את העקשנות של אמן פטריוט ושל אדם הדבק בשורשיו אף בעת שהוא מרוחק לגמרי מהמקום שלהם, וזאת ללא שום פשרות באמנותו.

בשימוש של שוורץ בצבע מהדהדת ההתנסות המוקדמת שלו בפיסול האנגלי, שבו הצביע הצבע על המשכיות ומגע. אבל הכרח הוא שלא להסיח את הדעת מהנוכחות המרכזית ומן התהליך של מרכיבים בלתי המשכיים. לצורה הגיאומטרית הסופית נועד מקום משני בלבד. כשהמרכיבים הנפרדים מתחברים לצורה הגיאומטרית או הצבעונית, חיבורם מסמן את קץ ההתנסות. המרכיבים האקראיים והכאוטיים של המציאות הם הפועלים כפסל, וכשהכל מתלכד נהפכים אמצעי העזר הפיסוליים לדימוי התמונתי או הסצני. כשפסל נצפה ממקום שונה מזה שבו ממוקם למעשה אמצעי העזר, אז הוא נהפך לתמונה. במובן זה שוורץ הוא צייר לא פחות משהוא פסל, ופסל לא פחות משהוא אמן וידיאו. החיבור הזה של וידיאו, עצמים ותיקון פרספקטיבה הוא שעשה את שוורץ לדמות מפתח בפיסול הישראלי.

 • קיר אמן עם בוקי שורץ

*#