שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נויה כוכבי | תצלום: גבריאל בהרליה
נויה כוכבי | תצלום: גבריאל בהרליה

מוצאי שבת האחרון, שש בערב. מרגלית צנעני עונה לשיחת טלפון. משך דקות ארוכות היא מהנהנת, אומרת תודה שוב ושוב, שואלת כמה שאלות ביוגרפיות. על הקו מעריצה מגבעתיים. היא מספרת לזמרת על שני הבנים שלה ועל כמה שהיא מזדהה עם האישיות החזקה והכנות שלה. אחרי שהיא מנתקת, צנעני שומרת את המספר של הגברת. עכשיו היא מתראיינת, אבל אחר כך תמשיך את שיחת החולין עם המטלפנת.

גם על סט הצילומים לכתבה היא שוחחה ארוכות עם מעריץ שאתו היא נמצאת בקשר כבר כמה שנים. הם מספרים לה על חייהם, על מקומה שם, ולפעמים, היא מודה, גם מעבירים עליה ביקורת מקצועית. אף שבלו"ז הצפוף שלה לא שמור מקום מיוחד לשיחות האלה, היא עושה את הפאוזות הנדרשות. אחרי הכל, היא אומרת, "ככל שהפנייה יפה יותר, כך אני נשבית יותר בקסמו של הפונה".

צנעני, בשבילכם מרגול, היא לא רק חיית במה. היא חיית קהל. "אני בן אדם פרטי, אבל לא כל כך פרטי", היא מסבירה, ואומרת שמדובר ביחסים הדדיים: "בבואי לבקש מהם אחר כך תקנו את הדיסק שלי, הנה השיר שלי, הנה תראו אותי, זה יהיה מאוד מגעיל בעיני אם אני אשיב פניהם ריקם. זה לא קשה לי, רק ממלא אותי מאוד. זה עושה לי וולווטה על הלב. שליכטה. מזה אני חיה ונושמת". כעת נושא השיחה העיקרי שלה עם המעריצים הוא "דווקא היום", האלבום החדש שלה שיצא בתחילת החודש.

לפני חמש שנים נערך סקר בקרב קהל יעד פוטנציאלי של אבקת כביסה מסוימת, שצנעני נבחרה לייצג בקמפיין פרסומי. התוצאות משקפות באופן בהיר את דימוייה הציבורי: "דמות אמינה ונבונה, כריזמטית, בעלת חוש הומור ושניתן לבטוח בעצותיה... מתאפיינת באינטליגנציה טבעית וחוכמת רחוב של אשה ישראלית". פרנסי אבקת הכביסה שכחו גם מעוררת מחלוקת בדיוק במידה הנכונה, כמו שעולה מהמונולוג הבא שלה, שיש לקרוא באינטונציה שוצפת ומתגרה. "אני נורא אוהבת את ההבדל עלק בין אגרסיבית לאסרטיבית", היא פותחת בסוגיה לשונית. "אם אני מרמת השרון אז אני אסרטיבית ואם לא אני אגרסיבית. אני אשה אבל אתי לא מתעסקים. יש לי כוח ויש רתיעה מפני, ואני נהנית מזה. אף אחד לא ינסה להקטין אותי כי אני אשה. בעיני חלק מהאנשים זה היה לצנינים. מה זה הכוחניות הזאת, מה זה האגרסיביות הזאת. מה בדיוק אגרסיבי פה? שאני לא נותנת שידרכו עלי?".

גלאמור

נאומים ספונטניים למחצה מהסוג הזה, שנעים על התפר בין דרשה פוליטית לסטנד-אפ, הופכים את בחירתה לשמש שופטת בפאנל של תוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד", שם השלימה באחרונה עונה רביעית, למתבקשת. התוכנית תפורה למידותיה ונכונה להכיל את שצף דיבורה. "'כוכב' מירכז אותי עוד יותר. אי אפשר להתעלם, זו במה ענקית. אני יודעת שהבולטות שלי היא באיך שאני מתנסחת, איך שאני מתנועעת, ובכלל בהוויה שלי. אני אוהבת את זה מאוד, את רואה ששפוכה נהרה על פני".

זה נכון. כשהיא מדברת על התוכנית, ועל גל אוחובסקי בפרט, שמכהן כחבר בכיר שלה מאז שהחלו לעבוד יחד, היא קורנת. היא מדברת על כאבי בטן של התרגשות שהיא חולקת עם המתמודדים, על פליאה מהטרנספורציה שהם עוברים, מה"גלאמור", כמו שהיא מכנה את זה. "הילדים משמשים שליחי תרבות של מיינסטרים", היא אומרת. "אני מודה שזה יפה. התוכנית מאוד עוצמתית. היא חודרת לחיים שלי, לבית שלי. כמה חודשים בשנה אני בתוך 'כוכב נולד'". בסוגיה הבוערת, למי צריך להעניק יותר כוח - לקהל או לשופטים, היא בוחרת בקהל. "הקהל לא טמבל", היא טוענת, אף שהיא עצמה לא בחרה במתמודדת שזכתה בעונה האחרונה, רוני דלומי. "הקהל אוהב ראשוניות, נעורים, משהו לא משומש, לא אפוי ממש".

צנעני בחזרות לקראת המחזמר "שיער", 1971                            (תצלום ארכיון: יעקב אגור)

היא מסכימה עם האבחנה שהקהל לא בוחר במתמודד הטוב ביותר, אלא יותר מעוניין להרגיש כמי שאחראי באופן שלם להמלכתם של כוכבים, "והוא המליך נערת חמד מקסימה ביותר", היא מסכמת. היא גם לא חושבת שהדרך של דלומי וחבריה תהיה קלה יותר מדרכה המפותלת לפסגה. "אני אפתיע אותך. אני לא בטוחה שהדרך שלי היתה קשה יותר. היא מזדחלת יותר, נותנת יותר פאוזות. יש משהו בביקורת על המהירות של כוכב נולד, אבל לא מן הנמנע שהזוכה יתחיל שוב מנקודת האפס. אני לא לגמרי מסכימה עם הביקורת של המהירות מן השטן". עוד לפני שאני מספיקה לשאול, היא כבר עונה, כמעט מתפרצת: "עברתי דרך חתחתים. את רוצה את האמת? הרבה שנים אני על המפה. בהתחלה בכלל לא מחובקת על ידי הממסד. אפילו לא רצויה! אני לא זמרת של מיינסטרים, דרך אגב, אף שעכשיו אני בתוך ההוויה של זה. אני עד היום סוג של אוונגרד".

עוד לפני ששככו ההדים מהנאום הזה היא פוצחת בבא, שאמור לתמוך בטעמה האוונגרדי: "מה אני אגיד לך, אפילו כשהבן שלי היה שומע 'רד הוט צ'ילי פפרז', 'סאונדגרדן', 'מגאדת', 'מטאליקה', הייתי מתביישת להגיד לו שנפשי יוצאת אל הדברים האלה. גל (אוחובסקי) צוחק עלי ואומר לי שאחרי זה יש עוד להקות, אבל אני רוצה לקפוא בזמן, כי שם נמצאת המוסיקה הטובה. באמת! ומשם - זה לא אותו דבר!".

גם פופ היא למדה לאהוב לאחרונה, לא מעט בזכות הבן אסף, בן 30, שבגיל ההתבגרות אהב רוק כבד ואילו בשנים האחרונות כתב שירים לאמו, ביניהם את להיט הפופ הים-תיכוני "אז מה". "כמו שלימדתי אחרים לשמוע מוסיקה מזרחית טובה ומוסיקה ים-תיכונית יפה, למדתי בעצמי לשמוע פופ מצוין ומושר היטב", אומרת צנעני. "אני לא צריכה להיות פוליטיקלי קורקט - זה עדיין לא ה'מיין קורס' שלי. אני לא חושבת את עצמי ליהירה או משהו אבל משחר ילדותי אני פותחת את הרדיו", הטונים שלה עולים, הווליום מתגבר, "שומעת את אלה פיצג'רלד ונשכבת על הר-צ-פה! על הר-צ-פה! אני זוכרת ששמעתי אותה שרה את 'בלו מון'", והיא מתחילה לשיר, "יואו, איך רעדתי".

היא אוהבת גם את טינה טרנר ואריתה פרנקלין, אותה היא מעריצה במיוחד על העובדה שהיא גרוטסקית לחלוטין אבל נראה שלא אכפת לה בכלל, על כובעיה ותרבושיה האקסטרווגנטים ודדיה העצומים שהיא מתארת בפנטומימה. גם ויטני יוסטון ("היא שרה מהציפורניים") וביונסה ("היא שרה מהישבן המהמם שלה", "כל כך טובה שזה שטני, אשה שטן") מרגשות אותה.

סוציאל דמוקרטית

בגיל 19, אחרי שצה"ל ויתר על שירותיה, התחילה צנעני את הקריירה במחזמר "שיער". ההתנסות הזאת, והצפייה בנערות שתום לבן נוצל לרעה, הפך אותה לדבריה לקשה וממזרית. ב"שיער", שאליו התקבלה אחרי מבחן בד, שיחקה לצד צביקה פיק ("הוא היה כוכב גדול ביותר. ענק") וצדי צרפתי ("שכירכר אתי שם על הבמה"), שיושבים לצדה כיום בפאנל השופטים של "כוכב נולד".

היא חיכתה בתור שהתפרש על שני רחובות עם היפים ארוכי שיער בבגדים בלויים, "ואני באה יאמנית מנתניה, עם שפעת שיער על כל הגב, רזה, קטנה, כחושה, ואמרתי ננסה את כוחי". היא שרה באודישן את "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל, שבוצע בגרסתו הידועה ביותר על ידי חוה אלברשטיין ודני גרנות בסוף שנות ה-60.

ירוסלב יעקובוביץ'. הפיק שניים מתקליטיה הבולטים (תצלום: תומר אפלבאום)

אחרי ההופעות היתה חוזרת לבית הוריה הדתיים בנתניה. היא הבכורה בין שבעה אחים ואחיות, בת ללולה, אם עקרת בית, ולשלום, פועל בתעשיית היהלומים שהשפיע עליה רבות. אביה, איש תנועת העבודה, העריץ גם את בגין. לצד כתבי הקודש בבית הונחו גם כרכים של ז'בוטינסקי וכצנלסון. היא מכריזה שהיא "סוציאל דמוקרטית מבטן ומלידה".

היא אומרת שכילדה הונעה על ידי חוש צדק שהיה "דחוף מאוד". "הייתי עושה משפטי שדה. מתערבת, דוחפת את האף, כואב לי כשמטרידים מישהו", היא מעידה על עצמה. "הייתי סוג של מלכת הכיתה, אבל לא בשל יופיי, אלא בשל כושר המנהיגות והכוכבות, כלומר הבולטות". היא מספרת שכל החברות היו מגיעות אליה הביתה. "אני המרכז. אפילו בבית מרובה, מבורך ילדים. היו באות הילדות האשכנזיות, ואוכלות על השולחן שלי. אצלי למדו ג'חנון, חילבה, פתות, ותצייני את זה! ומלוואח, וקובנה, וסחוג חריף...". היא בתמורה התאהבה בגפילטע פיש ובמרק צח עם איטריות. כשגילתה לאביה את הסוד הוא אמר לה בשקט: "נכון שזה טעים? אבל אל תגידי לאמא". "ככה הבנתי שאני בת אבי", היא אומרת וצוחקת.

ארבע שנים מאוחר יותר, במשבר שפקד את תעשיית הבידור אחרי מלחמת יום כיפור, הצטרפה ללהקת חתונות ואחר כך גם ללהקת "השוקולדה" ול"כנופיה" עם יזהר כהן. הדחף הראשוני שלה, סיפרה, היה להתבסס כלכלית, ולכן בחרה בתחום האירועים והשמחות, אף שנתפש כפחות זוהר מתעשיית הבידור. היא האמינה שחריצותה תשתלם. כשלא היתה עבודה בחתונות עבדה בדוכן בשוק הפשפשים וכזבנית במשביר לצרכן. רק אחרי עשור שלם של הופעות בחתונות ושמחות הקליטה את "נערי שובה אלי", שירו של דני שושן שהיה שיר הנושא בקסטה הראשונה שלה. כשיצאה הקלטת ב-1985 היא כבר היתה בת 32, גרושה ממורדי לביא ("הוא טיפוס שאנטי, אני בורגנית אמיתית", "הג'חנון של אמא שלי ריפא את כל הכאבים אחרי הגירושים") ומטפלת באסף בנה, שהיה אז בן שש. "מעולם לא היתה לי כתף להישען עליה", סיפרה לפני שש שנים. "יש לי פנטסיה כזאת שהגבר שלי מצלצל אלי ואומר לי מרגול, אל תדאגי, לקחתי את החשבונות של החשמל ואני אשלם. אבל אפילו את זה לא חוויתי. זה שילוב של גורל והאופי שלי לטוב ולרע. אני אשה מבהילה. גברים לידי מרגישים מתוחים, מאוימים, והרומנטיקה בורחת מאזורים כאלה. מכיוון שאני אשה רציונלית עם חוש הומור אני שורדת, אחרת הייתי קודרת כמו מלפפון במקרר".

עם שופטי "כוכב נולד". "אני יודעת שהבולטות שלי היא באיך שאני מתנסחת"(תצלום: אלדד רפאלי)

ואז הגיע הרגע שלה: היא הופיעה ב"סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי, שלה היא חבה תודה עד היום. "עשר דקות בטלוויזיה עשו לי מה ש-15 שנה על הבמה לא יכלו", אמרה בראיון קודם. הפריצה היתה בלתי נמנעת: מרגול הפכה למלכת הקסטות. "מעט לפני מותו זהר ארגוב לקח אותי לתחנה המרכזית", היא נזכרת בהתלהבות. "אספי שלי היה רק ילד קטן ועולל. הוא אמר לי מרגול! דוכנים שלמים רק את! תראי מה עשית לי! תראי מה עשית! ובכל הרמקולים 'אבק דרכים בתלתליו...'. אני אלין על כך? הייתי גאה. זה היה רגע מכונן בחיי".

קצת גבוה קצת נמוך

על הקלטת הזאת הופיע מספר הטלפון שלה בבית. היא קבעה לעצמה את ההופעות. מעט אחר כך התחילה לעבוד עם האמרגן אשר ראובני, קשר שנמשך עד פרידתם ב-1994. מאז, ועד לפני כשנתיים, היא ייצגה את עצמה, עד שהתחילה לעבוד עם אסף אטדגי, מנהלה האישי וגם כותב כמה משיריה, בהם הסינגל הראשון מאלבומה החדש, "עץ ירוק מפלסטיק" (וגם כמה משיריהם של עמיר בניון וגידי גוב). "15 שנה ניהלתי את עצמי לבד ומכרתי את עצמי יפה", אומרת צנעני. "פתאום בא ברנש ומארגן לי את הדברים. זה נוח. יש לי גם זמן לחבר שירים".

ב-1989 הכירה את ירוסלב יעקובוביץ' ורחל שפירא. השניים, יחד אתה, אחראים לשני האלבומים הבולטים ביותר שלה: "ריח מנטה" שיצא באותה שנה ו"חומות חימר" שיצא שנה לאחר מכן. יעקובוביץ' הלחין כמה מהשירים, עיבד והפיק, שפירא כתבה את הטקסטים, ויחד עם קולה של צנעני נוצרו השירים שבלעדיהם היא "לא יכולה לסיים הופעה": "עוד יהיה לי" למשל. "ביקשתי מרחל שפירא שתכתוב לי גוספל", נזכרת צנעני. "והיא כתבה: עוד יהיה לי, יהיה מה שלבי מבשר לי. זה קצת גבוה וקצת נמוך - למה לא, תגיד לי למה לא. יש בזה לופ קצת מתעתע".

"השילוב של שלושתנו כאילו תמוה, אבל זה היה ממש לא תמוה בסוף", היא אומרת במבט לאחור. "ירוסלב חי עכשיו בארצות הברית ואפילו לא הספקתי להפגש אתו כשהיה כאן לאחרונה. אני רוצה לעשות אתו משהו בפסטיבל הג'ז. חייבת. אטדגי!", היא צועקת למנהל שלה, "פסטיבל הג'ז. אני ח-יי-בת. ח-יי-בת".

בימיו הראשונים של ערוץ 2 הנחתה שתי עונות של "מרגול", תוכנית האירוח שלה שנקטלה באופן שיטתי על ידי הביקורת. היא לא התרגשה, הזמינה את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר לאולפנה, וגם צוטטה כשאמרה "רציתי להכניס ממד אחר, מזרחי, נשי, דיבור שלנו. כל מיני אנשים עגולי משקפיים נדהמו ממני".

                        "במטבח עם מרגול", ערוץ בריזה. סוג של מלכת הכיתה

אחרי "מרגול" הנחתה גם את "במטבח של מרגול", בערוץ בריזה בלווין, והשתתפה ב"פיק אפ", "השיר שלנו" ועוד. בכל הראיונות שלה סיפרה את אותו סיפור: ילדה מבית טוב, עם עברית טובה שמתובלת בערבית, טורקית ואנגלית שמאזנות את יבשושיותה של שפת האם; שהשיגה בכוחות עצמה את כל מה שיש לה; פריקית של ניקיון ושל שליטה שמתגוררת בוילה נאה באזור יחד עם בנה היחיד, ומצרה על כך שלא הביאה עוד ילדים שיהיו לו לאחים; אשה שאומרת משפטים כמו "אלוהים, תן לי כוח לסתום את הפה", "הפה שלי מלא חרבות", או "העצמאות שלי לא מושכת מבחינה אירוטית". היא מודעת לכל נימי התדמית שלה, ומגבה אותם פעם אחר פעם. מרגול כמו שאנחנו מכירים אותה היום היא לא מוצר מדף בסגנון עדות המפיקים, אלא אשה חזקה שסיתתה את דרכה בסלע ממש כמו שסיתתה את דמותה הציבורית. לצרכיה בלבד, כמובן.

כשבנה נכנס לאסוף את ערימות הכביסה העצומות שלו היא מתנצלת שלא הספיקה להכין גם ג'ינס אחד ספציפי, ולרגע נראה שמרגול איננה כל יכולה לחלוטין, ולשנייה מציצה האשה שמעידה על עצמה, בלי לוותר על הדרמטיות הנדרשת, שהיא "מתמוטטת מאיחורים ופוחדת מחידלון".

"לעבוד עם בן משפחה זה קשה", היא אומרת, אחרי שבנה הפיק לה אלבום שלם ובנוכחי טמן ידו בשני שירים. "יש מקומות שהקטטה מתפתחת מיד. יש דברים שילד יכול להגיד לאמא שלו שהוא לא יכול להגיד לאף אחד אחר. הוא יכול להגיד לי אמא, מה קרה לך, מה זה השירה המגעילה הזאת. הוא יכול להגיד לי באולפן את מה שהוא אומר לי פה במטבח. דברים רעילים. אנחנו מאוד חופשיים אחד עם השני. הוא אומר לי דברים שירוסלב בחיים לא היה אומר.

"והילד שלי מתעצבן. זה לא קל. אנחנו מביאים את זה הביתה. הוא גר פה למטה בדירה שלו וזה לא קל. לכן אנחנו גם לא עובדים צפוף. הוא נתן לי שני שירים ולא רוצה יותר, אומר לי 'אמא זה דביק, לא רוצה להיות כתבן שלך ולא רוצה להיות בפמליה שלך, אני לא רוצה לכתוב לאמא שלי!'. כן, להיות הבן שלי זה מאוד קשה, למרות הבנפיטים. אני אמא מעיקה. את יודעת איזה תעצומות נפש אני צריכה בשביל לא להתקשר לבדוק מה קורה? אני צריכה מזור לנפשי. אני רוצה להירדם. הוא לא מבין את זה ואני מבינה שהוא לא מבין". יש דברים שלא משתנים, גם אחרי 30 שנה. צנעני, מצדה, ממשיכה כל השנים האלה, למרות הקשיים והבדידות, להפיק את המרגליות שלה. אחת הנפלאות, ששיחררה לעולם על סט הצילומים לכתבה הזאת: "ככה זה דברנים. הכישרון הכי גדול הוא לדבר ולדבר, ולא להגיד כלום".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ