אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נועה אשכול: מרס קאנינגהאם הישראלית

לא היה קל ללמוד אצל נועה אשכול. הדרישות הלא מתפשרות, הטלטלות הרגשיות, ההסתגרות. כעת מנסים תלמידיה לשמר את המורשת שלה ומספרים על הכוריאוגרפית היוצאת דופן שכונתה "מרס קאנינגהאם" הישראלית

תגובות

לא פשוט לעמוד על סוד דמותה של נועה אשכול, האשה שבכירי קהילת המחול כינו "מרס קאנינגהאם הישראלית". כל ניסיון להצמיד לה תוויות מוכרות נידון לכישלון, וחמור מכך - יחטא לאישיותה רבת הרבדים.

הדבר הראשון שיש לדעת הוא שלו היתה בחיים, קרוב לוודאי שקרוביה וידידיה לא היו מתראיינים, משום שהיו יראים מפניה. עוד יש לדעת שאשכול, אנטי ממסדית עד יומה האחרון, לא הגדירה את עצמה ככוריאוגרפית, לא הסכימה לקבל את פרס ישראל כשזה הוצע לה, וגם לא הופיעה לטקס קבלת פרס ההסתדרות על מפעל חייה, כשזכתה בו ב-1992.

והפרט החשוב מכולם - כתב התנועה שהגתה עם פרופ' אברהם וכמן הוא ככל הנראה ייצוא המחול המשובח ביותר מאז קום המדינה. זהו, למרבה ההפתעה, לא הקונצנסוס היחיד בהקשר לאשה שנויה במחלוקת זו, שרבים מודים כי לפרקים היתה גסה ומעצבנת, אך תמיד מעניינת ומחכימה.

אשכול הלכה לעולמה באוקטובר 2007, כשהיא בת 83, והותירה אחריה קומץ אנשים שהלכו אחריה באש ובמים, בית בחולון, כתב תנועה ומאות שטיחים. אלה היו כל נכסיה. כעת פועלים הרקדנים רחלי נול כהנא, רות סלע ושמואל זיידל, שהצטרפו לקבוצה של אשכול בשנות ה-60, לשימור הריקודים שיצרה, למען יאריכו ימים גם אחריהם.

הם קיבצו שבע מתלמידותיה לשעבר של חוקרת הכתבים מיכל שושני (היא עצמה תלמידתה לשעבר של אשכול) באקדמיה למחול ולמוסיקה בירושלים, ולימדו אותן מבחר מיצירותיה המוקדמות של אשכול, שאינן מתועדות בווידיאו. במאי האחרון הם הופיעו יחד ב"התיבה" בחצרות יפו, וביצעו ריקודים מתוך הסוויטה "נושא וריאציות" ואת הריקוד "תרגיל בית" מתוך הסוויטה "אטיודים סימטריים וסנטימנטליים" (1965). בדצמבר תיפתח במוזיאון בתפן תערוכת שטיחים מעשי ידיה של אשכול, ושם ככל הנראה יופיעו שוב.

"כרגע לא מתוכנן משהו מוגדר", אומרת נול כהנא, "אנחנו עובדים על שימור המורשת שלה עם הפנים החוצה". המורשת נחלקת לשלוש קטגוריות: כתב התנועה של אשכול, על כל הספרים שפירסמה בנושא; הריקודים שיצרה; ואוצר של שטיחים שהחלה ליצור במלחמת יום הכיפורים. בד בבד, בימים אלה משלים פרופ' ברוך נבו את תהליך הכנת החומר לקראת כתיבת הביוגרפיה שלה.

אשכול נולדה ב-1924 בדגניה ב', בת לרבקה מהרש"ק, עולה מרוסיה, וללוי אשכול, לימים ראש הממשלה השלישי של ישראל. מעט לאחר לידתה, מהרש"ק ואשכול התגרשו, והיא עברה עם אמה לתל אביב. בילדותה נשאה את שם המשפחה מהרש"ק וכשגדלה שינתה אותו לאשכול.

אחד השטיחים מעשה ידיה של אשכול (צילום: דניאל צ'צ'יק)

"נועה למדה פסנתר אצל המוסיקאי פרנק פלג", מספרת נול כהנא. "היא הבינה בקומפוזיציה כפי שרק מוסיקאים מבינים. אחרי שלמדה אצל תהילה רסלר היא הבינה שלריקוד אין עתיד כל עוד אין לו כתב. רסלר סיפרה לה שישנו כתב - לאבאן, אז בסוף שנות ה-40 היא נסעה ללונדון. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה בבית הספר של הכוריאוגרף סיגורד לדר, לומדת את שיטת הבת שהמציא".

בשלהי מלחמת העצמאות חזרה לארץ והחלה ללמד מחול בסמינר הקיבוצים ובסטודיו לדרמה של תיאטרון הקאמרי. בתחילת שנות ה-50 הכירה את אברהם וכמן, לימים פרופסור לאדריכלות, והשניים פיתחו יחד כתב תנועה פורץ דרך, שתכליתו היתה - בניגוד ליתר הכתבים ששאפו להנציח כוריאוגרפיות - לשמש כלי ליצירתם.

בראיון נדיר שפורסם ב"הארץ" ב-1968, תיארה אשכול את כתב התנועה כך: "אי אפשר לציין בכתב את הרגש המתבטא בריקוד, כפי שאין זה ניתן לביטוי בכתב המוסיקלי. הכתב נותן בידך מכשיר שאינו רק מאבחן הרגלי מחשבה, אלא גם מאפשר לך לחרוג מהם וליצור תבניות חדשות שהן בעלות משמעות. אינני עובדת בסגנון. אם יש לי תכונות משלי, יש לי בוודאי גם סגנון משלי. אך אינני יודעת מהו".

הביקורות על הופעותיה הראשונות של קבוצת הריקודים הקאמריים, שכללה אז את נעמי פולני (שהקימה את להקת "התרנגולים"), מרים שרון, ג'ון הריס ואשכול עצמה, היו שליליות, לפרקים חריפות. המבקרים, שאגב, לא הוזמנו להופעות, התקשו להתמודד עם התנועה הטהורה, נטולת המוסיקה (למעט תקתוק המטרונום), התפאורה והתלבושות.

שושני עומדת על ייחודה של אשכול בנוף המחול העולמי: "אצל קאנינגהאם, למשל, יש מוסיקה, תפאורה ותלבושות. הם אמנם נוצרים באופן שרירותי, בנפרד, אבל הם קיימים. גם שיטת החיבור שלו שונה בתכלית, ה-Chance נשענת על טכניקה קלאסית עם לקטים נוספים, שיוצרים משהו חדש ומקורי אבל לא ראשוני. אצל נועה זה הכל עבודה שלה, זו תופעה ייחודית בעולם המחול".

כמו כדי להוסיף שמן למדורה, נמנעו רקדניה של אשכול מלהשתחוות בסיום המופעים. מהיכן נבעה סלידתה העמוקה כל כך מן הממסד? "היתה לה התנגדות גדולה מאוד לקבעונות", אומרת סלע, ונול כהנא מרחיבה: "היא התלוננה על הטבע האנושי שרוצה משהו קבוע, שרוצה להפסיק לשאול שאלות. היה משהו חקרני ופילוסופי באופי שלה, אפילו בדברים קטנים, היא הכריחה אותנו לברר את המשמעות של המלה הכי שגורה. הדבר הזה של בדיקה, היא עשתה את זה לעצמה עד מוות, וגם לנו".

"לקראת הסוף היא החליטה גם שהיא עושה כתב חדש", מפתיעה סלע, "הסימנים הגעילו אותה, היא לא יכלה לשאת אותם יותר".

חזרות בבית נועה אשכול בחולון. מימין לשמאל: מור בשן, אור גל-אור, רחלי נול כהנא, איילת צפריר, נוגה גורל ורותי סלע (צילום: דניאל צ'צ'יק)

"אכן, היא שנאה את הממסד", מסכמת שושני, "היא חשבה שזה דבר ממית, מלא פוליטיקה. בעבורה, להיות אנטי ממסדית זו הפוליטיות שלה. היא היתה פרופ' באוניברסיטת תל אביב, אבל לא נהגה לפני הנהלים. היא הסכימה לקבל פרופסורה, כדי שייתנו לה כסף, אבל שלא יתערבו בעניינים שלה. היא גם לא רצתה שום פרס, היא ראתה בזה דבר לא מכובד".

"היא היתה בשנות ה-60 הדבר הכי דומה לילדי הפרחים", מספרת נול כהנא, "היה לה שיער עד המותן, היא לבשה מכנסי פעמון. כשהיינו אתה בארצות הברית, לא האמינו שזו בתו של ראש הממשלה. מורות ופרופסוריות היו אמורות לנעול נעלי עקב ולגרוב גרבי ניילון, ופתאום מופיעה נועה אשכול, ביטניקית מבוגרת יחסית עם שיער ארוך. עקב אחריה בלש ובדקו אותה אלף פעם, טילפנו למשרד החוץ כדי לוודא שזו באמת בתו של ראש הממשלה. מובן שלארוחות עם הקהילה היהודית היא היתה שולחת אותי כדי שאייצג אותה".

לרקדניות, שהעריצו את אשכול, יצא עד מהרה שם של כת קטנה, מסתורית ומבודדת. אשכול, מצדה, הלכה והסתגרה

בדלת אמותיה, מתרחקת ממצלמות ומעיתונאים. "כל יציאה מהבית היתה בעבורה עניין גדול", מספרת נול כהנא, "היא לא יכלה לדבר עם אנשים בחוץ. בהתחלה היא עוד היתה נוסעת במוניות לבד, הולכת ל'כסית' ול'קליפורניה' לבד. בסוף זה הגיע למצב שהיא לא היתה יוצאת מהבית לבד. היא לא ענתה לטלפונים והחרימה עיתונאים. האשה שהיתה מחוברת לאורי זוהר, לדן בן אמוץ, לחיים גורי, לעמוס קינן - שהקדישו לה את יצירותיהם וקראו לבנותיהם על שמה - בסוף ימיה אפילו לא היתה עונה לטלפונים. זו היתה עבודה להשיב לטלפונים שלה, והיא עוד כעסה עלינו כשענינו לא לרוחה. היא היתה אטרקציה בכל מקום, אבל תמיד אמרה כי הדמות שלה לא חשובה אלא העבודה שלה".

"סמול טוק היא לא ידעה", מוסיפה שושני. "היא תמיד העלתה איזשהו נושא פוליטי, ברומו של עולם, וזה תמיד נהפך לוויכוח בסופו של דבר. היא היתה עושה פרובוקציות, אחרת זה שיעמם אותה. היא היתה ביישנית שאהבה להיות במרכז. היתה נכנסת להופעות שלה ומכסה על הפנים שלה בידיה".

"היא היתה אינטלקטואלית, סקרנית עד חורמה", מוסיפה שושני, "בעצם היה בה משהו נורא ילדותי, אדם מאוד מנוסה ובו בזמן ילד קטן, היה לה צורך בלתי נדלה בבהירות והיא לא שקטה עד שמה שלא היה לה בהיר נהפך בהיר. זה התבטא בעבודה שלה וגם ביחסים. היה מעניין להיות אתה."

ואילו רותי סלע אומרת: "קשת התכונות המגוונת והקיצונית שלה - חום לב עם קור לב, טוב לב עם אכזריות שאין לה שיעור - מאוד הקשתה. זו היתה נדנדה רגשית מאוד גדולה. אף פעם לא יכולת לדעת שזהו, נגמר הסיפור, אתה מוצא חן בעיניה. כל יום מחדש היית במבחן, נאלצת להוכיח את עצמך. זה גם חיובי וגם שלילי. היא תמיד אמרה שאותה תכונה יכולה להביא אותך למקומות הכי גבוהים והכי נמוכים. נועה ריכזה סביבה אנשים כמו שאף אחד אחר לא ריכז".

אשכול הותירה אחריה צוואה מפורטת. "היא ביקשה להקים את הקרן על שם נועה אשכול שתתעסק בהמשך הכתב שלה", אומרת שושני, "היא השאירה את ביתה בחולון לקרן ולאגודה לכתב תנועה. היא ביקשה שהאגודה והארכיון ימשיכו להתקיים כל עוד אנחנו רוצים, ואישרה למכור את השטיחים ולעשות תערוכות. היא בחרה אנשים וקבעה תחומי אחריות. היא סידרה לנו פנסיה אידיאלית. אנחנו מאושרות. מממשות את אהבתנו, ממשיכות את חיינו, בשמחה, באושר ובאהבה".

במסגרת זו, מצא כל אחד מחברי הקבוצה את דרכו להנציח ולהמשיך את דרכה של אשכול. מיכל שושני, מרצה לתנועה ולכתב תנועה באקדמיה למחול ולמוסיקה בירושלים, שיצאה לא מכבר לגמלאות, מנהלת את הארכיון העצום של נועה אשכול בביתה בחולון. תלמידותיה לשעבר - שלומית צור, חמוטל פלד, מרגלית אלמוג, מור בשן, איילת צפריר, אור גל אור ונוגה גורל - מתכנסות לפחות פעם בשבוע בחדר שטיחי הקיר בקומה העליונה של הבית לצורך חזרה בהשתתפות נול כהנא, זיידל וסלע.

את החזרות מנחה ביד רמה נול כהנא, שעוצרת כדי לתקן סיבוב או מחוות יד לא מדויקת, טוטאלית וחסרת פשרות. בדואט שלה עם סלע מתגלות האיכויות הנסתרות בריקודיה של אשכול. היא אמנם התנגדה לכנות אותם כוריאוגרפיות, אבל הם נפלאים וראויים לשם זה הרבה יותר מרבות מהכוריאוגרפיות המוצגות היום על בימות מקצועיות. נול כהנא מסבירה שההתמקדות כעת היא ביצירות המוכרות פחות, כדי שלא ייכחדו מן העולם. אף ששום גוף לא תומך בפעילותם, וההכנסות הפוטנציאליות היחידות הן משימוש בשירותי הארכיון וממכירת ספרים, הארבעה, שפועלים במרץ כדי לשמר את מפעל חייה של אשכול, יצליחו ככל הנראה לעמוד במשימתם.

פרופ' ברוך נבו, גיסה למחצה של נועה אשכול (בן זוגה של אחותה למחצה, עופרה), שוקד בימים אלה על הכנת חומר לקראת כתיבת הביוגרפיה שלה. הקושי המרכזי במשימה זו, לדבריו, "הוא שהאשה הזו קיפלה בתוכה ייצוגים של כל כך הרבה פעילויות, למשל, הריקוד עצמו נבע אצלה מתוך כתב התנועה, שלא לדבר על פעילויות השטיחים. הבעיה של מי שכותב על נועה, בין שזו כתבה קצרה או ביוגרפיה, זה איך להצטמצם, איך להתמודד עם השפע העצום".

עדיין אין הוצאת ספרים שהביעה עניין בפרויקט. נבו, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ואביו של הסופר אשכול נבו, אומר: "אני לא בטוח שאני מוכשר מספיק כדי לכתוב את הביוגרפיה של נועה אשכול, כרגע אני יודע שאני די מוכשר לאסוף את החומר הנחוץ".

כיצד הוא עושה זאת? "איסוף חומרים מהארכיון והרבה מאוד ראיונות אישיים עם אנשים שהיו חלק מחייה והכירו זוויות שונות שלה. כל ראיון כזה מייצר קולאז' מרתק של דעות, רגשות, עובדות, התייחסויות ותיאורים. האישיות העשירה הזו, המרתקת, כתב התנועה, והריקודים שלה, שאמנם לא סחפו אלפי צופים, אבל הם כל כך מיוחדים, הם פשוט אחרים. באופן מוזר הם משפיעים גם על הקבוצות הקונוונציונליות".

לדבריו, ביקש להתחיל במלאכה זמן קצר לאחר מותה של אשכול. "רוב האנשים שפניתי אליהם אז נתנו את הסכמתם העקרונית, אבל אמרו שהכאב עדיין גדול וחשוף מדי, וביקשו להמתין. כיום חלק מהם כבר אנשים מבוגרים, יש לי מרואיינות בנות 85, ובמצב כזה אסור לחכות".

*#