אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל בטהובן: אירופה הקלאסית

אלפי אנשים עמדו ברחובות והקשיבו בדממה לסימפוניות של בטהובן; שעה, שעה וחצי, שעתיים, ושום סלולרי לא צייץ. רשמים מפסטיבל בטהובן

תגובות

בשעה 20:30 בשבת כבר אין מי שיסתובב במדרחוב של בון. זאת כנראה בעיה של ערי בירה: כנראה משהו בעיר שהופך אותה לבירה, או משהו שקורה לה בעקבות הפיכתה לבירה, נוסך עליה שיממון. נכון שמאז נפילת החומה בון כבר אינה בירת גרמניה, אלא ברלין; אבל המסורת חזקה מכול, והחנויות ברובע העתיק לא התרגשו מהסטטוס החדש של העיר, ובשבת נסגרו מוקדם.

אבל מה זאת - בכל זאת ניכרה תכונה שלשום בערב ברחובות המוליכים אל מרכז הרובע, כיכר רבועה יפהפייה המשמשת שוק בשעות היום. כשמתקרבים, שומעים במה מדובר: בצלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן; כשמגיעים, הפה נפער בתדהמה: המוני אנשים, יותר מ-5,000 - משמע שיכלו למלא פעמיים את היכל התרבות בתל אביב - עומדים על מקומם, צופים במסך ענק המשדר בשידור חי את ביצוע הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שנוגנה ב"אולם בטהובן" לא רחוק משם, ופשוט מקשיבים. בשורות הראשונות, הקרובות יותר למסך, פוזרו כיסאות ושולחנות, ושם אפשר ליהנות מישיבה; אבל משם והלאה - עומדים. שעה, שעה וחצי, שעתיים - תחילה השמינית, אחריה התשיעית, וצריך היה להיות שם כדי להאמין: סלולרי לא צייץ, תינוק לא קרא, רק צלצול פעמון הכנסייה הפריע מדי חצי שעה את הדממה.

בקצוות הכיכר החיים המשיכו לזרום במסלולם: פיצרייה, גלידרייה, סניף מקדונלדס, צעירים הבאים ושבים מבילויים; אבל גם שם דיברו בשקט. שני שבילים, בשולי ההמון, נוצרו באופן טבעי, מאפשרים למי שלא מעוניין להקשיב לעבור וללכת לדרכו; ובתווך - סבתות ונכדים, צעירים מחזיקים ידיים, אבות עם ילדים על הכתפיים, אנשים בכיסאות גלגלים, מגיל שבע עד 70: הם בכיכר, ואיש לא יזיז אותם משם. גם קריאה מתגרה של צעיר כלשהו, שביטא את מחאתו נגד הטקסיות המוזרה, נשמעה רק בהפסקה בין הפרקים. אפילו הוא הרגיש שמדובר כאן במשהו גדול מחיי היום יום.

מראות מפסטיבל בטהובן בבון. מחיאות כפיים אינסופיות

יותר טוב משוקולד

עכשיו מתרחש בבון פסטיבל בטהובן השנתי, שהתחיל בסוף אוגוסט ויימשך עד תחילת אוקטובר. לא סתם הוא נערך כאן: בון היא עיר הולדתו של בטהובן, וכמו כל הערים שזכו להולדת ידוען מוסיקלי בתחומן - זלצבורג, עיר הולדתו של מוצרט, היא הדוגמה הטובה ביותר - מנסה בון למצות את כל הפוטנציאל הטמון באוצר שנפל בחלקה. לפחות היא עושה זאת ברצינות וברמה גבוהה, ולא מנופפת במזכרות בטהובן נלעגות - מכדורי שוקולד ועד מגבות ומחזיקי מפתחות - כאחותה האוסטרית. בטהובן בשביל בון הוא הפסטיבל, וזה מביא הנה את טובי השמות מדי שנה, ומציע מגוון מעניין של מוסיקה רצינית וקלה, עכשווית ומסורתית, וגם מוסיקה בהקשר פוליטי וחברתי.

הסימפוניות של בטהובן שנוגנו ושודרו בכיכר סימנו את אחד מהמבצעים המרשימים של הפסטיבל הזה, ביצוע כל מחזור הסימפוניות על ידי התזמורת הפילהרמונית הקאמרית של ברמן והמנצח פאוו ירווי. בהרמת כוסית לפני הקונצרט הגיע ירווי פתאום, וכולם השתתקו, מחכים למוצא פיו. כשהבין שאין לו ברירה דיבר, ואמר דברי טעם - ביניהם הצביע על התחושה המיוחדת של נגינת כל הסימפוניות בזו אחר זו, וההבנה היתרה שצומחת מכך - מה שלא יכול היה לקרות כשמנגנים אותן בנפרד.

אפילו במעבר מהראשונה לשנייה מרגישים הבדל גדול, הוא אמר - ואחר כך השלישית היא רעידת אדמה ועולם חדש, לאחריה נסיגה-כביכול אל הרביעית מבחינת חדשנות סגנונית, רק כדי לאגור כוח לקפיצה הנחשונית הבאה, אל החמישית, שאחריה "צריך לצאת לחופשה" עם השישית, וכך הלאה. כל אחד מכיר את ההבדלים האלה בין הסימפוניות, אמר ירווי, אבל כשמבצעים אותן בזו אחר זו מרגישים אותם לעומק. ירווי נמצא בעיצומו של מסע עולמי עם התזמורת והמחזור הבטהובני, ואף הקליט אותו, וכאן הוא הביא אותו לשיא.

אחר כך הוא עלה לנצח על השמינית, ב"אולם בטהובן" בעיר - אולם נעים למראה, פשוט, שהחמיא לצליל התזמורת. הקהל הריע, והוא קד לו שוב ושוב - כששעה אחר כך חזר המחזה על עצמו בכיכר: הסימפוניה ב"אולם בטהובן" נגמרה, הקהל בכיכר הריע, ירווי קד לקהל שלו באולם אבל הישר מול המצלמה, כשהוא מסתכל לתוכה, וכך נשברו המחיצות בין הצילום למציאות. הקהל הגיב בהתאם: לכל אורך הקריאות החוזרות ונשנות לקידה, מחיאות הכפיים האינסופיות, הפרחים שחולקו, הסולנים שחייכו, חברי התזמורת שהודו לתשואות בזה אחר זה - הקהל בכיכר לא זז. רק אנשים ספורים עזבו.

כנראה ככה זה כשמדברים אל קהל בשפתו: "פרוינדה, נישט דיזה טנה!" - אותה קריאה מפורסמת של זמר הבאס לצלילי ההמנון המפורסם מהתשיעית, לא נופלת כאן על אוזניים ערלות. זו השפה שבה מדברים האנשים בכיכר השוק של בון. הם מבינים את הקריאה, וגם המלים "טוכטר אאוס אליזיום" לא גורמות להם לצחקק במבוכה. השפה שלהם, בטהובן שלהם, וגם המוסיקה הקלאסית עדיין שלהם - למרות הנסיגה שמתחוללת בה גם כאן, למרות האקדמיות שנסגרות והמספר ההולך ומתמעט של אנשים שמקשיבים למוסיקה קלאסית. לפחות, עדיין יש רזרבות.

כתבות שאולי פספסתם

*#