אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרקי אבות

חמש שנים אחרי שהותקפה בביתה, הלית ישורון מעזה סוף-סוף לצאת בזהירות אל המרחב הציבורי. לא במקרה, היא מוציאה עכשיו מבחר משיריו של אביה, אבות ישורון, האיש ש"כל הליכה אתו ברחוב נהפכה למסע שלא ידעתי איך ייגמר"

תגובות

הלית ישורון אומרת ששיר בשבילה הוא "מין ירקון כזה, עם מזוודות שנזרקו למים, וכשאתה קורא, אתה מוצא לפעמים גם את מה שאתה עצמך הדחקת". במזוודה השטה של אבות ישורון ישנה אשמה אינסופית, ישנם שברים וחילול, ישנו האחר וישנה הלשון של המשורר. על העברית שלו אמר שהיא בן אדם, היא לא שפה: "זה לא עברית, זה יידיש, זה פולנית, זה גם עברית, כל מה שצברתי בדרך... אולי זו לא עברית, אולי זה בן אדם שחי כאן והולך ברחוב". עוד אמר שהוא רוצה שהמלה תהיה חירבה של לשון.

אבות ישורון ניסח שפה לדורות הבאיםשירים של אבות ישורון מתוך המבחר החדש

מבחר משיריו של ישורון, "מלבדאתה", רואה אור עתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה/ הספריה החדשה לשירה. המבחר, בעריכת הלית ישורון, בתו של המשורר, והמשוררת לילך לחמן, מחדד ומשנן אבל גם מעגל ומחמם את דמותו של האיש שהיה פעמים רבות דבר והיפוכו, שהיה טרגי ומצחיק, שהיה אקסצנטרי ורדיקלי, שלא הסכים או לא יכול היה להתיישר לפי הסרגל של היישוב הארץ-ישראלי המיושר להפליא של אותן שנים.

למבחר מצורף דיסק ובו קורא ישורון 30 משיריו, חלקם משנות ה-70 וחלקם מהשנה האחרונה לחייו. בסוף הדיסק מובא קטע משיחה בינו ובין יהודה קווה מתוך תוכנית טלוויזיה. "מה אתה מקווה עושים שיריך?" שואל קווה. ישורון עונה: "אני לא מאחל להם שום דבר, לא מאחל להם שיאהבו אותם, לא מאחל להם שיקראו אותם, ולא מודאג אם יישארו אחרי או לא יישארו אחרי. אני לא חושב על זה. לא אכפת לי. זה לא מעניין אותי".

"הוא היה די תמהוני", אומרת ישורון, "דמות אקסצנטרית במדינה צעירה ואומרת הן. אם כולם לבשו חאקי, אז אצלו מכנסי החאקי היו מגוהצים, הוא היה מניח אותם מתחת למזרון כדי שיתגהצו. זה גם לא היה בדיוק חאקי. בואי נגיד בז'. אני גם לא יודעת איפה הוא השיג לו חולצות ורודות. היה בו צורך מובנה להיות אאוטסיידר. היה קשה עם האקסצנטריות שלו. כל הליכה אתו ברחוב נהפכה למסע שלא ידעתי איך ייגמר, אף שהוא היה נורא מצחיק. כמו שהיה מצחיק, כך גם היה נתקף בכיות של התרגשות, כשראה או שמע דבר מה שנגע בו. זה הביך אותי. בשיר על יונה וולך הוא כתב 'לבכות זו אופטימיות'".

חזרתי לחיים

זוהי גיחתה הראשונה של הלית ישורון לתקשורת מאז שהותקפה בברוטליות בפברואר 2004, בבית שבו גרה אז בפרויקט אנדרומדה ביפו. התקיפה הסעירה את עולם הספרות, האמנות והעיתונות, שהרבו בספקולציות לגבי מי שעשויים לעמוד מאחורי התקיפה. ישורון, שגם כך ממעטת להתראיין, מסכימה רק בקושי לדבר על הבוקר הנורא ההוא.

בעלה שיה יריב, הבעלים של גלריה גורדון בתל אביב שאותה מנהל כיום בנם אמון, מצא אותה כעבור שעה מוטלת בכניסה לבית.

כשהגיעה לבית החולים איכילוב הוכנסה ישורון לטיפול נמרץ והורדמה לשלושה ימים כדי שלא תוכל לזוז.

       הלית ישורון על אבות ישורון: "כדי לגדול הייתי חייבת לזלזל בו, וזלזל זילזלתי"

זמן מה לאחר התקיפה נעצר המתרגם אייל לוין כחשוד במעשה. לוין היה מצוי בסכסוך ספרותי עם בני הזוג. הוא תירגם בעבורם את "אחותי ואני", טקסט המיוחס לניטשה. ישורון ויריב לא היו מרוצים מהתרגום וישורון ביקשה לבצע בו תיקוני עריכה. לוין סירב. אלא שהחשד שלוין עמד מאחורי תקיפתה של ישורון הופרך ולוין נוקה מכל חשד.

במשך השנים היו פרסומים על כך שהמשפחה שכרה את החוקר הפרטי סוהיל חדד, קצין משטרה לשעבר, וניהלה ערוץ חקירה פרטי. עם זאת, עד היום לא נמצא התוקף.

האם בשנים שחלפו מאז לא צץ שום קצה חוט לפתרון התעלומה?

ישורון: "הלוואי שהייתי יודעת לענות לך. אני בעצמי לא מבינה איך אני מסתובבת, בלי שהתעלומה הזאת נפתרה. האהבה שקיבלתי ושאני מקבלת מבני משפחתי ומחברותי עזרה לי לעמוד על הרגליים".

נותר בך פחד?

"מאז שגיליתי את נפלאות ההדחקה, הפסקתי לפחד".

מה את מרגישה לנוכח העובדה שהתוקף לא נתפס ומסתובב חופשי?

"זה בלתי נסבל".

שברתי את אמי ואת אבי

אבות ישורון נולד ב-1904 בנסכיז' שבאוקראינה כיחיאל פרלמוטר, למשפחת בעלי טחנות קמח מצד אביו ולשושלת רבנים מצד אמו. "הוא נולד ביום כיפור, בתפילת נעילה", אומרת ישורון, "אשמה וכפרה, זה חרט את כל חייו. אולי היה לו צורך של וידוי. לחטוא ולפרוק אשמה".

הוא התחיל לכתוב עוד כנער בקרסניסטאון, אז כתב ביידיש. ישורון אומרת עליו שהיה בן בכור מפונק. כשעלה לארץ ב-1925, הגיע לחוף בת גלים. "כמו שהתנפל על שיחי הצבר של חיפה כך התנפל על העברית, שידע רק מן החדר", אומרת ישורון, "והקוצים מאז נשארו כנראה תקועים בעברית שלו עד הסוף. הוא היה נין של הצדיק מנסכיז', עליו מסופר בספר 'זיכרון טוב' שאמר, אחרי שנתן ליהודי שהסוס שלו מת את הכסף שיעד לקניית אתרוג: 'הכל יברכו על אתרוג ואני אברך על סוס'. אני שומעת עד פה את הסוסים של אבות ישורון".

וסוסי הלשון של ישורון שעטו על מה שמותר, מה שנהוג ומה שתקני. הוא השתמש בערבית, ביידיש ובסלנג ושבר נורמות לשוניות מקובלות בעזרת שפה קרועה, מתריסה ורועמת. פעם אמר שלשון לסופר היא כצעצוע לילד: "לשון ביד היוצר הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה - הוא שומע את קולה של הלשון, השפה שהיא שלו. מן החי, מן המת, מן הדומם נקבצת... מן השוברים את הפולנית, בדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש... יש מלים בעברית שנתעשרו, משהיגרו ממנה".

                                 אבות ישורון

את שמו שינה לילה לפני השבעתו לצה"ל בשנת 1948. "רצה לבוא כמו חדש", אומרת ישורון, "התלבט והתלבט עד שנזכר באמו, שבסוף כל שירי הערש שהיתה שרה לילדים היתה קוראת בהגייה אשכנזית אבות, אבות, כשהכוונה לאבותיה שיצילו אותה מהנודניקים האלה שלא רוצים לישון. זה אשר לשם הפרטי. ישורון - מאחר שמצא את אבות - פירושו יביטו, והכוונה - ישורו על מעשינו, כאן, בארץ. כעבור 30 שנה נזכר להתחרט ואמר שכיום לא היה משנה את השם".

כאשר נדרש אבות ישורון לשאלה כיצד נהיה אדם אבות ישורון, ענה: "מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם... שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום... יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין מוצא - עזבתי אותם בתוך האין מוצא".

ישורון נשא על כתפיו את האשמה על עזיבת הוריו ומשפחתו "שם", על שכמעט ולא ענה להם על מכתביהם משם, אבל השבר היה עוד קודם לכן. "נדמה לי שהתמונה שעיצבה אותו היתה זו של אמא שלו, במלחמת העולם הראשונה, הולכת בשיירה של פליטים", מספרת ישורון. "הם עזבו את העיר ונדדו מזרחה והיא ירדה מהעגלה, כדי לא להכביד על הסוס, וצעדה יחפה. זאת היתה הפעם הראשונה שראה את הרגליים החשופות, הלבנות, הארוטיות ודאי, של אמו. בשבילו זה היה חילול. בשבילו העולם חילל את אמא שלו. אולי זה מה שהוליד שרשרת של חילולים שהוא עצמו ערך בעברית. אולי זה נתן לו היתר או הכרח להמשיך לחלל. ככל שהדברים היו מקודשים, כך היה הצורך לחלל, לעבור את הגבול".

ב-1952 פירסם ישורון ב"הארץ" את השיר "פסח על כוכים" שעורר סערה והפך אותו למנודה ודחוי. "ואבא-אמא, מן מלקח-/ אש-אל-רברבא מלקח -/ צוונו יהנדס לא לשכח./ ועל פוילין לא לשכח", כתב. באחרית דבר למבחר החדש מסבירה לחמן את הסערה שהתעוררה בכך שהשיר מערער על המוסכמה של ארץ מובטחת ומותרת, שרווחה בקרב רבים מבני דורו.

ישורון ראה את האסון הפלסטיני, את ערביי פלשתינה שנאלצו לברוח, בתקופה שעוד לא היה נהוג לראותם בשיח הישראלי. "הוא לא התקבל גם בגלל העברית שלו וגם בגלל היחס שלו לערבים", אומרת ישורון, "אלה היו שנים מאוד קשות. מי שהיו חברים שלו הפנו לו עורף, לא אמרו מלה אחת להגנתו כשהתחילו ההתקפות עליו. בעיקר אלתרמן, שהיה כביכול חבר שלו, והיה פנינת הכתר במפא"י. בעיתון שהוא קרא יום יום, 'דבר', או בעיתון של מפא"י, 'הדור', הופיעו כותרות כמו 'ייכנס הרוח באבי אבות ישורון', או ''המשורר' שמתחבא מאחורי הסרבל המלוכלך של פאטמה', והדברים האלה נכתבו על ידי עורך העיתון ואיש לא קם להגן עליו חוץ מאהרן אמיר. הוא הואשם בדבר הכי נורא - בשנאה לעם היהודי, בבגידה בעם היהודי. העיתון היחיד שלא תקף אותו היה 'הארץ', שגם פירסם את 'פסח על כוכים' השערורייתי, וכמה חודשים אחר כך פירסם את שיר התגובה להתקפות, 'רוח בארבה'".

ב-1956 אמר ישורון שהשואה של היהודים והשואה של הערבים הן שואה אחת של יהדות המצפון. "הוא לא ערך השוואות, אבל כן, הוא קרא בשם שואה למה שקרה לערבים", מסבירה ישורון, "וזה כשלעצמו היה חילול קודש. הוא חשב שאנחנו, היהודים, מתוקף התפתחות היסטורית, הבאנו אסון על עם אחר. ולנו כיהודים אסור היה שזה יקרה. יחד עם זה, כשקרה אסון מעלות במאי 1974, העולם שלו התמוטט. הוא הרגיש שכל האמונה שלו בדו-קיום נחלה מפלה. הוא לא שינה את תפישתו לגבי 48', אבל כבר לא האמין בסיכוי לשלום".

למה דווקא אסון מעלות?

"כי זה היה רצח ילדים. וזה שלח אותו לילדים בוורשה של קורצ'אק".

האנרגיה של השירה

בשנות ה-70 התגלה ישורון מחדש. "משורר מתגלה לא פעם אחת אלא כמה פעמים", אומרת ישורון. "כמו שבשנות ה-50 וה-60 גילו אותו הצעירים של אז - חבורת 'לקראת', נתן זך, אריה סיון ומשה דור, כך עשור אחר כך גילה אותו מנחם פרי עם 'סימן קריאה'. התגלות של משורר באה תמיד בגלים".

ישורון אומרת שלהכרה זו היה ערך נפשי עצום בעבורו. "אני יכולה להגיד את זה לגבי כל המשוררים, אלה שאני מכירה ואלה שאני לא מכירה. התקפה היא החלשה. היא גורמת צער וצער מחליש, אם לא משתק, לשנים רבות. אפילו בלי רדיפות גדולות ובלי התקפות פוליטיות, ביקורת מלוכלכת, השמצות - זה גומר. ואף אחד לא יגיד שהוא מחוסן. הדבר שהכי איפיין את אבות, תמיד, היתה בדידות, במובן החם שלה, מהסוג שאליו התכוון זך כשאמר: 'כשבדידות אינה פחד נולדת שירה'".

האם אי פעם הוא פיקפק בעצמו?

"היתה בו חולשת דעת כשם שהיתה בו הכרת ערך עצמו. כשהיה מביא שיר לזיסי סתוי ב'ידיעות אחרונות', התעקש תמיד שהעורך יקרא את כל השיר בנוכחותו כדי שיגיד לו במקום אם הוא מפרסם או דוחה את השיר. גם בזקנתו, כשזיסי רצה לחסוך לו את ההליכה למערכת, הוא לא הסכים. זה היה מין טקס, להגיש שיר, לצפות לגזר דינו של העורך, כמו משורר צעיר. זאת לא היתה פוזה. הוא היה איש של ניגודים. הקיצוני ביותר שפגשתי. היתה בו עדינות עצומה ובוטות רבה, היתה בו פראות והיתה בו ביישנות. לאורך כל הדרך".

ישורון. את שמו שינה לילה לפני השבעתו לצה"ל ב-1948

בראיון שהיא ערכה עמו, ופורסם בגיליון השלישי של "חדרים" בחורף 1983-1982, אומר ישורון על המשוררים בני דורו: "אולי הדור ההוא חנק. אולי הדור ההוא לא הבין. נמאס מהדור ההוא". ישורון אומרת שאביה שנא את החנופה שאיפיינה חלק גדול מהמשוררים של זמנו. "היה בו צורך גדול להיות איפכא מסתברא. בכל דבר תפס את היפוכו. הוא שנא הסכמה כללית. הוא קרא לזה 'ציוני כלולי', על שם המפלגה ההיא (ציונים כלליים). הוא ראה בה מנטליות זעיר-בורגנית וסלד ממנה. חלק גדול מהשירה של זמנו שיעמם אותו כי היתה לו הרגשה שאף אחד לא כותב לעניין, ומהו לדעתו העניין? שהיינו שם ועזבנו שם, ובאנו לפה ומצאנו פה עם ערבי. זה העניין ואין בלתו. לא היה הבדל בין האישי לפוליטי, הפוליטי היה בשר של החוויה האנושית. ולכן אי אפשר לדעתי לדבר על שירה פוליטית אצלו. הכלים שבהם השתמש היו אותם כלים. השפה אותה שפה".

לדבריה, ישורון אהב מאוד את אברהם שלונסקי והעריץ את אורי צבי גרינברג. "בעיניו, שלונסקי היה המיקרו-תקופה ואורי צבי גרינברג היה המאקרו-תקופה. עם יוכבד בת מרים, למשל, היחסים החמים באמת התחילו רק משעה שזוזיק (בנם של בת מרים וחיים הזז, מ"ס) נפל במלחמת העצמאות. אני לא יודעת אם השירה שלה היתה באמת קרובה ללבו. הם היו שונים מדי, הוא פרוע והיא סגורה ונזירית, אבל מרגע שנעשתה אם שכולה, נפשו יצאה אליה. הוא סגד לה. היא הטילה עליו מורא. ואז הוא כתב לה שירים. בכל אם היה בעיניו יסוד של שכול".

הפסל הראשון שראה ישורון בימי חייו היה פסל של מריה וישו, על קיר הכנסייה שמול בית ילדותו. "זה כאילו ניבא את הראייה שלו, ואת מה שהמבט שלו יחפש עד הסוף, מהשיר הראשון שלו עד השיר האחרון", אומרת ישורון. "השירה שלו בעצם פונה אל השפה, לא אל יהודים ולא אל ערבים, לא אל המתים ולא אל החיים. ככל ששירה היא טראגית, כך מתחזק הקשר שלה לחיוניות של השפה. שירה היא אנרגיה. הכתיבה שלו נעשתה דומה לפרצוף שלו, למבט שהוא נתן בחיים".

הוא הרגיש שהוא משלם מחיר על הרדיקליות שלו?

"אולי, אבל המחיר הגדול ששילם היה בתחושת הבגידה שלו בהוריו ובאחיו".

הוא דיבר על העבר שלו?

"לאף אחד לא היה כוח לשמוע. כל שיחה הגיעה לאמא שלו, הכל היה מכוון אליה. יותר מכל אדם שאני מכירה. הוא בלע את אמא שלו כמו הלווייתן שבלע את יונה".

מפגש יצרי עם הארץ

את אשתו פסיה הכיר ישורון בארץ והיא זו שבמשך כל השנים עבדה ופירנסה את בניהבית. "זה יוצא דופן ובאותן שנים לא נשמע כדבר הזה", אומרת הבת. "היא החזיקה את הבית. פיטרו אותו מכל מקום. כשעבד כמה ימים בארכיון, תפסו אותו מעשן שם סיגריות. הוא לא היה בנוי לעבודה והעבודה לא היתה בנויה אליו".

פסיה ישורון היתה מומחית לחוקי עבודה וייצגה את עובדי מוסדות החינוך החקלאיים בארץ בסכסוכים שלהם מול המנהלים. "היא היתה אשה חכמה, חזקה, עצמאית, והיא אהבה אותו בדרכה היום-יומית", אומרת ישורון. "הם היו שני ניגודים. היתה בה מסירות אמיתית שנעשית בשקט ולא פעם באירוניה, טוב אמיתי, בלי העמדת פנים".

כשהיא נשאלת אם הוריה חיו טוב ביחד, היא מחייכת באירוניה שקטה ומשיבה: "לא. הם היו שתי חיות בראשית. היא היתה חיה פוליטית והוא היה 'חיה שפוכה'. כשהטונים ביניהם התחילו לעלות, אף אחד לא היה צרוד".

היא קראה את השירה שלו?

"לא יודעת כמה היא התאמצה, אבל כשחברה שלי שאלה אותה בסוף חייה אם היא אוהבת את השירה שלו, היא ענתה: 'טוב, אני אוהבת את אלתרמן'".

הוריה מתו בהפרש של שישה שבועות בתחילת 1992, ראשית האם ואחריה האב. הם היו מאושפזים באותו חדר בבית החולים, מיטה מול מיטה, ללא ידיעתם. דבר מותה של רעייתו הוסתר מישורון במשך שלושה שבועות. "כשהוא שאל עליה שיקרתי. קברנו אותה ולא אמרנו לו. כשלבסוף נודע לו, אמר למנהל המחלקה: 'הוא נותן והוא לוקח, זאת כל העבודה שלו'. הוא התכוון לאלוהים". בשנת מותו קיבל ישורון את פרס ישראל לשירה. "על פרס ישראל בישר לו, לבית החולים, שר החינוך זבולון המר", מספרת ישורון. "זה היה ביום שמתה פסיה. אבות שמע ואמר שזה 'פרס מעץ'. למה עץ? כי זה גס, לא עדין. כך אמר. אני לא הלכתי לקבל את הפרס בשמו. סירבתי להופיע בטקס. לפרס יש ערך כשהוא ניתן למשורר במיטב שנותיו, כשיש בו לעודד. אבל אחרי שהאדם מת, מי צריך אותו?"

על השם שהעניק לה אביה, היא אומרת: "יכולתי ליפול יותר גרוע. הוא רצה לקרוא לי הלינון, אבל אמא שלי הגנה על הנורמליות. אחר כך הוא רצה לקרוא לי הלני וכך באמת קרא לי. 'הלית' זה היה רק לצורכי תזכרי מי פה אבא".

אבל הלני לא נשמע שם יהודי.

"אכפת לו? כשראה את בריז'יט בארדו בטלוויזיה, יצא מדעתו. 'היא יהודייה?' הוא שאל. אמרתי: 'לא, קתולית'. ואז נחה דעתו".

היא, בתו היחידה, היתה מעבר לכל שיפוט מבחינת אביה. "כשהייתי פותחת את הפה ומטנפת על מישהו, הוא היה אומר לי: 'אני לא יכול לחיות בעולם שאת חיה בו'. אבל הוא אהב אותי ונתן גיבוי לכל מה שעשיתי. גם דוגמנות, מצדו זה בסדר. לאמא שלי היו יותר דרישות".

כילדה ונערה, הבנת את מה שהוא כתב?

"כשאת אוהבת משהו או מישהו, את כבר מבינה. יש הבנה שהיא לפני ההבנה. היו לי חושים של ילדה. הבנתי ששיר הוא מקום שבו נכנס משהו מן המציאות, משתנה, עובר איזו המרה. השיר הראשון שלו שקראתי דיבר על קרן של איל. את הקרן הזאת הכרתי. היא היתה מונחת על שולחן הכתיבה שלו, והיתה משמיעה רעש מסוים כי היתה מעוקלת, וברגע שנגעת בה היתה מתנדנדת על השולחן עד שנרגעה. יום אחד אני רואה 'אתמול מצאתי קרן איל, הרחק בנגב מדברו...' זו היתה הפעם הראשונה שחפץ מוכר לי מהיום-יום בבית נכנס לשיר, ואני זוכרת את זה כהפתעה עם משהו חי ואינטימי. זה להזיז את המבט הלוך ושוב ממצב למצב, מדבר לשם של דבר. זה ריתק אותי. גדלתי לתוך הטבעיות של זה. אבל לא דובר הרבה על אמנות או על שירה. רבו על בן גוריון, רבו על לבון, בתקופת 'פרשת לבון' הבית התנהג כמו עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. צעקות בטירוף".

ישורון לפי עדות בתו היה רחוק מדמות האמן המיוסר שסוגר את הדלת מאחוריו ומכריח את האנשים סביבו ללכת על בהונות כדי לא להפריע. היא מספרת שבביתם לא היה סביבו מיתוס: "כדי לגדול הייתי חייבת לזלזל בו, וזלזל זילזלתי. ככה עד סוף שנות ה-50. עד 'לך לך' ו'מלבדאתה'. כשהייתי בת עשרה, הרבה פעמים היה נותן לי שתי אפשרויות ושואל אותי: 'תגידי, מה נשמע יותר טוב?' נראה לי בעייתי שהוא צריך את האוזן שלי, וחשבתי שהבנאדם דפוק. עניתי לו מה נשמע לי יותר אבל לעצמי אמרתי: אבוד אבוד. בדיעבד הבנתי שזה חידד לי את האוזן".

לדבריה, אביה ידע להפוך כל דבר לדמיון נהדר והיה בעל חוש הומור מטורף. "הוא היה הנער שאהב את העולם, לכן כל מה שראה בארץ, ראה באהבה וביושר. הוא לא נסע בעולם, לא עזב את הארץ מהיום שהגיע אליה. אצלו המפגש עם הארץ היה דבר יצרי ומאגי. היה רעב במבט שלו, הוא הסתכל על הכל על אנשים ובעיקר על נשים או על ילדים בתרעבה גדולה".

היא אומרת שהוא היה יותר ילדותי מהנכדים שלו ומביאה כדוגמה את השיר "האוסף", שבו כתב ישורון: "אני מביא כל מה שאני מוצא./ לא כל מה שנוצץ הוא זהב./ אבל אני מרים/ כל מה שנוצץ". לדבריה, "השיר הזה לא נולד מהאוויר. כל מה שהעיניים שלו קלטו ברחוב - ברזלים, גומיות, מהדקים, סיכות ראש, מנעולים של קיוסק - היה מרים ולוקח. כמו סמרטוטר. בשולחן שלו היו שלוש מגירות ואחת היתה מלאה ג'אנק. כשהבנים שלי רצו להתפעל מהזהבים האלה הוא היה צועק שלא יגעו לו".

קולה של הצרעה

ישורון, שערכה את כתב העת לשירה "חדרים", מתרגמת כבר שנים את "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, ועד כה ראו אור כבר ארבעה כרכים של היצירה בתרגומה מצרפתית. היא מספרת כי הפסיקה זמנית את העבודה על "חדרים" כדי שתוכל להמשיך בתרגום יצירתו של פרוסט, וכעת היא עובדת על הכרך האחרון שלה, "הזמן שנמצא".

למה עברת לחלק האחרון, מה עם אלה שבאמצע?

"התגלה לי שהחיים לא בלתי סופיים, והחלק האחרון כל כך חזק ורלבנטי שדחוף לי להספיק לתרגם אותו. אחר כך אני אלך אחורנית. אני אטית".

עוד היא אומרת על התרגום של פרוסט: "אני לא בלתי מודעת לקשר בין הספר הזה על סבך הזיכרון לבין הנוכחות החיה והמתה של אבא שלי בחיי. פרוסט אמר: 'מהאמן המת נשאר המבט שלו'. משורר שמת, בין שפגשת ובין שלא פגשת אותו - הוא הוריש לך את העולם".

כשהתחילה לעבוד על עריכת המבחר יחד עם לחמן, הן הגישו אחת לשנייה הצעות אילו שירים לכלול, מתוך ידיעה שצפויה להן בחירה קשה. "הלכנו וצימצמנו עד שראינו שאין לצמצם יותר, אף שהמבחר לא קטן. יש בו יותר מ-200 שירים. הנחתה אותי המחשבה שאני לא יודעת לאן הולכים הספרים ושאלתי את עצמי מה בעיני הכי חשוב שיישאר. אם אפשר לדבר על עיקרון, אז מה שכיוון אותנו היה ליצור מקבילה ל'איך נעשה אדם אבות ישורון', להראות איך נעשתה העברית של אבות ישורון, והמבחר הזה מנסה לשרטט את התהליך של הפיכת השפה לשלו. איך שפה התייחדה להיות שפה של משורר". על עבודת העריכה המשותפת עם לחמן היא אומרת: "אין קוראת כמוה. אני לא מכירה שילוב כזה של מוח חם, חד וחי. העבודה כללה הרבה התלבטויות, הרבה בתי קפה והרבה התבטלויות".

למה בחרתן לקרוא למבחר "מלבדאתה"?

"זה אחד השירים שאני הכי אוהבת. 'מלבדאתה' זה תמיד לראות ולשמוע את עצמך מבעד לאחר ודרך האחר, מלבדאתה זה אתה ולא אתה, זה החוץ-אתה, זה העוד-אתה, יש המון מלבדאתה".

האם קשה לבת לערוך שירים של אביה, לראות את חיי הנפש של ההורה ואת כל הייסורים פרושים לפניה?

"עכשיו זה לא הילדות. אני כבר כל כך רחוקה משם. בשנות הנעורים שלי התביישתי במה שהוא כתב. זה שהוא הכניס ערבית לא היה כל כך נורא כמו זה שהוא התחיל להכניס יידיש; זה כבר הרג אותי. לא בגלל היידיש כשפה גלותית, זה לא היה זה, כמעט שלא שמעתי אותו מדבר יידיש, אבל מבחינתי זה היה 'למה אתה לא יכול פעם אחת להיות כמו כולם', זה הדבר. אבל לשאלה שלך על הקושי בעריכת הספר, מפני ש'כל היסורים פרושים לפני' - אז לא. לא התגלו ייסורים שלא הכרתי. היום-יום והדברים שנכנסו לשירים היו מקשה אחת, בצק אחד".

אבל היא גם יודעת שאביה לא היה סומך את ידיו על הספר החדש: "אבות היה דוחה רעיון של מבחר. הוא נהנה להגיד שצריך לשרוף את כל העורכים, שעורכים הם צינור הפח שדרכו החומר משתלשל לדפוס, זה עוד מהתקופה שאולם הדפוס היה בקומת קרקע והמערכת שכנה למעלה. הוא לא היה סובל מבחר. כל הדבר הזה, סלקציה; אולי מפני שהוא יהודי של המאה ה-20".

האם הוא היה אוהב את האופי החגיגי שנלווה לפרסום הספר החדש? "חגיגיות לא הרתיעה אותו", היא משיבה. "למשל, בימי העצמאות הראשונים של המדינה היה לובש חליפה ועולה לירושלים. אבל בחירת שירים היתה מנוגדת לרוחו. בעיניו כתיבה היא מסמך, קל וחומר כתיבה אחרי השואה. הוא טען שב'חדרים' אני צריכה להדפיס הכל, כל מה שיהודי כותב צריך להדפיס. ואם זה זבל? אני לא חייב לקרוא, אבל את צריכה להדפיס".

ישורון אומרת שכאשר לחמן והיא התחילו לערוך את הספר, הן שאלו את עצמן מה יעמוד במבחן הזמן, "אבל דרך השירים הרגשנו בנוכחות האנושית שלו, וזה התלכד עם השורה הנפלאה של וולט ויטמן: 'קמרדו, זה איננו ספר, הנוגע בו נוגע באדם'. זה מה שהייתי רוצה לאחל לספר הזה".

בסרט שנסים קלדרון יצר על ישורון ב-1990 אומר המשורר: "תדע לך, אני את האדם אוהב. אינני דורש מהאדם שיאהב אותי. לי נדמה שהצרעה היא ברייה כזאת שכל הזמן מזמזמת, היא לא עסוקה רק בעשיית דבש, היא עסוקה באהבה. הצרעה אוהבת. אתה שומע את קול האהבה שלה. ברייה קטנה כל כך שמזמזמת בלי הרף, מלאה קול, כל כך הרבה אנרגיה מוציאה בזמזום שלה, זה רק מתוך שהיא אוהבת משהו. אני מין צרעה כזאת. הצרעה היא גם מרעה, היא גם עוקצת. יכול להיות שאני עוקץ פה ושם, יכול להיות. אבל אני אוהב את האדם".

פתאום יש אבות אחר

פרופ' מנחם פרי, עורך הוצאת הספריה החדשה, טוען כי את התפנית המשמעותית ביחס לאבות ישורון עורר מאיר ויזלטיר, שפירסם בחוברת "גוג" שערך ב-1968 שיר של ישורון, "שיר לבוא פנים". אבל היה זה פרי שבעקשנות טיפח את ישורון והכריז עליו כעל גדול המשוררים של דור שלונסקי-אלתרמן. פרי לא רק פירסם בעקביות את שירת ישורון בחוברות "סימן קריאה" שערך, אלא היה גם ככל הנראה היחיד שלימד את שירת ישורון בחוגים לספרות באוניברסיטאות עוד בשנות ה-70.

"אצלנו החשיבו אותו יותר מאשר את אלתרמן, וטיפחו אותו והוא פרח", מספר פרי. "אפשר ממש לראות את המעבר מהשיר שוויזלטיר הדפיס וכל מה שאבות כתב אחרי זה, פתאום יש אבות אחר. אני לא מכיר הרבה כאלה. אני מכיר ז'וזה סאראמאגו, מנדלי מוכר ספרים ואבות ישורון, שאחרי גיל 70 כתבו את מיטב יצירותיהם". הוא מוסיף כי על ישורון יש לומר שזקנתו פיארה את צעירותו.

בטור אישי שפירסם פרי באתר הספריה החדשה לכבוד צאת "מלבדאתה" הוא מציין שעד פרסום השיר ב"גוג" ב-1968, היה ישורון נספח מזולזל, נסתר בצל בחבורת "טורים" של שלונסקי-אלתרמן, ואחר כך בצל חבורת "מחברות לספרות" של אלתרמן. "הבדואי מפולניה", כינו אותו שם.

פרי חלוק על חוקר הספרות דן מירון בשאלת התקבלותה של שירת ישורון. לדבריו, "היה ויכוח גדול לגבי נידחותו לפני שנות 'סימן קריאה'. יסלח לי דן מירון, הטוען שישורון אף פעם לא היה משורר נידח, שכן תמיד הדפיסו אותו. לדידי, ישורון הוא משורר נידח אצל מירון עצמו עד עצם היום הזה, לאור מאות העמודים שהוא ייחד לאלתרמן והכמעט לא-כלום שכתב על אבות".

מיה סלע

כתבות שאולי פספסתם

*#