שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אהבה, שמחה ומוות: ראיון אינטימי עם רונה קינן

לרגל יום הולדת 30, רונה קינן משוחחת עם תמר קרוון על הפחד שבגילוי המשיכה לבנות, על הרצון לרכוש שמלה ועל הדברים שלמדה מאבא

תמר קרוון, העיר תל אביב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר קרוון, העיר תל אביב

מאוד ריגש אותי שהסכמת לפזר שערותייך ולהתגנדר בליפסטיק. האם זו תחילתו של שחרור, כעת שמלאו לך 30?

מאז הצילומים איתך אני מספרת לכולם שמשהו בנוכחות שלך היה כל כך נעים ומרגיע שלא היית צריכה לבקש יותר מדי. מספיק שאמרת לי: "אולי תפז..." וכבר הייתי בלי גומייה, מוכנה לקלוז־אפ שלי. נראה שכמו בכל כך הרבה תחומים אחרים בחיים, השאלה כמה רחוק תהיה מוכן ללכת תלויה במידה רבה במי הפרטנר שלך. וגם הגיל עושה משהו כנראה.

צילמתי אותך לא פעם בעבר ושמחתי לראות שסוף סוף גם את התחלת לחמוד פריטים! כיצד זה קרה?

זה תהליך מלהיב שצובר תאוצה משנה לשנה. לרוב אני מסתכלת על אנשים מעודכנים מדי ומגניבים מדי שלבושים טוב מדי בקנאה ובבוז, שמזכירים את הדרך שבה קרפיון עשוי להביט בדג מנטה ריי. הקרפיון חווה את עצמו כמשהו קלאסי, משהו שהוא מעבר לאופנה, אבל הוא לא יכול שלא להתפעל מהמנטה ריי, ובסתר לבו הוא משתוקק להידמות לו. לשמחתי, באחרונה גיליתי שאפשר לעשות סינתזה בין הדברים ושהאדם לא חייב להיות קורבן אופנה כדי לאהוב בגדים או כדי להתלבש טוב.

האם יבוא יום ואף תרכשי שמלה? אם זה אכן יקרה, האם תרשי לי להיות לצדך?

אני חושבת שמבחינה אבולוציונית אני נמצאת כמה שלבים לפני שלב השמלה, אבל אני מודה שאני מפלרטטת עם הרעיון במוחי מפעם לפעם ואשמח מאוד אם תהיי שם לצדי כשזה יקרה.

אנשים עדיין מסקרנים אותך?

קשה לכתוב שירים בלי מידה מסוימת של סקרנות כלפי הזולת.

כשהיית בערך בת שמונה, מה חשבת שתהיי כשתהיי גדולה?

כשהייתי בת שמונה רציתי להיות אינסטלטור. כשהייתי בת עשר רציתי שתהיה לי להקה. הייתי מבלה שעות בלדמיין איך כל אחד מהם ייראה ומה הוא ילבש. הבחורים המצוינים שמנגנים איתי היום נראים קצת אחרת ולבושים קצת אחרת, אבל בכל אספקט אחר קלעתי בול.

מתי הבנת שאת אוהבת בנות?

בסביבות גיל 12.

ההבנה הזו הפחידה אותך?

מאוד. בעיקר הרגשתי שנענשתי על משהו ולא יכולתי להבין על מה. זה לקח כמה שנים עד שהצלחתי לראות בזה מקור לשמחה.

כיצד הורייך הגיבו?

אמא שלי היתה סופר רגישה עם העניין הזה. היא אמנם לא פצחה בריקוד אני־אמא־מאושרת־לילדה־מתבגרת־עם־בעיות־זהות־מינית, אבל היא שידרה רוגע וקבלה. לולא תגובתה האוהבת אני בטוחה שהתהליך שעברתי היה מענה פי כמה וכמה.

גדלת במשפחה מאוד יוצאת דופן מכל בחינה. האם כיום יש לך מודל של משפחה שהיית רוצה להקים?

אין לי מודל ברור, אבל אני יודעת שאי אפשר להיכנס לעניין הזה עם אשמה מוקדמת ועם פחד משתק מטעויות. ההורים שלי טעו פה ושם, אני אטעה פה ושם, ואין כנראה דרך אמיתית לעקוף את זה. צריך לזכור שגם המשפחות הכי משונות מצליחות לייצר בני אדם סימפטיים מפעם לפעם.

מה הדבר הכי חשוב שלמדת מאביך?

לאהוב את השפה העברית, לאהוב אוכל טוב, לאהוב מוזיקה, לאהוב את המשפחה שלי.

מה הדבר הכי חשוב שלמדת מאמך?

שאפשר וגם רצוי להיות בן אדם טוב. וגם, ואולי חשוב מזה, שאפשר להיות גם אמן טוב וגם אדם טוב.

האם הרגשת אי פעם שהקרקע נשמטת מתחת רגלייך?

לעתים תכופות מדי.

את מאמינה שאהבה היא טובה במהותה?

האהבה טובה במהותה רק בהנחה שהאוהב הוא טוב במהותו.

אבא שלי תמיד אומר לי, "תמרי, כולם מתים בסוף, תהיי מוכנה לזה", ואני לא מוכנה לקבל את זה. היש נחמה כלשהי אחרי מותו של הורה יקר?

בהחלט לא. זה רק מסמן לך שאתה בראשיתה של שרשרת ארוכה ועצובה של פרידות.

את התמונות של תמר קרוון תוכלו למצוא בגיליון "העיר" של השבוע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ