אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסר פלקטי - הכרזות הפוליטיות של יוסי למל

כרזות פוליטיות וחברתיות יכולות להשפיע - כך מאמין המעצב יוסי למל, המציג עתה תערוכת יחיד של כרזות בשטוקהולם. המוטיבציה שלו, הוא אומר, נובעת הן מהבית שבו גדל, בצל השואה, והן מחוויותיו במלחמת לבנון הראשונה

תגובות

כשהמעצב יוסי למל נדרש לתאר את מה שעומד מאחורי הכרזות הפוליטיות והחברתיות שהוא יוצר, הוא משתמש לא פעם במונחים רפואיים: "אני רואה בעצמי טכנאי רנטגן, מי שמשקף את המצב - פה יש לך חוליה אחת רופפת, פה יש סדק, שם אינפקציה קלה". גם הכרזה שעיצב לתערוכת היחיד שלו שנפתחה ביום שישי בשטוקהולם שואבת מעולם הדימויים הזה: היא מציגה את פרי הצבר פתוח לשניים במה שנדמה כעיצומו של ניתוח, ומעליו רשומה הכותרת "אנטומיה של קונפליקט".

על תהליך עיצוב הכרזה הוא מספר: "אני מעדיף לעבוד כמה שפחות בפוטושופ. בדרך כלל זה מתחיל בספר סקיצות שחור קטן וקלאסי, ולאט לאט מגיע לרעיון הסופי, עד שיש לי בראש את כל התמונה. לאחר מכן צריך למצוא לוקיישן. במקרה הזה חשבתי על חדר ניתוח, אבל קטן, כמו אצל רופא שיניים. אז הלכתי לרופא השיניים שלי. הדבקתי אותו בהתלהבות של העשייה והוא עזר לי. מה שרואים בכרזה זה ממש ניתוח עם כל הכלים".

למל, בן 52, הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בצלאל משנת 1983. את דרכו המקצועית החל בפרסום אריאלי, שם עבד במשך שנתיים עד שיצא לדרך עצמאית. כיום הוא מנכ"ל משותף ומנהל קריאייטיב בפרסום למל-כהן. הכרזות שהוא מעצב לגופים פוליטיים וחברתיים, בהם אמנסטי, האגודה לזכויות האזרח, גרינפיס, הוועד למלחמה באיידס וארגון משפחה חדשה, זכו בפרסים רבים בעבר והוצגו בתערוכות בכל העולם, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מחלק את זמנו באופן שווה בין עיצוב הכרזות לבין הצגתן. רק בשנה האחרונה הציג למל את עבודותיו בשיקאגו, בביאנלה הראשונה לכרזות בארצות הברית; בפולין, במוזיאון הלאומי של פוזנאן, שם הציג שתי תערוכות: האחת, בעקבות הסיפור של אמו ששרדה בשואה ושל שש אחיותיה שנספו, והשנייה, של כרזות פוליטיות וחברתיות; ובביאנלה לכרזות במקסיקו סיטי. אחרי התערוכה בשטוקהולם יציג בנובמבר בבוליביה, בביאנלה השלישית לכרזות של לה פז.

כרזת התערוכה של למל במקסיקו סיטי

על אף ההכרזות על מותו של הדפוס, למל סבור שמוקדם להספיד את המדיום של הכרזה. "כבר מזמן עשיתי את הסוויץ' הזה", הוא אומר, "זה לא משנה לי אם זה מתפרסם באינטרנט או בדפוס. מה שחשוב זה הקונצפט. שיהיה באינטרנט, אני שמח עם זה. אני שם את זה בפייסבוק, באתרי אינטרנט. מצד שני, יש הרבה כוח לגודל של הכרזה. מבחינה זו הגודל כן קובע, יש לי חדשות. גם עובי הנייר, סוג הנייר, הריח, אין להם תחליף. ובכל זאת, יום אחד אולי זה ייכחד. קראתי שיש אפשרות להריח דברים באינטרנט".

צורך להביע עמדה

האם לכרזות פוליטיות יש בכלל השפעה?

"לפני 13 שנה עשינו לאמנסטי קמפיין בטורקיה וזה עבד. הם שיחררו חמישה אסירים פוליטיים באיסטנבול, שהגיעו לאחר מכן לארץ ופגשתי אותם. זה מרגש, כשאתה עושה משהו ואנשים משתחררים מהכלא. זה התפקיד שלנו - לדבר על הדברים האלה. אני לא יודע מה לעשות, אין לי פתרונות. מי שיש לו פתרונות מפחיד אותי. יש פה הרבה יותר מדי אנשים שיש להם פתרונות טוטאליים. לי אין. לפחות אתה מעלה נושא, וחושב עליו, ומדבר עליו, ולדיבור יש השפעה. למלה יש כוח אדיר, היא יכולה להרוס עולמות. זו לא קלישאה".

את המוטיבציה שלו להביע את דעתו תולה למל קודם כל בבית שבו גדל, בצלה של השואה. השאיפה לחפש צדק והצורך לתקן את העולם נובעים משם. "תיקון עולם הוא מושג ענקי, אבל אני מאמין שכל אחד צריך לנסות להגיע למשהו נכון יותר בתחומו", הוא אומר. "השואה היא אחת מאבני היסוד של התפישה הפילוסופית שלי. לטוב ולרע. אני חושב שכל הוויז'ואלים הקשים והאכזריים שבהם אני משתמש נובעים מהרקע של אבא שלי שעבר ניסויים באושוויץ. זכויות האדם, כבוד האדם וחירותו - אלו לא קלישאות בעיני. לא רק בארץ. אני תומך במהפכה האיראנית בכל לבי, אני מרגיש את זה, מרגיש צורך להביע את עמדתי ולקחת חלק".

                            כרזה מתקופת הפיגועים

במלחמת לבנון הראשונה, שבה שירת כחייל בחטיבת הצנחנים בביירות ובג'וניה, התחדדה בלמל ההבנה ש"אתה לא יכול כל החיים לחיות על החרב. שם התעוררה אצלי כל ההתנגדות לפתרונות אינסטנט של 40 קילומטר". הוא מביט בכרזה שיצר ובה צילום הקבר של גוני הרניק ושל קברים אחרים מסביב ואומר, "כל החברים שלי נמצאים פה". חמש שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הרגיש צורך להביע את דעתו ולא לשתוק. "הייתי בן 30 והרגשתי צורך לצאת רגע החוצה ולהביע עמדה", הוא מספר. "הייתי יכול לעשות סרט, לכתוב ספר או לכתוב מאמר, אבל כרזה היא המדיום שלי. גם פרויקט הגמר שלי בבצלאל היה סדרת כרזות, שיצאה נגד הריסת שכונת ממילא בירושלים".

אשליה של חופש

את העבודות שלמל מעצב אפשר לחלק לשניים, על פי הקו הגרפי שהן מתאפיינות בו. האחד, קו נקי, כמו למשל בלוגו שעיצב לאחרונה למשרד להגנת הסביבה, שמורכב משני עלים בדמות שתי ידיים לוחצות יד, או בסמל שעיצב לאמנסטי ישראל בשנת 1995 - איור של כף יד מושטת לעזרה, שהרווחים בין האצבעות יוצרים ידיים שמבקשות עזרה.

הקו השני מאופיין בדרך כלל בצילום חזק ובכותרת שמשלימה את הוויז'ואל ונותנת לו פרשנות, כמו למשל בכרזה שעיצב לתערוכה בשטוקהולם. קו זה מאפיין גם את אחת הכרזות המפורסמות של למל, שבה מצולמת אמבטיה מלאה בדם ומעליה הכותרת "ישראל פלסטין 2002". את הכרזה הזאת יצר בשיאה של תקופת פיגועי הראווה. הוא זוכר "איך הלכת לבית קפה מכווץ, עלית על אוטובוס מכווץ. קו התפר רתח. מה שאתה רואה בכרזה זו תמצית של כל החוויה וההוויה בתקופה הזאת. זה מלון פארק בנתניה, ערב פסח, הכל נורא סמלי. ראיתי צילום של חדר האוכל של המלון שהיה שקוע קצת, וראיתי אגן של דם. משם האסוציאציה".

לפעמים נראה שבעבודות מסוג זה, עם גופים כאלו, חופש הפעולה מוחלט ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

"זו אשליה, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה קשה מאוד, יש אילוצים מעבר לאילוצים הכלכליים - מה להגיד, איפה, מתי. אתה חייב להיות ממוקד מאוד, גם כי בדרך כלל התקציב שלך קטן מאוד. אתה צריך להיות מדויק, בולט, שונה, ולקלוע בול".

בעבודות שבהן מופיע דימוי לצד כותרת מדווחת אפשר לפעמים להבין את הכרזה בשתי דרכים. "ברמה מסוימת זה מיועד לפתוח לך את הראש", טוען למל. "יש לי דעות נחרצות, אין ספק, אבל בעיצוב אני מנסה ללכת באמצע, שזה הכי קשה. זה דורש ממך מאמץ גדול, כי אתה לא תמיד מצליח להיות פתוח, לשמוע דעות. אני מקבל תגובות מכל הצדדים, גם בעד וגם נגד".

כדי להמחיש את העניין הוא מראה כרזת מחאה שיצר, נגד הפצצות חיל האוויר, ובה הציג מטוס אף-16 של צה"ל בתוך מסגרת זכוכית לצד חיות ארסיות כמו עקרבים, עכבישים, דבורים ועוד. בכרזה זו, הוא מבהיר, "הבעתי את דעתי: מדובר בכלי לחימה ארסי ורצחני שצריך להיות פה, לא בשמים". ואולם, התברר שהמסר לא היה חד-משמעי: "חיל האוויר לקח את זה ללוח שנה רשמי שלו", מספר למל. "זה מראה לך את האבסורד שיש לפעמים".

*#