אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בריז'יט בארדו: בלתי מוסרית מכף רגל ועד ראש

היא המציאה את דמות הנערה הפתיינית וכשנהפכה לאשה העולם יצא מדעתו. בריז'יט בארדו, שסגנונה הסקסי המשוחרר עורר זעם והשראה כאחד, תחגוג מחר את יום הולדתה ה-75. איך נהפכה נערת הפוסטרים לסמל אקזיסטנציאליסטי

תגובות

לאחר המהומה והשערורייה שעורר הסרט "ואלוהים ברא את האשה" מ-1956, אמרה בריז'יט בארדו שהיה מוטב אילו לא נולדה כלל. כיום, בשעה שבארדו - "הייצוא הצרפתי שחשיבותו אינה פחותה ממכוניות רנו", לדברי שארל דה גול - מציינת את יום הולדתה ה-75, תערוכות במוזיאונים ובגלריות לצד מחוות בשבועות האופנה בפאריס, בלונדון ובניו יורק, מפנות שוב את אור הזרקורים אל אחד הסמלים האחרונים של המאה ה-20 שעדיין אתנו.

כשפרשה ב-1973, בהיותה בת 39 בלבד אך עם יותר מ-50 סרטים באמתחתה, הסתגרה בארדו במקום מפלטה בסן טרופה, שם יכלה להתמסר לבעלי חיים ולסגנון חיים ים-תיכוני של רגליים יחפות. היא יצאה מביתה רק כדי להפגין למען זכויות בעלי החיים ולהשמיע כמה הערות מביכות בענייני הגירה. בעבר נקשר שמה לחזית הלאומית של ז'אן-מארי לה פן, אך היא לא היתה חברה בתנועה ואף לא נמנתה עם אוהדיה.

למעשה, עד היום היא לא חדלה להיות היא עצמה, טבעית ופשוטת דיבור. היא מעולם לא נכנעה לניתוחים קוסמטיים, לעומת רבות מבנות דורה, ושמרה על האותנטיות שלה. סיפורה הוא סיפור של פניית עורף, לא רק לצביעות ולהטפות מוסר, אלא גם לזהירות, מחושבות ושיקולים מוקדמים.

"תופעה שצריך לראות כדי להאמין"

כשזינקה לבמה הציבורית בתחילת שנות ה-50, צרפת והעולם לא היו מוכנים אליה. "נשים בנות דורי זוכרות את השער הראשון שלה ב'Elle' ב-1950", נזכרת היסטוריונית האופנה הצרפתית ניקול פארו. בארדו היתה כמעט בת 16. "היה לה שיער קצר בצבע אגוז ויציבה מרהיבה של רקדנית. היא ייצגה משהו שמעולם לא זכה להתייחסות קודם לכן בחברה או באופנה: את הנערה הצעירה".

                  בריזי'ט בארדו. הלכה אחר נטיות לבה (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

לפני בארדו הוסתרו המתבגרות מעין הציבור ומהתפירה העילית. והנה היא הופיעה, כבר ללא שומן ילדות ובה בעת עדיין לא אשה. "מצד אחד היו ילדות שאימהותיהן הלבישו אותן בחצאיות בכחול-נייווי שהיו כבר קטנות עליהן, שהיו להן נימוסים פגומים ולחיים מלאות, ומצד שני היו נשים נשואות. לא היה שום דגם של נשיות ביניים", ממשיכה פארו. גם לא היו אז מגזינים לנערות או אופנה המיועדת במיוחד להן. "עלייתה של בארדו שינתה זאת. היא יצרה אופנה משלה, שהתפשטה כאש בשדה קוצים. ועכשיו נשים בכל העולם מתלבשות כמו מתבגרות זמן רב ככל שיוכלו". "לוליטה" של נבוקוב יצא לאור כעבור חמש שנים.

כשבארדו נהפכה לאשה, העולם יצא מדעתו. בגיל 18 היא נישאה לרוז'ה ואדים, במאי הקולנוע שכעבור ארבע שנים שיבץ אותה בתפקיד ז'ולייט הבלתי מוסרית ב"ואלוהים ברא את האשה". בשנים שבהן הגיעו ג'יימס דין ואלוויס פרסלי לזירה העולמית, גופה ומבט עיניה של בארדו היו התגלמות המהפכה שאיש לא צפה מראש. "ואלוהים ברא את האשה" היה השיא. ז'ולייט של בארדו היתה אשה בעלת תיאבון מיני חסר גבולות. הסצינה שבה היא רוקדת יחפה ופרועה, שערה פזור, עורה מבהיק מזיעה, לקול מנגינה ברזילאית סוערת, נהפכה בן לילה לרגע מכונן בתולדות הקולנוע. מבקר ה"ניו יורק טיימס", בוזלי קראותר, כתב עליה: "למעשה, לא מה שמדמואזל בארדו עושה במיטה, אלא מה שהיא עשויה לעשות, הוא שמכניס את שלוש דמויות הגברים הראשיות בסרט לקדחת ארוטית. היא יצור בעל קווי מתאר משתנים - תופעה שצריך לראות כדי להאמין בקיומה". הסרט עורר שערורייה באמריקה. הצלחתו והזעם שעורר חזרו כבומרנג לאירופה.

הצייד והטרף כאחד

ב-1958 הקדיש ריימונד קרטייה, עורך השבועון "פארי מאץ'", שמונה עמודים לחקר "המקרה של בארדו". הוא זימן פסיכולוגים, אנתרופולוגים וסוציולוגים לנסות לחשוף את שורשי תופעת בארדו, ולשאול אילו לקחים אפשר להפיק בנוגע ל"פסיכולוגיה של הקהל המודרני ולאבולוציה של הגינונים המודרניים" שעשויים לסייע להרגיע את הגאות העולה. הוא בדק במיוחד את האירועים שקרו בפילדלפיה, בקליוולנד, בפרובידנס ובממפיס, שבהם מנהלי אולמות קולנוע נעצרו על שהקרינו את "ואלוהים ברא את האשה", ומשלחת של שופטים בפיאות ובגלימות הביעה את זעמה כלפי מופקרותו משולחת הרסן. האם יוכרז חרם על בארדו בקולנוע האמריקאי? הפסיכואנליסטים של "פארי מאץ'" העמיקו לחקור בילדותה ובחינוכה השלווים ברובע ה-16 האמיד של פאריס, בסמוך למגדל אייפל. היא התגוררה בדירה בת שבעה חדרים עם אחותה הגדולה, מטפלת והורים שאתם דיברה בשפה רשמית, ופנתה אליהם בגוף שני, התייחסות של כבוד. החתול המשפחתי קרוקו, "שנהפך לבורגני כבעליו", אפילו לא העלה בדעתו לטרוף את הציפורים שחיו בכלוב לבן קטן. כעבור שמונה עמודים סיכם קרטייה: "בארדו היא בלתי מוסרית, מכף רגל עד ראש". בהסכמה עם הצנזור האמריקאי מהחוף המזרחי הוא הכריז: "חרם על בארדו!".

לנוכח המגמה הבורגנית המנוגדת, אינטלקטואלים צרפתים הבינו פתאום שעל הכף מוטל משהו גדול בהרבה מאשר חמוקיה היפים של כוכבת צעירה. במסה מ-1959 על בארדו ושמה "תסמונת לוליטה" חזתה סימון דה בובואר את כל חייה של בארדו, על תהפוכותיהם ונצחונותיהם. היא כינתה את בארדו "הקטר של תולדות הנשים", ודימתה את חדירתה אל החברה הצרפתית לאקזיסטנציאליזם, בהציגה את בארדו כאשה הראשונה והמשוחררת ביותר של צרפת שלאחר המלחמה. דה בובואר כתבה: "כשמרלן דיטריך הציגה לראווה את ירכיה עטופות המשי ושרה בקולה הצרוד, היא הטילה קסם... בריז'יט בארדו אינה מטילה קסמים: היא משחקת. גופה לא ניחן בנדיבות המסמלת פסיוויות. בגדיה אינם פטיש, וכשהיא מתפשטת, היא אינה חושפת מסתורין כלשהו. היא פשוט מציגה לראווה את גופה, שנמצא כל הזמן בתנועה. היא הולכת, היא רוקדת, היא נעה. במשחק הציד, היא הצייד והטרף כאחד. הגברים הם אובייקט עבורה באותה מידה שהיא אובייקט עבורם. וזה בדיוק מה שפוגע בגאווה הגברית". היה ברור לכול שבארדו, כמו "הזר" של אלבר קאמי, חווה את העולם באמצעות חושיה.

כיום, פמיניסטיות הן בבריטניה והן בארצות הברית מן הסתם יצווחו בזוועה למחשבה שבארדו עשויה להיחשב לסמל האשה המשוחררת. אך כך בדיוק זוכרת אותה המעצבת ניקול פרחי: "בארדו היתה משוחררת לגמרי; זה היה יוצא דופן לראות דבר כזה, בייחוד בתקופה שבה לשום אשה לא היה מותר להיות משוחררת כך, ועוד יותר יוצאת דופן היתה העובדה שהיא באה ממשפחה בורגנית. היה פנטסטי לראות כיצד היתה מסוגלת להשליך את המוסכמות. היא חיתה כמו שרצתה, התלבשה כמו שרצתה; מבחינה זאת החופש שלה היה פרובוקטיבי מאוד".

פרובוקטיבי אך לעולם לא גס. "אשה משוחררת היא ההפך הגמור מאשה קלה להשגה וקלת דעת", כתבה דה בובואר. בעיניה, תחושת החופש של בארדו היתה מוחלטת, כמעט אקזיסטנציאליסטית. שלא כמו הצעירות של היום, המכריזות על עצמן כמשוחררות וטוענות שמחול חשפנות מעצים אותן, אצל בארדו לא היה שום ניסיון למניפולציה ולהונאה. "הטבעיות של בארדו נתפסה כפרוורטית יותר מכל תחכום. בכך שתיעבה תכשיטים, איפור ועקבים גבוהים היא הפכה את עצמה לאלילה. היא הציבה את עצמה במעמד שווה לגברים. היא הכירה בכך שבין גברים לנשים יש רק תשוקה ועונג הדדי. זה בדיוק מה שגרם לה להיראות מסוכנת כל כך בעיני החברה", כתבה בובואר.

"מה שיפה בה הוא שאף על פי שהיו לה שדיים מפוארים, היא לא התרברבה בהם כפי שעשו סופיה לורן או ג'ינה לולובריג'ידה במחשופים עמוקים", אומרת פארהי. "בארדו לבשה צווארוני פולו הדוקים וחולצות טי ונטפה חושניות, אף שעורה היה מכוסה".

מה שמתחשק לה

דה בובואר חזתה גם שבארדו תסרב בשלב מוקדם מאוד להיות "רעיה טובה" ו"אם טובה". היא התאהבה והתפכחה שוב ושוב, נישאה ארבע פעמים במהלך השנים, שברה מאות לבבות, נשארה, נפרדה, ילדה בן, גילתה שאינה מתאימה לאימהות והשאירה את בנה ברשות אביו. אך היא לא פעלה מתוך דחפים מרדניים. במילותיה של דה בובואר, "בארדו אינה מורדת וגם אינה בלתי מוסרית; לכן אין שום סיכוי לבחון אותה באמות מידה מוסריות. טוב ורע הם חלק מהמוסכמות שהיא אפילו לא חלמה לכבד. היא אינה מנסה לזעזע או לעשות פרובוקציות. היא הולכת אחר נטיות לבה. היא אוכלת כשהיא רעבה וגם מתעלסת באהבים בפשטות כזאת. התשוקה והעונג נדמים בעיניה לאמיתיים יותר מתפישות וממוסכמות. היא אינה מותחת ביקורת על איש. היא עושה מה שמתחשק לה וזה מה שמטריד כל כך". כשמתבוננים בעמידתה ובמבטה באור הזה, קל לראות מדוע נהפכה לאייקון אקזיסטנציאליסטי.

בארדו ריתקה כל כך את אושיות העולם האינטלקטואלי של התקופה, עד שמרגריט דיראס ופרנסואז סאגאן הכריזו עליה אף הן כעל אובייקט מחקר מרתק. ב-1975, שנתיים לאחר פרישתה, כתבה סאגאן ספר על בארדו: "היא היתה התגלמות ההצלחה, הכסף והאהבה, והיא לא הבינה למה ואת מי עליה לפצות על כך. היא לא התביישה בעצמה, היא לא התנצלה על ניצחונה המוחלט, בשעה שרבים אחרים התנצלו על חצי-ניצחונות. ולכן היא עוררה שערוריות בכל מקום", כותבת סאגאן.

ייתכן שהנכס היקר ביותר של בארדו, באופן צרפתי טיפוסי, היה שלא היה אכפת לה. כשג'יין בירקין עשתה איתה את "דון ז'ואן" ב-1973, היא היתה המומה: "(בריז'יט) לא רצתה לעשות סרט מחוץ לצרפת כי היא לא רצתה לעזוב את צרפת היקרה שלה. נדמה שלא היתה בה שום שאפתנות, דבר שהפך אותה ליצור מושך ומסקרן, כי היא אף פעם לא חיפשה אישור כלשהו. להפך, נדמה שזה בכלל לא היה חשוב לה. פשוט לא היה אכפת לה".

חוסר האכפתיות שלה בשילוב יופייה המושלם וכנותה הפכו אותה לחתרנית באופן יוצא דופן. עד כדי כך שהשמרנים ושומרי המוסר בצרפת האשימו אותה ואת סרטיה בהתמוטטות החברה. כששלושה מתבגרים הרגו ללא סיבה גימלאי ב-1958, בארדו, ולא קאמי האקזיסטנציאליסט, נתפשה כאשמה: היא שהביאה לערעור יסודותיה של החברה הצרפתית בכוח רב יותר מאשר כל מניפסט פוליטי. האופן שבו היא ניהלה את חייה, בחופש מוחלט, על המסך ובמציאות, לא היה יכול שלא להיתפש כמשחית את הצעירים בצרפת.

"במאי הקולנוע לואי מאל סיפר עליה סיפורים שלא ייאמנו", נזכר המחזאי הבריטי דייוויד הייר. "כשצילמו יחד סרט במרכז קניות בלוזאן, אשה במעיל פרווה ניגשה אל בארדו בזמן שזו שיחקה למול המצלמה, ירקה בפניה וצרחה, 'את חותרת נגד הבורגנים'. למי יש כוח כזה כיום?".

בארדו על בארדו

• "הייתי שמחה מאוד, עשירה מאוד, יפה מאוד, מוחנפת מאוד, מפורסמת מאוד ועצובה מאוד"

• "בעלי החיים מעולם לא בגדו בי. הם טרף קל, כפי שהייתי אני במהלך הקריירה שלי. לכן אני מרגישה נאמנות דומה כלפיהם. אני אוהבת אותם"

• "התחלתי כשחקנית גרועה ונשארתי שחקנית גרועה"

• "אני לא מוצאת שמחה גדולה בהיריון. אני פוחדת מהלידה, אבל אני לא מוצאת דרך להימנע מזה"

• "אני לא ממש מתעניינת בקולנוע. תיעבתי קולנוע כשהתחלתי לפני שש שנים, ועד היום אני לא נהנית ממנו"

• "עצוב להזדקן, אבל נחמד להבשיל"

*#