אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכאל וולפה עם הפנים להווה

מיכאל וולפה, מנהל אירועי "חג המוסיקה הישראלית", מסביר מדוע יצירתו "הווה מתמשך" מתאימה למקומות קטנים ולמה הראל סקעת גורם לו להיות אופטימי

תגובות

"הווה מתמשך" היא יצירה לכינור, קלרינט, בסון ופסנתר, מאת המלחין מיכאל וולפה. היצירה תבוצע מחר במסגרת אירועי "חג המוסיקה הישראלית", שוולפה הוא מנהלו המוסיקלי זו השנה הרביעית, ונכתבה בהשראת המלחין בן ציון אורגד ולזכרו: "בכלל אני מרגיש שאנשים בישראל חיים היום רק את ההווה", מסביר וולפה. "העבר נמאס, כולל דיבורים על השואה, ועל העתיד לא חושבים. התרבות ההדוניסטית התל-אביבית מסמלת את זה - ובתרבות הזאת יש משהו מרתק, לאו דווקא כולו שלילי, אלא מאוד חושני. פעם ההנאה היתה אסורה, מבישה. ללכת לבית קפה או מסעדה היה דבר בזוי, ליהנות מהשמש על שפת הים - בזבוז זמן. היום לא.

"אורגד ידע שימות בתוך זמן קצר אבל לא בדיוק מתי, אז הוא חי בזמן שקרא לו ‘הווה מתמשך', והלחין יצירה בשם זה - היצירה הסימפונית האחרונה שלו. הפרק הראשון ביצירה שלי נכתב בהשראתו: מוסיקה מופשטת, קווים שמתגבשים אבל לא יודעים לאן ילכו, הווה מתמשך של התהוות הרעיון המוסיקלי. הפרק השני הוא היום-יום שלי, שמלא בדברים שגורמים לי הנאה וכתוב בסגנון הדומה לרוק כבד. הפרק השלישי הוא פרק על אהבה: העולם שאני אוהב והאנשים שאהבתי, ויש בו נושא שחוזר ונשנה, כמו בהוליווד. האהבה היא בשבילי תמציתו של המושג ‘הווה מתמשך'. בהשראת עמית דולברג מאנסמבל מיתר, בחרתי את ההרכב הכלי - כינור, קלרינט, בסון ופסנתר - שבנגינתו אפילו המוסיקה הכי מתוקה לא יכולה להישמע מתוקה לגמרי, בגלל העולמות השונים שמביאים ארבעת הכלים בגוון והבעה".

שתי הוויות

וולפה, יליד תל אביב בן 49, הוא מלחין ואיש חינוך. ב-25 השנים האחרונות הוא חבר קיבוץ שדה-בוקר. הוא בעל תואר דוקטור מהאקדמיה למוסיקה בירושלים, למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים ובאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, ובין מוריו היו חיים אלכסנדר, צבי אבני, מרק קופיטמן ואלכסנדר גהר.

ולפה. "רוצה לעמוד על הבמה בעצמי ולהשתולל" (תצלום: אנה קפלן / ג'יני)

סגנון ההלחנה של וולפה, זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום המוסיקה הקונצרטית לשנת 2009, משלב מזרח ומערב, ובולטת בו הנטייה המלודית בהשפעת מנגינות עממיות ושירים עבריים. לדבריו, גם ביתו שבמדבר מהווה מקור השראה חשוב: בבחירת טקסטים, ובאווירה המאפיינת את יצירותיו. בין יצירותיו: מחזור של פואמות סימפוניות, "שירים על ארץ" (2009), "שניים עשר ירחי השנה", "קפריזמה" מספר 1-9, "תרועות ושברים" לתזמורת סימפונית (2008), ויצירות קאמריות וקוליות. את יצירותיו ביצעו בין היתר שלישיית ענבר, הרביעייה הירושלמית, רביעיית קוואני, רביעיית גרטלר ורביעיית אביב, הסינפונייטה באר שבע, התזמורת הקאמרית הקיבוצית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון ונגנית החליליות דרורה ברוק.

"כיוצר אני מתקיים בשתי הוויות", הוא אומר: "האחת סימפונית, שמבטאת חשיבה קולקטיבית, על פי המודל של הסימפוניה הרומנטית או המוסיקה לקולנוע. היבט אחר של ההוויה הזאת משתקף בעיבודים שאני עושה לזמרים כמו ברי סחרוף, קורין אלאל, או הראל סקעת. כאן אני רוצה לעמוד על הבמה בעצמי ולהשתולל. זו מוסיקה עם יסוד מאוד קמאי, ויש בה רק הווה. אני מנסה ליהנות אתה כמה שיותר, להיות ‘פרפורמר' במובן הכי פשוט, לא לחשוב אם אני בסדר או לא ואם אני כותב או מנגן את האקורדים הנכונים או לא, אלא לפרוק מתחים, ולעשות אהבה עם הקהל.

"ההוויה השנייה היא קשר אינטימי עם קהל קטן. המוסיקה שלי לא מיועדת לרשת ג' וגם לא לקונצרטים גדולים בתיאטרון ירושלים. היא נועדה למי שמעוניין באמת במוסיקה שלי, ובאינטימיות שנוצרת אני יכול להיחשף יותר כיוצר, לעבוד עם מרחבי צליל, לכתוב בטכניקות רבקוליות, להיות אינטלקטואלי יותר. רק מי שמכיר את הסגנון ומזדהה אתו יכול למצוא את עצמו בקונצרטים האלה. אני מרשה לעצמי גם לשוחח עם הקהל, ולהסביר את היצירה. ‘הווה מתמשך' שייכת לז'אנר הזה. לכן, במסגרת חג המוסיקה היא תבוצע בבאר שבע, באולם קטן. יגיעו אנשים מסוימים, למשל כאלה שהשתתפו בחוגי האזנה שלי בדרום, וזה קהל שיכול להבין אותי, להבין יצירה שמבטאת עבר ועתיד ורעיונות חוץ מוסיקליים, שיש בה מקום לרבדים שאולי לא נחשבים קומוניקטיביים אבל בהחלט רוחניים.

"שתי ההוויות משקפות את הדבר הכי טוב שקורה בתקופה שלנו, והוא הפתיחות והגמישות שמאפשרת לסגנונות מנוגדים לדור בכפיפה אחת. כיוון שהתחלתי להתפרנס יותר ויותר מעיבודים למוסיקה קלה גיליתי עולם חדש, פתוח, מלא יופי וקשר אמיתי בין מבצע וקהל של אלפים ששרים אתו מלה במלה. ויש גם שיג ושיח בין דורות - הראל סקעת יכול לשיר דובי זלצר או שרה לוי-תנאי. המוסיקה לא צריכה להיות רק נחלתם של מלחינים שכותבים תווים - זה אמנם יותר מורכב ומדויק, אבל אני אוהב גם את הבלבול, את הרב-משמעיות, את התחושה שהכול אפשרי".

קונצפט מהפכני

וולפה מכהן כראש החוג לתורת המוסיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. בנוסף, הוא מורה למוסיקה בתיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים וביישובים בנגב, המנהל המוסיקלי של פסטיבל "צלילים במדבר" בשדה-בוקר, אותו ייסד לפני יותר מעשור, ומנהל מוסיקלי של פסטיבל "דיאלוגים מוסיקליים" בלונדון ושל "חג המוסיקה הישראלית". וולפה השלים קדנציה בת שלוש שנים כמנהל חג המוסיקה, וכשביקשו שימשיך עוד קצת, הסכים בתנאי שתינתן לו קדנציה שלמה ולא רק שנה אחת, כדי שיהיה בכוחו לשנות דברים. בחג הבא הוא מבטיח קונצפט חדש, מהפכני כדבריו: "אנשים מתחילים להבין שהמבנה המסורתי, הפורמלי, של קונצרט מגיע לסוף ימיו", הוא אומר, "בנושא הזה אני נמצא כל הזמן בתהליך של ניסוי וטעייה. גם במוסיקה הפופולרית יש תחושה שהגענו לסוף הדרך ושצריך לשנות. עוד אלבום, עוד מעבר בין מינור למז'ור ואלתור בסקסופון - נוצרה תחושה של רוויה מכל זה, אבל לא יודעים בבירור מה לעשות, לאן פונה הדרך".

*#