אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלב חם, בדם קר

בשעת צהריים מוקדמת באה עליזה פאנו לדירתו החיפאית של המשורר רפאל אליעז, שהיה מאהבה, ורצחה את אשתו פולה בעזרת רעל. בבית החולים לחולי נפש שבו בילתה חלק ממאסרה פגשה בין השאר את יונה וולך והמשיכה לקדם את הקריירה הספרותית שלה. כששוחררה שבה להסתובב בחוגי התיאטרון, עד שנעלמה. 50 שנה אחרי הפרשה, אנשים שהכירו את אליעז ואותה עדיין חוששים לדבר

תגובות

דרך הים היא רחוב ארוך ומפותל בחיפה המטפס במעלה הכרמל, גבו אל הים. לקראת סופו משיק אליו רחוב הצופים הקצר, מובלעת מהורהרת טובלת בירוק. מצדו הימני של הרחוב, במספר 4, חמישה בתי אבן תאומים, זרים לזמן ולמקום, מוקפים חומת אבן עם שער ברזל נישא. מאחורי הבתים שטח בור שצמח ליער, ומעבר לו, כחול הים.

ב-1960 נכנסו לגור בבתי האבן הכפריים הללו דיירים שזה מקרוב באו מתל אביב: קבוצה של סופרים ואנשי תיאטרון, ובהם רפאל אליעז, ש' שלום ויעקב אורלנד, יהושע בר יוסף ודן אלמגור. הם, שעברו להתגורר בחיפה בהזמנת ראש העיר אבא חושי שרצה להוסיף נדבך רוחני לעירו, הכירו טובה לבוני הבתים - המתחם נבנה בתקופת המנדט למגורי מהנדסים בריטים שעבדו בבתי הזיקוק - על החלונות הגדולים שקרעו אל הים ועל החדרים המרווחים. ובמיוחד הם התפעלו מהאח בסלון ומהחדר הקטן שעל הגג, שנועד לעוזרת.

ב-25 באוקטובר באותה שנה, בערך באחת וחצי בצהריים, יוצאת מאחד הבתים במתחם צעירה גבוהה, ששיער שחור יורד עד כתפיה ועל כתפה תיק. היא טופפת-חוצה את המדשאה שבין הבתים וממהרת לעלות על מונית הלוקחת אותה הרחק משם. מהקומה השנייה בבניין האמצעי מבין חמשת הבניינים, צופה בצעירה אחת השכנות מחלון מטבחה. היא לא נראית מקומית, מהרהרת לעצמה גיזלה איזנשטין, השכנה שמוצאה ייקי. הדורה מדי. מי לובש שמלה שחורה בצהרי היום בעיר הפועלים?

דפיקה על הדלת שולפת אותה משרעפיה. בפתח עומדת העוזרת של השכנים מן הקומה הראשונה, משפחת אליעז, ומבקשת מאיזנשטין שתרד אתה לדירתם. רפאל אליעז, משורר ידוע מתל אביב, עטור בלורית מרשימה ועברית מרשימה עוד יותר, גר בבניין רק כמה חודשים, בעוד אשתו מצטרפת אליו מדי פעם בסופי שבוע. איזנשטין ובעלה מארחים אותו לפעמים בארוחות יום שישי כשהוא לבדו, נזכר אבי איזנשטין, בנם, מרצה בבצלאל. לכבוד הוא להם.

כשאיזנשטין נכנסת לדירה עדיין עומדות בפתח קופסאות מלאות בחפציה של פולה אליעז, שרק שלושה ימים קודם עברה להתגורר בדירה באופן מלא. היה עליה לוותר לשם כך על משרתה, מקום העבודה היחיד שעבדה בו בחייה, בגן ילדים ברחוב גורדון בתל אביב. "היא לא ששה לעשות זאת", אומר היום בנה, הצייר והפסל אורי אליעז, בעצב.

איזנשטין מוצאת את פולה אליעז מקיאה בחדר האמבטיה, וקוראת לד"ר רוזנקרנץ, השכן מהדלת הסמוכה. "לא טוב לי, היא הרעילה אותי", אומרת אליעז חלושות, "בתוך המיץ שמה לי רעל". אבל הוא לא יכול לנחש שהיא הושקתה במנה אדירה של תכשיר דיגיטליס שמיועד לחולי לב.

רק למחרת בצהריים, לאחר שנקבע מותה של אליעז בבית החולים כרמל - בת 56, כגילו של בעלה - הובאה הצעירה שהיתה אצלה בביקור, עליזה פאנו-ברוך, למעצר. בינתיים, שרידי המיץ שהאורחת הכינה במו ידיה במטבח, ומסכה לתוכו את הרעל, נשלחו למעבדה כדי לבדוק את תכולתם. עדיין נותרו כמה שעות ביממה הגורלית הזאת עד לחשיפתה של פרשת הרצח שזיעזעה את עולם הספרות והתיאטרון של אותם ימים.

היא קראה לו רודי

המרווח שבין המעשה לתוצאה, בין הרצח ובין המעצר, הוא שעתה הגדולה של פאנו-ברוך. בעיני רוחה, הדרמה של חייה עמדה להפציע בזוהר קסום. היא לא פחדה להישרף מאור הזרקורים.

פאנו-ברוך, בת 28 בעת הרצח, היתה מין נערת רוק של החוגים הספרותיים. לא אשה יפה במובן המקובל, אך בעלת תווי פנים מטרידים, מושכים במוזרותם. כמה שנים קודם החלה לטפח יומרות ספרותיות. היא הסתובבה ב"כסית" ובבתי קפה אחרים בתל אביב שנהגו לפקוד אותם משוררים וסופרים והם התרגלו לדמותה המעריצה, המתבטלת. היא שלחה כתבי יד ללא לאות אל כתבי העת הספרותיים "עכשיו" ו"משא". רובם נדחו, אך כמה סיפורים משלה התפרסמו בעיתונים "למרחב" ו"על המשמר".

פאנו-ברוך עלתה לארץ מבולגריה ב-1948, כשהיתה בת 16. אחרי שסיימה בהצלחה לא מובנת מאליה את גימנסיה הרצליה, היא התקבלה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, אך במהרה זנחה אותם לטובת לימודי ספרות. זמן קצר אחר סיום לימודיה שבה לתל אביב ושם, בהיותה בת 24, פגשה את המשורר רפאל אליעז, לשעבר עורך העמוד הספרותי של "על המשמר".

בשנות ה-30 נמנה אליעז עם חבורת "יחדיו", לצד אלתרמן ושלונסקי ולאה גולדברג. פגישתה של פאנו-ברוך אתו היא אחת מאינספור פגישות שקיימה עם עורכים, סופרים, משוררים ואנשי תיאטרון, כל מי שעשוי לסלול את דרכה לעבר הפריצה הנכספת. אליעז נלהב לקרוא את הסיפור שלה. כך ניצת הרומן ביניהם שנמשך ארבע שנים. שניהם היו ממוצא בולגרי. הניגון של המבטא שלו היה מוכר לה מהבית, והיא קראה לו בשמו הבולגרי, רודי.

אליעז עלה לארץ מסופיה בגיל 18, ב-1923. זמן קצר אחרי עלייתו החל לכתוב שירה בעברית, אבל רק ב-1939 הופיע ספר השירה הראשון שלו, "שמש בדרכים". לפרנסתו הוא עבד תחילה בפרדסים באזור רמת גן, שם הכיר את פולה אשתו, שעלתה מפולין, ואחר כך כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה. בבנק הוא עבד 18 שנה והתפטר, למגינת לבה של אשתו, למען משרה זוטרה בהוצאת ספרית פועלים.

לאליעז נולדו שני ילדים מפולה: אמנון, שנהרג במלחמת לבנון כשהיה קצין בדרגת סגן אלוף; ואורי שנהפך לאמן. כשהילדים היו קטנים, הם התגוררו ברחוב ארנון בתל אביב ואורי נתן את ההשראה לדמותו של אורי בספר הילדים "ידידי מרחוב ארנון" שכתבה ידידת המשפחה לאה גולדברג.

                              אליעז עם נתן אלתרמן, שנות ה-40

מטורפת אני

כשהחל הרומן בינו לבין פאנו-ברוך היה אליעז גבר רב קסם בשנות ה-50 לחייו, בעל שיער כסוף ולבוש בחליפת גברדין. במושגי הימים ההם, במיוחד בעיניה, הוא היה ידוען: משורר בשל, מתרגם, דרמטורג בתיאטרון הקאמרי והבימה, חבר קרוב של המאור הגדול נתן אלתרמן. וחוץ מזה, רומן בין גבר נשוי לאשה צעירה כנראה עדיין לא נהפך לקלישאה.

אבל הרומן הזה היה עתיד להיהפך לטרגי. פאנו-ברוך היתה בת יחידה, די תלותית בהוריה. ההורים, שבבעלותם היתה חנות מכולת בתחילת שדרות ירושלים ביפו, לא הבינו את גודל שאיפותיה הספרותיות של בתם, אבל הבחינו בסימנים מדאיגים של מה שכינו ה"עצבנות" שלה. זו פורשה מאוחר יותר על ידי הפסיכיאטר שאיבחן אותה לאחר הרצח, ד"ר היינריך צבי ויניק, כ"רגישות יתר ונטייה להתאבדות".

זמן קצר אחרי שהכירה את אליעז הרתה פאנו-ברוך אבל הפילה את תינוקה באופן פיראטי, על ידי בליעת כינין. לאחר ההפלה - לפי חוות הדעת של ויניק, מנהל בית החולים לחולי נפש טלביה בירושלים - היא נכנסה לדיכאון. ההורים שחששו מהסטיגמה של טיפול נפשי דחפו אותה להינשא למשה פאנו, רופא ממוצא בולגרי, שנחשב שידוך טוב והם קיוו שישכיח ממנה את אליעז. עליזה ברוך ומשה פאנו נישאו ב-1956 בחתונה מפוארת, אך כעבור זמן רב הרומן שלה עם אליעז התחדש.

עינויי הנפש של פאנו-ברוך עקב הפגישות החטופות עם אהובה היו קשים. בלילות היתה עומדת שעות, עד אור הבוקר, מול חלונו של אליעז ברחוב ארנון ("חלונך הוא הידיד האחד והיחידי שלי בעולם אפל ואפרורי", היא כתבה ביומנה). היא קיוותה עד כלות שאליעז יעזוב את אשתו, היא תעזוב את פאנו (תפסיק להיות "שפחת הרופא" כמו שכתבה ביומנה), והם יינשאו.

"מסביב עצוב כל כך ממש כאילו כל העולם פרץ בבכי. אני יושבת בחדרי ליד שולחן הכתיבה ומחכה. זה 10 שעות שאני מחכה לך, אתה לא בא ויודעת אני כי לא תבוא", היא כותבת ביומנה באותה תקופה. "הפגישה שלנו נקבעה ליום שלישי. עד אז יש עוד 5 ימים, 120 שעות, 7200 דקות". ובמקומות אחרים ביומן: "אפשר לו היה לנו אותו חדר על הגג אתה ואני כי כל דבר אחר בעולם אינו נחשב עוד אין עוד דבר אחר"; "רודי הנח לי, אני יצור שפל נקלה וחסר לב. אני אנוכית אגוצנטרית, איני ראויה לך. שרוך נעליך. אנא ותר עלי".

ביומן היא גם מתוודה על פנטסיית נקם: "ברגע בו עכשיו משיודעת אני כי הכל אבוד חזרה בלבי תקוה כי תקנה למעני את אותו חדר על הגג. רואה אתה מטורפת אני. לא לשוא תיכננתי פעם לרצוח את פולה".

הסחרחרת הנפשית שבה היתה נתונה עירערה אותה, כתב ויניק בחוות הדעת הרפואית שמזמין פרקליטה, עו"ד נפתלי ליפשיץ. ויניק סבר שפאנו-ברוך פעלה מתוך דחף שאינו בר כיבוש ולא היתה אחראית למעשיה. אבל שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה הסתמכו על חוות הדעת של פסיכיאטר אחר, ד"ר ראובן מאייר, מנהל בית החולים באר יעקב, וגזרו על פאנו-ברוך למאסר עולם. גם הערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה. שופט העליון חיים כהן כתב: "עלובה זו לבה חלה באהבה ובצער ובאכזבה. והיא לא מצאה עוז בנפשה להתגבר על יצריה הרעים".

פולה אליעז עם הילדים אורי (משמאל) ואמנון, שנות ה-30

עציץ אדום למחרת הרצח

על פי עדותה של פאנו-ברוך לוויניק, כשבאה לביתה של פולה אליעז ביום הרצח, לפני שהרעילה אותה, היא לא חסכה ממנה את תיאור מעלליו של בעלה. אחר כך נסעה לנצרת, למלון בל ויו, לפגוש את אליעז. היא כנראה הרגישה רבת עוצמה. לא עוד קורבן לאהבה כמו אנה קרנינה או מדאם בובארי.

כשחזרה לתל אביב לפנות ערב, היא קפצה לבית הקפה "קראו", הסמוך לפינת גורדון-דיזנגוף. בערבים ישבה שם חבורה קבועה: הצייר יוסל ברגנר, זוג הסופרים אהרון ואידה צורית-מגד, המשוררים ט' כרמי ואמיר גלבוע, המחזאי נסים אלוני ועוד כמה אנשים שמאסו בהמולה של "כסית", כולם בשנות ה-30 לחייהם. פאנו-ברוך הזמינה אותם למסיבה בביתה, באותו ערב והם נענו, קצת מתוך אי רצון לסרב.

כשהגיעו לביתה היתה שם תזמורת ושולחנות ארוכים מכוסים במפות וערוכים כמו לחתונה, סיפר מישהו מהחבורה: "השולחנות היו עמוסים באוכל, סלטים ומאפים. היית מצפה שיבואו גדודים של אנשים, אבל היינו חבורה די קטנה. זה היה מביך. ד"ר פאנו עמד בצד. קצת רקדנו, ואחר כך מיהרנו לעזוב באי נעימות. הכל היה כל כך דרמטי ועם זאת מוזר. לא הבנו על מה ולמה המסיבה".

העוקץ נחשף רק למחרת: "בבוקר חיכה על סף דלתנו עציץ עם עלים אדומים כדם", סיפר אחד הנוכחים במסיבה, "עם כרטיס ביקור שעליו היה רשום: 'תודה שבאתם למסיבה שלי'. רק לאחר כמה שעות כשצילצלו להודיע לנו שעליזה פאנו נעצרה, הבנו: היא הזמינה אותנו למסיבה לכבוד הרצח. פשוט בדיחה מקאברית על חשבוננו".

החוש הדרמטי של פאנו-ברוך לא עזב אותה גם כשהיא הופיעה על דוכן העדים בבית המשפט, כעבור שנה. היא לא נפרדה מהשמלה השחורה והצעיף הלבן, כתב סופר "הארץ" בחיפה, וגם לא התמוטטה על הדוכן.

לעומת האופוריה שכנראה חוותה פאנו-ברוך, לפחות לזמן מה, עולמו של אליעז התנפץ לרסיסים. בתחילת שנות ה-60 ישראל עדיין היתה פוריטנית למדי. זה גם היה עידן שבו מעשי רצח ואלימות בכלל עדיין לא גדשו את העיתונים. עוצמת הזעזוע בציבוריות הישראלית נבעה גם מכך שסופרים ומשוררים נחשבו, הרבה יותר מהיום, לדמויות מופת.

בקרב אנשי התרבות של תל אביב, חבריו של אליעז, הפרשה לא רק נחשבה למבישה. דומה שהיא נגעה בהם באופן עמוק יותר. "כל אחד נפגע מהפרשה באופן אישי", אומר הסופר שלמה שבא שהכיר את אליעז מ"כסית". משהו בשכבת ההגנה של חברי המעגלים הללו של משוררים וסופרים ואנשי תיאטרון, שהיו מיודדים על אליעז, התערער. הם הוכו אלם. עד היום נראה כי מי מהם שנותר בחיים עדיין נזהר משרבוב שמו לפרשה. אולי הם עדיין חוששים מפאנו-ברוך.

תחושה כבדה שררה גם בחיפה, בקרב אנשי התרבות שהגיעו לגור בעיר: הבמאי יוסף מילוא (פפו), שהוא שהביא את אליעז לחיפה, חיים טופול, יעקב אורלנד, גרשון שופמן, בנימין גלאי ואחרים. שמרית אור, בתו של אורלנד, חבר קרוב של אליעז, מספרת על תחושה של "טראומה נוראית" בבית.

בשירו "על סף הרעל", שהתפרסם בספרו "ונתן היה אומר", אורלנד מתאר את הלוויה של פולה אליעז על הכרמל כמו ברפורטז'ה עיתונאית. "אותו בקר שליוינו את אשת אליעז למנוחות/ היה נתן היחיד מכל רעיו שהגיע מתל אביב./ ב-9 כבר ישבנו גלאי והוא ואני ולגמנו קפה על ההר/ הלויה נועדה ל-/11 ישבנו וישבנו/ לא אמרנו. היתה הרגשה כבדה".

                         עליזה פאנו-ברוך, 1969, שנתיים אחרי שחרורה מהכלא

להמציא את לורקה

"אליעז קודם כל היה אדם נעים הליכות", אומרת גילה אלמגור ששיחקה במחזה "מעיין הכבשים" מאת לופה דה וגה, שאליעז תירגם, בתיאטרון הקאמרי. "כשהבטת בו ראית קודם כל את רעמת השיער הלבנה שלו ואת הגבינים הלבנים, והעיניים העמוקות". זהרירה חריפאי, שהכירה אותו כשהיתה שחקנית צעירה, אומרת שהיה איש יקר. "הוא היה מן הגדולים שישבו ב'כסית'. והיה תמיד מעורב בעשייה בתיאטרון, הרבה יותר ממתרגם".

כשהרצח התרחש הוא היה בשיאו. מאחוריו היו אינספור תרגומי מחזות וספרי שירה. הוא היה קנאי לעברית, עד כדי כך שנהג לעברת שמות לכל דכפין. ויקטור שם טוב שהגיע אל "על המשמר" ב-1941 עם השם קויומזיסקי יצא עם שם טוב. כמוהו השחקן אילן דר, המספר שאליעז החליף את שם משפחתו שהיה קודם בלוויס. תרגומיו הליריים לישיקספיר ולורקה זכו לשבחים מפי מבקר התיאטרון של "הארץ", חיים גמזו, וב-1959, שנה לפני הרצח, הוא קיבל את פרס טשרניחובסקי לתרגום.

"אליעז המציא מחדש את לורקה בסגנון שלו", אומר עודד קוטלר. "יותר מעוטר ממה שלורקה היה אמור להיות, כפי שראית בתרגומים אחרים וישירים יותר. אבל כיוון שאף אחד מאתנו לא ידע ספרדית הוא עשה במחזות בתוך שלו והוא חיבב עלינו את לורקה".

המתרגמת רנה ליטוין, שתירגמה את לורקה מחדש, אומרת שעם הזמן היא מעריכה יותר ויותר את תרגומיו, ובייחוד את האוזן המצוינת של אליעז לשיח בין הדמויות. עם זאת ליטוין סבורה שתפישתו של אליעז את לורקה אינה מורכבת דיה, "מאוד פולקלוריסטית, אופיינית לדורו, מאוד מוגבלת. הכפר ותיאור המנטליות הספרדית הם מסיכה, דימוי. מה שהעסיק את לורקה זה בעיות של מוות אהבה ותשוקה וסוד היצירה.יש בו עומק פסיכולוגי אוניברסלי והבנה של נפש האדם, שאין להם קשר לכפר הספרדי".

טרגדיה כפולה

אולי דווקא מפני שהבין לעומק את הטרגדיות של לורקה - ב"ירמה" וב"חתונת הדמים" שתירגם נמצאים כל החומרים שמהם עשויה הטרגדיה שלו - אליעז בעיקר שתק אחרי הרצח. הוא התרחק מחבריו והם ממנו. הוא שתק גם בין המטבח לסלון בדירתו בחיפה שאותה הוא חלק עם בנו אורי, שבא עם משפחתו מהקיבוץ לתמוך בו בתקופת המשפט. אבל אחרי שנה התחתן אליעז עם אשה צעירה, דבורה, שאף היא כתבה. לאחר עשר שנים הם התגרשו והוא עבר לגור ביפו העתיקה והרבה לכתוב שירה. הוא לא היה בקשר עם איש מחבריו מלפני הרצח. ב-1974 מת מהתקף לב.

מדבורה נולדו לאליעז שני בנים, יוחאי ונסים. הטרגדיה של בנו אמנון שנהרג במלחמת לבנון לא היתה האחרונה: נסים אליעז, זמר להקת הפאנק "סאבוויי סאקרס", מת לפני כמה חודשים באופן פתאומי.

בזמן שאליעז הלך והתנתק מהמעגלים הספרותיים שלו, עליזה פאנו-ברוך, גם לאחר שנידונה למאסר עולם, לא זנחה את תקוותה לפרוץ כסופרת. כבר בימיה הראשונים במעצר היא נשלחת להסתכלות בבית החולים טלביה ושם נקרתה על דרכה הזדמנות פז להכיר עוד דמות ספרותית, יונה וולך.

וולך היא וולך: צבעונית, כריזמטית, היא מפרנסת את הדמיון הרפואי של ד"ר מרסל עשהאל, העושה בה ניסויים בל-ס-ד, כפי שיגאל סרנה מתאר בביוגרפיה שכתב עליה. וולך מתרשמת מהעבר של פאנו-ברוך, מספר סרנה, וכותבת עליה במכתביה לאהרן שבתאי. לחברתה, המשוררת והמתרגמת עזה צבי, היא מספרת: "היום פגשתי רוצחת".

גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" שפירסם את וולך, פגש את השתיים בבית קפה בירושלים כשהן יצאו לחופשה מבית החולים. "היא הציעה להמתיק לי את התה. ברחתי משם", הוא נזכר. "דחיתי כמה כתבי יד שלה ששלחה ל'עכשיו'. מה אני יודע? אולי תרצה להרעיל אותי".

הקאמבק וההיעלמות

חלק גדול משהותה בכלא עשתה פאנו-ברוך, כאמור, בבתי חולים לחולי נפש ושם כתבה מחזות וספרים. ב-1967, כשהשתחררה ממאסרה לאחר שהנשיא זלמן שזר קצב את עונשה, היא חזרה לחיות בדירתם של הוריה בצפון תל אביב, ותיכננה קאמבק. ואמנם, היא הצליחה להמציא את עצמה מחדש בתור המחזאית והסופרת עליזה ברוך.

בראיון אתה מ-1967 ב"ידיעות אחרונות", ברוך התעקשה לא לדבר על העבר, אלא רק על יצירתה הספרותית, והדפה את שאלות המראיינת על הרצח. העילה לראיון היא הוצאת ספרה של ברוך "הבריחה מבית לימר", והמראיינת מציינת את שערה השחור של ברוך, הממסגר פנים בהירות וחיוך של מדונה. בספר, הכתוב בגוף ראשון, הגיבורה המעורערת בנפשה מפנטזת על צורות שונות של המתה. היא מקדישה אותו לה-צ-ו איש הרוח, הוא ד"ר היינריך צבי ויניק.

בהמשך ברוך פירסמה קובצי אגדות, אבל נראה שהיא משכה את ידה ממעגלי הספרות ועברה לחוגי התיאטרון. היא כתבה את המחזה "סוויליה" ואת המחזה "שרל הגדול ופומפא הקטן" שהועלה על ידי קבוצה של שחקנים צעירים.

ב-1968 העלו בצוותא את "מות ססרא", מחזה נוסף שלה העוסק במוות ומבוסס על הסיפור המקראי שבו יעל משקה את ססרא בחלב ואחר כך הורגת אותו. בשנה זו העדיף הבימה להעלות את "נשות וינדזור העליזות" של שייקספיר בתרגומה, ולא בתרגום נתן אלתרמן. דן אלמגור כתב את הפזמונים. ב-1969 היא אפילו התייצבה בראש קבוצה של מחזאים שביקשה לחוקק חוק בכנסת למען המחזאות המקורית.

נראה שלתקופת מה הצליחה ברוך להיכנס למעגלים שנכספה אליהם - היא גם לימדה קורס בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב - להיות מישהי ולו לזמן מה. אבל את הפשע שביצעה לא הכל שכחו. בשיחה לצורך כתבה זו סיפר מישהו שפעם פגש את ברוך, היא הושיטה לו יד והוא התעלם: "ממש הכעיס אותי שהיא נהפכה לבת חסות של אנשי תיאטרון, שכולם גוננו עליה. הרצח היה כל כל אכזרי. היא הלא רצחה אשה חסרת ישע".

עם השנים נהפכה ברוך לאקסצנטרית יותר ויותר. זוכרים אותה כדמות רחבת ממדים המשוטטת ברחובות תל אביב לבושה בגלימה, כמין רוח תועה, מטרידה. ואז היא נעלמה. במרשם האוכלוסין היא מופיעה כמי שיצאה מן הארץ ב-1990 ומאז לא חזרה. כל הניסיונות לברר מה עלה בגורלה לא העלו דבר.

מלים: רפאל אליעזלחן: סשה ארגוב

אם עוד החושך רב ואין כוכב לי ואם הים גועש, על תורן ספינתי הדליקי, אמא, שושנה של אש.

ואם החווירו עד בלי שחוק שמים וחוט השחר דק, הושיטי יד חמה, ברכיני, אמא, ולב אל לב יחזק.

כיפת זהב מעל תחתי תהום ודמי. שאני גל, שאני גל, אל ארץ חלומי.

שאני בתבונה ואל תשאל נא מה לי. ציפור קטנה, ציפור קטנה, באופק מחכה לי.

אם כלתי בחלומה תופרת כותונת לאהוב, נשקיה חרש על מצחה, הו אמא, אמרי לה כי אשוב.

ואם תשאל מה הנתיב בים לי, ומה לי אצודד, הגידי לה: מנחת פלאים, הו אמא, לרך שיוולד.

*#