אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרימאסטרים של הביטלס: איזה אלבום לקנות?

האזנה קשובה לרימאסטרים של הביטלס מעוררת מחשבה שבעצם "סרג'נט פפר" אינו גדול האלבומים של הביטלס, אלא דווקא האלבום הלבן. איך קרה שכל השפע המדהים של האלבום הזה נוצר על ידי אנשים שבקושי דיברו אחד עם השני?

תגובות

תקציר הפרק הקודם: ביום רביעי שעבר, אחרי המתנה של שנים, ראו אור גרסאות הרימאסטר של כל אלבומי הביטלס. איך הן נשמעות? מעולה, קבעו המומחים שהאזינו להן לבקשת "הארץ" ("כשהגיטרה מייבבת עוד יותר", "גלריה", 8.9), וכך חשבו גם ביטלמניאקים ואנשי סאונד בכל העולם. האם זה אומר שכל אחד צריך להשיג לעצמו את המארז היקר? ברור שלא. מי שיסמן "וי" ליד שניים או יותר מהפרמטרים הבאים - אהבה חסרת גבולות לביטלס, מקדם אודיופיליות גבוה, חשבון בנק לא מדולדל לחלוטין - כבר מחזיק מן הסתם ברימאסטרים; כל היתר לא מוכרחים להסתער על חנויות התקליטים. הרימאסטרים הם בסופו של דבר לא יותר ממותרות.

לשמוע את הביטלס כאילו הם מנגנים לידכם

אבל איזה כיף היה לתת למותרות האלה להשתלט בשבוע האחרון על כל חלקה פנויה בפסקול החיים. עם כל הלהקות האחרות הסליחה: למשך כמה ימים, כמו שאומר השיר הראשון באלבום הראשון של הביטלס, "I couldn't dance with another".

וכמו שקרה מן הסתם לכל מי שהקשיב לביטלס בלי סוף בימים האחרונים, המרתון המענג הוביל לכמה מסקנות, שאמנם לא האירו באור חדש את המפעל המונומנטלי של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, אבל הצליחו לנער פה ושם סברות מקובלות ואמיתות מקודשות. מיותר לציין שהתובנות החדשות אינן פרי השיפור באיכות הסאונד שהביאו אתם הרימאסטרים, אלא הן נובעות מעצם ההאזנה המחודשת לאלבומים הישנים, שנחרשו בכפייתיות לפני הרבה שנים ומאז נעזבו לנפשם, אהובים עד בלי די אך מוכרים מדי.

הביטלס בשנות ה-60. באלבומים המאוחרים ביטאה המוסיקה את הפיצול לא פחות מאשר את האחדות (תצלום: אי-פי)

בלי האיזון המופלא

מוזר להתחיל את הדיון הנוכחי באוצר המוסיקלי האדיר של הביטלס דווקא עם מסקנה נגטיווית, אבל קשה להתאפק: "סרג'נט פפר" הוא אלבום מוערך יתר על המידה. הוא נחשב כידוע לגדול האלבומים של הביטלס, אם לא לאלבום הכי טוב בתולדות הפופ. אין כמעט אי בודד שלא מחזיק בעותק שלו, וברגעים אלה ממש, בקצה הגלקסיה, חיזרים שמצאו את החבילה של נאס"א ובה ההישגים הנשגבים ביותר של האנושות מנתחים את אקורד הסיום המהדהד של "A Day in the Life".

אבל האם "סרג'נט פפר" הוא באמת יצירת המופת החד-פעמית שהוא אמור להיות? כשמקשיבים לו לצד כל יתר האלבומים של הביטלס, נדמה שאפשר לפקפק בכך. יש בו כמה שירים דגולים, כמובן: "A Day in the Life" כבר אמרנו, וגם "She's Leaving Home" ו"לוסי ברקיע היהלומים". ויש בו עוד כמה שירים נהדרים. הטענה אינה ש"סרג'נט פפר" הוא לא אלבום נפלא, אלא שהביטלס היתה להקה כל כך טובה, שאלבום נפלא כמו "סרג'נט פפר" הוא לא פסגת ההישגים שלה.

אפשר לנחש שאחד הדברים שמקנים ל"סרג'נט פפר" את ההילה שלו הוא הממד הקונצפטואלי והסיפורי שלו. אבל אווירת היריד האנגלי ההזוי לא בהכרח שורדת במבחן הזמן; שירים כמו "Getting Better" ,"Fixing a Hole" ,"Lovely Rita" ו"Good Morning" הם בעלי קסם רב אבל אינם חודרים עמוק; ואין ב"סרג'נט פפר" את אותו איזון מופלא בין התרומה של ג'ון לנון ושל פול מקרטני, שקיים באלבומים אחרים של הביטלס. "סרג'נט פפר" הוא אלבום של פול (או של פול ושל ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס), ולא זו בלבד - אלא שהוא אינו מציג את כל המנעד העצום של מקרטני, אלא רק חלק מסוים שלו.

כך ש"סרג'נט פפר" הוא "בהחלט ריגוש", כמו שאומר שיר הנושא, אבל האלבום הלבן, "אבי רוד" וגם "ראבר סול" ו-"A Hard Day's Night" הם ריגושים גדולים ממנו, לטעמי.

שרשרת של שיאים

אחת התיאוריות המיושנות על הביטלס גורסת שהשנים הראשונות של הלהקה, שנות "She Loves You" ו-"Can't Buy Me Love", היו בבחינת הקדמה מקסימה אך מוגבלת-משהו למפץ הגדול שהתרחש סביב 1965-1966 והפך את הביטלס ללהקה בוגרת, חדשנית וגאונית. אבל המפץ של הביטלס המוקדמים היה לא פחות בוהק מהמפץ של הביטלס המאוחרים. חדשנות וגאונות היו מושגים לא רלווונטיים בשנים האלה, אבל השילוב בין רוח נעורים לבגרות, בין אנרגיה מתפרצת לבין כישרון מלודי נדיר, היה חסר תקדים. כפי שכתב המסאי האמריקאי ג'פרי אובראיין בספרו "Sonata for Jukebox", "לפני שהם הוסיפו סיטאר והשתעשעו עם סלילי הקלטה והקליטו עם תזמורת סימפונית, לפני שהטקסטים התחילו להזכיר אנשי ביצה ולשייט במורד הזרם (שורה מתוך השיר ‘Tomorrow Never Knows', ב"ש), לנון ומקרטני בראו אובייקטים כל כך אלגנטיים בפשטותם ובעלי עוצמה רגשית כה גדולה, שגם אם הם היו פורשים אחרי ‘!Help' (האלבום ה'קונוונציונלי' האחרון שלהם), היצירה שלהם היתה נשארת לנצח".

אכן, לילה של יום מפרך:

תיקון: גם אם הם היו פורשים אחרי "A Hard Day's Night", האלבום השלישי שלהם שיצא שנה לפני "!Help", היצירה שלהם היתה נשארת לנצח. או לפחות למשך הרבה מאוד זמן.

שלא כמו האלבומים המוקדמים האחרים של הביטלס, שרשמו עליות ומורדות וכללו שירים מקוריים נפלאים לצד קאוורים מקסימים ושירים מקוריים זניחים, "A Hard Day's Night" הוא שרשרת של שיאים: יצירת מופת של רוקנרול בעידן שבו רוקנרול ויצירת מופת היו מושגים סותרים.

לא רק שכל השירים באלבום הזה הם של הביטלס, אלא שכמעט כולם מושלמים. הרצועות הפרועות דוהרות בתנופה שלוחת רסן; הרצועות השקטות מדהימות בעידון שלהן. הגנים של צ'אק ברי וקול פורטר מעורבבים במידה שווה בד-נ-א היצירתי של לנון בן ה-24, ובעיקר של מקרטני בן ה-22. "שום דבר לא יכול להסביר כיצד או מדוע מוסיקאים שהשתפשפו במשך שנים על שירים כמו ‘Be bop a lula' ו-'Long Tall Sally' הוציאו תחת ידם שירים כמו ‘Not a Second Time', Fell' I ‘If ו'And I Love Her', שכל כך שונים מהם במבנה ובהרמוניה", המשיך אובראיין. גם הרימאסטרים אינם עוזרים לפתור את החידה; הם רק מגבירים את ההתפעלות.

מתח בין תוגה לאנרגיה

גם גדול המעריצים של הביטלס המוקדמים לא יוכל להכחיש דבר אחד: המלים היו קצת בנאליות, יה יה יה. אבל זה השתנה מהר מאוד. ההאזנה לרימאסטרים מזכירה שקו פרשת המים הטקסטואלי של הביטלס היה בשנת 1965, ובאופן מיוחד באלבום "ראבר סול". תהום עמוקה פעורה בין המלים התמימות והאופטימיות של האלבומים מ-1963 ו-1964 לבין הטקסטים האירוניים, המפוכחים, האכזריים ואפילו המיואשים שהביטלס כתבו ב-1965.

"ראבר סול" מתחיל בדיווח על יחסי שולטת-נשלט, שרק מתחפש לשיר קליל ("Drive My Car"); ממשיך בתיאור מנוכר ומלא תוגה של, שוב, בחורה אקטיווית ובחור פסיווי ("Norwegian Wood": "היתה לי פעם נערה, או אם לדייק, לנערה היה אותי"); ממשיך עם בחור שיוצא מדעתו כי הבחורה לא סופרת אותו ("You Won't See Me"); מגיע למבוי סתום עם "Nowhere Man"; מחרף מתוך עמדת התבטלות את אם כל הבחורות המניפולטיוויות ("היא מסוג הבחורות שמשפילות אותך לפני חברים, אתה מרגיש טיפש"); ומסתיים פחות או יותר בהסתה לרצח על רקע רומנטי ("Run for Your Life": "אני תופס אותך עם גבר אחר, וזה הסוף שלך, ילדה"). אפילו שם האלבום, "נשמה מגומי", הפיץ ריח עכור של חידלון קיומי. בשלב הזה של הקריירה שלהם הביטלס כבר פגשו את הצד האפל של ההצלחה המטורפת, וב"ראבר סול" הם שיחררו את כל הרעל שהצטבר אצלם בכמוסות מושחזות מאין כמוהן.

אבל קפיצת המדרגה של הטקסטים רק מתחילה להסביר מדוע האלבומים שהביטלס הוציאו בתקופת הביניים שלהם, ובמיוחד "ראבר סול", היו אדירים. הסבר יותר מדויק נעוץ בסתירה המענגת בין הטקסטים לבין המוסיקה, שסיפרה סיפור אחר. המלים היו מרירות וחומציות, אבל המוסיקה לא נתנה לביטלס להתבוסס במרירות וברחמים עצמיים. הם רק יצאו מעידן ה"יה יה יה" שלהם וברירת המחדל שלהם היתה לטוס קדימה, מהירים ומלאי חיים. המתח הזה בין תוגה לאנרגיה מחשמל גם היום. פעם אחר פעם אנחנו שומעים את ג'ון שר "אני חושב שאני עומד להיות עצוב" ("Ticket to Ride"), ופעם אחר פעם השורה הזאת מציירת בשמים המנטליים שלנו את המלה "אושר".

הדבק נעשה דליל

קצת מצחיק לדבר על שנת מפנה במקרה של הביטלס. הם הרי המציאו את עצמם מחדש כל כמה חודשים. ובכל זאת, 1966 מסומנת כשנה של שינוי מכריע, בעיקר בגלל ההחלטה להפסיק להופיע ולהתרכז בעבודת אולפן. עד 1966 הביטלס כתבו שירים, שנארזו במהירות לאלבומים ושימשו מוסיקת רקע לנערות צורחות בהופעות. מ-1966 עבר מרכז הכובד מהסינגלים וההופעות לדבר יותר גדול, רציני ונשלט: האלבום. העולם מיהר ליישר קו, וכך נולד עידן האלבום כיצירת אמנות.

כל זה נכון, ובכל זאת ההאזנה לרימאסטרים מעוררת שוב ושוב את התחושה שהביטלס נשארו, למרות הכל, בעידן השיר ולא הספיקו לחצות את הקו לעידן האלבום. אלבומי האולפן המאוחרים שלהם נשמעים כמו אסופה של שירים אדירים יותר מאשר כמו אלבומים קוהרנטיים. באלבומים המוקדמים והאמצעיים השירים של לנון, מקרטני והריסון השיקו אלה לאלה בסגנונם, ובנוסף לכך הנוכחות הדומיננטית של ההרמוניות הקוליות הפכה בהכרח את כל השירים למקשה אחת. באלבומים המאוחרים, לעומת זאת, שלושת הכותבים התרחקו זה מזה, סגנונית ונפשית, ההרמוניות הקוליות נעשו פחות דומיננטיות והמוסיקה ביטאה את הפיצול לא פחות מאשר את האחדות.

קטע מהמחרוזת בסוף "אבי רואד":

יוצאי דופן הם "סרג'נט פפר", שכאמור אינו פייבוריט שלי, והצד השני המחובר של "אבי רוד". אבל ההיתפסות ליצירה האחרונה, שהיא אכן מרגעי השיא הזוהרים של הביטלס, רק מדגישה את הצורך של חובבי הביטלס להיאחז במקומות שבהם היה דבק בין החלקים השונים שלהם, אף שככל שהשנים עברו, הדבק הזה נעשה יותר ויותר דליל.

פראי יותר, מעודן יותר

הביטלס מעולם לא היו רחוקים יותר זה מזה, וצהובים יותר זה לזה, מאשר בתקופת ההקלטות של האלבום הלבן. ג'ון נתקף בעוויתות כשפול הביא לאולפן את "אובלדי אובלדה" המתוקי, פול כמעט קפץ מהגג כשג'ון התעקש להכליל באלבום את "Revolution 9" האוונגרדי בגרוש, ג'ורג' מרטין המיואש נהפך משותף יצירתי לקבלן ביצוע, טכנאי הסאונד ג'ף אמריק פרש באמצע ההקלטות, שלא לדבר על כך שיוקו אונו התנחלה באולפן מהרגע הראשון של ההקלטות ועד הרגע האחרון, למגינת לבם של כל המעורבים חוץ מלנון.

לנון לא היה היחיד שהתפלץ מ"אובלדי אובלדה". מעריצים רבים של הביטלס טיפחו סלידה עזה כלפי הלהיט אהוב הדודות של מקרטני. ייתכן שהסלידה הזאת היתה אחד הגורמים לכך שהאלבום הלבן הכפול נחשב על ידי חלק מהמעריצים לאלבום שמן מדי, שכולל כמה מהשירים הגדולים של הביטלס אבל גם כמה שירים שהיה מוטב להיפטר מהם. "אילו האלבום הלבן היה אלבום בודד, בלי הרצועות הפחות טובות, הוא היה יכול להיות האלבום המושלם של הביטלס ובכלל" - האם גם במוחכם עברה אי פעם המחשבה הכפייתית הזאת?

אם כן, כדאי לכם להתחיל את ההאזנה לרימאסטרים באלבום הזה. אתם עשויים לגלות שהאלבום הלבן, על אף פגמיו (המעטים), הוא למרות הכל האלבום המושלם של הביטלס. אתם לא חייבים להתיידד עם "אובלדי אובלדה", אם כי זה אפשרי, ודאי שאתם לא חייבים להקשיב עד הסוף ל"Revolution 9". אבל כדאי לכם להניח מצע רך מתחת ללסת שלכם, כי היא עשויה להישמט, ולא משנה כמה פעמים הקשבתם בעבר לאלבום הזה.

נדמה שרק באלבום הלבן הרגישו הביטלס שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, וזה בדיוק מה שהם עשו. המוסיקה שלהם מעולם לא היתה פראית יותר ("Why Don't We Do It in the Road"), מעודנת יותר ("Mother Nature's Son"), רועשת יותר ("Helter Skelter"), חרישית יותר ("Long, Long, Long"), כבדה ("Yer Blues"), קלילה ("Martha My Dear"), מלנכולית ("Julia", "While My Guitar Gently Weeps"), מלאת דמיון גאוני ("Happiness Is a Warm Gun"), פארודית ("Rocky Raccoon"), פארודית על חשבון עצמה ("Glass Onion"), שטותית ("Savoy Truffle") ואמיתית ("לכולם יש מה להסתיר חוץ ממני ומהקוף שלי").

איך זה שכל השפע המדהים הזה נוצר על ידי אנשים שבקושי דיברו אחד עם השני? שאלה טובה. ואולי היחסים המעורערים דווקא תרמו למנעד העצום של האלבום הלבן? שאלה מצוינת. אולי לחיזרים, שמבזבזים את הזמן שלהם על "סרג'נט פפר" (סתם, בצחוק), תהיה תשובה.

*#