כל המפוּל הזה - תרבות - הארץ

כל המפוּל הזה

הקול האישי, הפרטי, החורק והשבור של אבות ישורון היה יוצא דופן בזמנו, אבל ניסח שפה בשביל הדורות שבאו אחריו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לפני זמן מה אמר לי חבר, חוקר שירה נודע: נדמה לי שהדור שלך, שלא כבני דורי, ממעט לקרוא את אבות ישורון. בצימוד "בני דורו" כיוון לקוראי השירה שטעמם התעצב במרוצת שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, ושבעבורם נהפך אבות ישרון באחת, לקראת יציאת הספר "השבר הסורי אפריקני", ממשורר המבליח בתודעה, מעורר עניין ונעלם, למשורר מרכזי, שמנסח צורת דיבור, יחס למציאות.

ראיון עם הלית ישורון המוציאה אוסך משיר אביהשירים של אבות ישורון מתוך המבחר החדש

תגובתי הראשונה היתה לציין שבני דורי למדו לקרוא שירים יחידים, להסתפק בהם, ואילו הקורא של ישורון יוצא נשכר באמת רק כאשר הוא קורא אותו קריאה רצופה. אחר כך חשבתי: אבל דווקא עוצמת דיבורו של ישורון הולכת וגוברת עם השנים.

לא בכדי אני משתמש במונח דיבור בהקשר של ישורון, משום שבעבורי הקריאה בו היא התנסות בהקשבה לקול שדובר אל האדם ללא הרף, ושספק אם בכוח האדם, בתנאי חייו הנוכחיים, לשמוע אותו בשלמותו; כך אני מבין את עבודת-השיר הישורונית, ולא פחות מכך, את גלגוליה בעולם. אולם כדי לבאר את כוונתי, עלי להתחיל במקום אחר.

בקטע הפרוזה הקצר "פתיחה לראיון" נדרש ישורון לסוגיית שינוי שמו, "... אמרת כיצד נעשה אדם ישורון?" הוא שואל, וכבר בניסוח השאלה מסתמנת הכפילות הטורדת שליוותה את שירתו למן ימיה הראשונים: השם שבחר לעצמו מופיע בשאלה הן כשם פרטי והן ככינוי כללי שנגזר לפי מידותיו, נגזר עליו. תשובתו מעמיקה את הכפילות, "... מן השבירות". הוא מתאר את השבירות הפעילות שבצלמן נוצק, שבירת בית הוריו, שבירת טקסיהם, המיאוס מן האידיש והמרתה בעברית המחולנת, שגם חילונה בכלל השבירות, הפקרתם לגורלם ועלייה לפלסטינה.

חבורת "מחברות לספרות" בשנות ה-40, מימין: אליהו טסלר, נתן אלתרמן, אבות ישורון, ישראל זמורה, א. ד. שפיר

עד כאן מספר ישורון ביוגרפיה של ציבור שלם, את הסיפור של דורו, אולם נוקט בגוף ראשון יחיד, בנימה אישית, שלא משתנה כאשר הוא ממשיך ומוסר חוויה פרטית ביותר, הרגע שבו הוא יושב בצריף ושומע קול הבוקע מקרבו, שהוא קולו שלו, קול שלא מניח לו, והוא, בנסותו להימלט מפניו, להתגונן, לוקח לו שם חדש, ומאבד את יכולתו להירדם עוד: מעין הימשחות חילונית, עצמית, לנביא.

הקול שישורון מתעקש לשורר בו, ש"עתים הוא קול העם, / עתים הוא קול בודד" ושנמחו בו ההבדלים בין הציבורי לפרטי, מקורו בתביעה אתית: הפרט, ובעיקר המשורר, אחראי לעוולות העם שבתוכו הוא יושב, וחוויתיו הפרטיות, שוליות ככל שיהיו, סתומות ונפשיות, הכרח להן להדהד אותן, משום שכל הדברים בהיותם שבורים, מקיימים ביניהם זיקות של זיכרון וזיקות של סבל.

כך נעשים הגעתו של יחיאל פרלמוטר הצעיר, לימים ישורון, ופגישתו בגבר ערבי, לתמונה המגלמת את הגורל שחולקים הניצולים היהודים מאירופה והילידים הערבים בפלסטינה: "שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים". המאבק לדבר בשם שתי הקבוצות, המוחרש בידי האתוס הלאומי, מתפרץ בזעקה ב-1952, בשיר "פסח על כוכים", שבו טובע ישורון לראשונה את המונח יהנדס, קרי, "... מלת המצפוניות והחמלה בקרב יהודי פולין".

בתרבות העברית, שעד שנות ה-70 התקיימה בה זהות פשטנית בין צמדי הניגודים ציבורי/פרטי ולאומי/ביקורתי (משורר אינדיבידואליסט נתפש כביקורתי, בשעה שמשורר העוסק בתחלואי הכלל הוא משורר לאומי), הקול של ישורון יכול היה לשמש צרימת רקע בלבד, תו טורד ומשבש, ולא רק משום ביטויו התוכני ודרישתו האתית, אלא מפני שגם צורתו, אופן הגשמתו בשיר, חרקה. הדיבור שישורון הציע ושיכלל, דיבור של שבירות, התנסח כתביעה אסתטית, "לשון ביד היוצר - הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה" וכנורמה של כתיבה, "הדברים שבשירה חייבים להיות קודמים וחשובים מן השירה שבדברים".

ואולם אלה הם בדיוק הקול והדיבור שנדרשו לוויזלטיר ובני דורו, כדי לערער את הזהות הזאת, ולאחריהם, ללאור ובני דורו, כדי לנתץ אותה כליל. כריית האוזן של הדורות החדשים אפשרה לישורון לזקק נוסח שירי, שנולד ממשא של אשמה ואחריות ופיכחון אכזרי. על מלת היהנדס הוא מוסיף: "היא השארת הנפש והשארת הלב שלה". הצו המוסרי שואב את כוחו קודם מהיותו פעולה של שמירת זכר, וכך גם הצו האסתטי. המשורר אנוס על פי הדיבור, הוא נכפה לשוב לתמונה, זניחה ושולית לפרקים, העומדת לשקוע באיזו נשייה, ולכתוב אותה, לשייר אותה, עד שנמצאת לה מוחשות, עד שהיא מהווה שער לנוף הנפשי הפנימי, שאינו אובד לעולם.

אחת הדוגמאות המרתקות ביותר בעיני מופיעה ב"שבר הסורי האפריקני". בין היסודות שהספר נשען עליהם, הזעזוע של מלחמת יום כיפור ותיעוד מראות תל-אביביים, פזורים שירים על יוני בר ומדוויהן כשמגיע הגשם. ישורון מתבונן בצמח בעציץ בביתו, שנדמה לו כציפור, וכבר כאן נרמז זיכרון ילדות, שהופיע בספריו הקודמים, של מנורה בדמות ציפור נחושת שעמדה בבית הכנסת והוא חמד אותה, הסיר ממקומה וטמן בחול. קשר הדמיות מתפרק בשיר לשני יסודות, עץ אזדרכת ויוני בר המקננות בו. בשירים הבאים האזדרכת צומחת, ובאשר לצמיחה ישורון מאבחן: "שומעים מוזיקה / נעשה בית. ז.א. מוזיקה צומחת מהריסה". ואילו קורותיהן של היונים נחתמים בחורבן הקן, בקרבן: "ליוני בר אין דבר אחרי קרבן הקן."

שני הראשים הנפרדים של הדימוי, הבית הצומח באמצעות מוסיקה מתוך ההריסה, והקן המוקרב, מוליכים את הקורא, את המשורר, אל השיר "קן קרבן", שניפתח בזיכרון מבית אביו, שעליו יאמר, בספר אחר, שהוא "מלא מוזיקאנטים". באמצעות החזרה הכפייתית, הדרמה הזעירה של יוני הבר מתעלה לכדי עלילה של זיכרון ואשמה, לכדי רוממות-רוח, שמאפשרת לישורון להצליל את לבו של הספר, סיפור השבירות שברא אותו.

מתוך כך ישורון נעשה לאספן של "כל המפול הזה, כל היבלת הזאת, כל הארבהרוש הזה", חפצים שאין בהם חפץ, מפני שנשרו מתוך שטף החיים, וכדרכם של שרידים עשויים להוות מגברים פעוטים של הקול ההוא, הרחוק, בטרם השברים, או קול המפץ עצמו, אילו רק יתפוס אותו, אילו נתפוס אותנו אנחנו: כלום לא שמענו כולנו קולות דומים? היינו ילדים, שכבנו בחושך, אי שם, בתחומי הגדר, בארץ רחוקה התרחשו עוולות שהיינו בורים מכדי להתגונן בפניהם, טרם הומצאו לנו שמותיו הנוקשים של העולם, זמזום שירה של האם נקטע, בדל תפילתו של האב נמוג, חלומותיהם של אחינו נחנטו באבק, החדרים התרוקנו, החרבנו ערים, ביקשנו להאמין שהצווחה נטמעה בנגינה חדשה, בקירות אחרים, אבל הקולות שבים, מבעד לסדקים בחומות, בהזדרחות כלשהי של סידור כוכבים, מתוכה של המכונה הענקית הטורפת אותנו; כשאני קורא בישורון, הם חוזרים. אני נדרך כמותו להאזין.

ראיון עם הלית ישורון המוציאה אוסך משיר אביהשירים של אבות ישורון מתוך המבחר החדש

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ