אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טרנטינו: כך קירקפתי את ההיסטוריה

ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו היומרני ביותר, רוקם קוונטין טרנטינו פנטסיה אירונית שממציאה מחדש את תולדות מלחמת העולם השנייה. חרף הבעייתיות של הסרט, אורי קליין סבור שגישתו של טרנטינו לגיטימית; בוודאי לעומת מה שעשה ספילברג ב"רשימת שינדלר"

תגובות

ב"גבולות השליטה", סרטו של הבמאי האמריקאי ג'ים ג'ארמוש, שמוקרן כעת בישראל, מכריזה אחת הדמויות שהשתקפותה של המציאות היא לעתים משמעותית יותר מהמציאות עצמה. אין ספק שעמיתו של ג'ארמוש, הבמאי קוונטין טרנטינו, מסכים עם הקביעה הזאת, גם אם איני בטוח שזו דווקא משמעותה של ההשתקפות שמשנה לו. נדמה שטרנטינו היה מנסח את ההכרזה הכלולה בסרטו של ג'ארמוש בצורה אחרת: הוא בוודאי היה אומר שהשתקפותה של המציאות היא תמיד מהנה יותר מהמציאות עצמה, ולכן, מבחינתו, המציאות במשמעותה המסורתית הישירה והמיידית יכולה ללכת לעזאזל.

ממזרים חסרי כבוד - לצפייה בקדימון ומועדי הקרנההיום: קוונטין טרנטינו ינחת בארץקוונטין טרנטינו: כל הכתבות והביקורותרוצים להגיע למסיבת העיתונאים ולהפגש עם טרנטינו באופן אישי?

וכעת גם ההיסטוריה. עלילת "ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של טרנטינו, שיעלה בסוף השבוע על האקרנים בישראל, מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה. זו הפעם הראשונה שטרנטינו (שיבקר השבוע בישראל יחד עם אחד מכוכבי הסרט, השחקן האוסטרי כריסטופר וולץ), יצר סרט שחורג באופן רשמי מהווה ופונה אל העבר. אך למעשה, אף אחד מסרטיו הקודמים של טרנטינו לא התרחש באמת בהווה. כולם טישטשו את גבולותיו של ההווה שהם התרחשו בתוכו ועירבלו אותו עם העבר.

הם עשו זאת בכך שהם שוטטו אחורה וקדימה בתוך זמן התרחשותם; ואף יותר מכך - באופן שכל אחד מאותם סרטים עיצב את ההווה של התרחשותו בצלם העבר הקולנועי שאותו הווה נברא בתוכו. כאלה היו צמד סרטי הפשע הראשונים של טרנטינו, "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", שהתייחסו למסורת סרטי השוד והפילם נואר ההוליוודיים; "ג'קי בראון", שבאחד הרבדים שלו התייחס למורשת הקולנוע האמריקאי השחור של שנות ה-70; "להרוג את ביל" על שני חלקיו, שהתייחס למסורת סרטי אמנויות הלחימה; וכזה היה גם "חסין מוות", סרטו הלפני אחרון של טרנטינו, שיחד עם הסרט שהשלים אותו - "פלאנט טרור" של רוברט רודריגז - התייחס למורשת סרטי האקשן הזולים של שנות ה-70.

בראד פיט (מימין) ואלי רות, "ממזרים חסרי כבוד". סרט שמביא לשיא חדש את הערבוב הנצחי המתקיים בתודעה האמריקאית בין היסטוריה למיתולוגיה

לעומת כל סרטיו של טרנטינו עד כה, שהתרחשו בהווה שנברא בצלמו של עבר קולנועי, "ממזרים חסרי כבוד", סרטו הראשון של טרנטינו שמתרחש בעבר, פועל הפוך: הוא נברא בצלמו של הקולנוע שיתהווה אחרי הרגע ההיסטורי שעלילת הסרט מתרחשת בו. הסיבה לכך היא פשוטה: מכיוון שהסרט מתרחש בעבר, הוא מתייחס לזיכרון של אותו עבר כפי שהוצג בקולנוע. ולא רק לזיכרון עצמו, אלא לקולנוע כולו כפי שהתהווה בעשורים שחלפו מאז אותו רגע היסטורי.

העדות לכך מופיעה מיד בתחילת "ממזרים חסרי כבוד", שמלווה בכתובת שמתחילה במלים האנגליות "Once upon a time", שהן המלים שפתחו את שמות שניים מסרטיו של הבמאי האיטלקי סרג'יו לאונה, אחד ממקורות ההשפעה המרכזיים על טרנטינו וסרטו החדש. השמות העבריים שהוענקו לאותם סרטים היו "היו זמנים במערב" (1968) ו"היו זמנים באמריקה" (1984). במקרה של "ממזרים חסרי כבוד", מלווה הכתובת "היה היה" במלים: "בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה".

סימן נוסף לערעור בין עבר להווה שמתקיים בסרטו החדש של טרנטינו טמון בשמו האנגלי של הסרט שמורכב משתי מלים, שכל אחת מהן מאויתת בצורה לא נכונה: "Inglourious" ו"Basterds". זאת, במטרה להבדיל בין סרטו של טרנטינו לסרט מלחמה בעל שם זהה ועלילה דומה, שביים ב-1978 הבמאי האיטלקי אנזו ג' קסטלארי. אף הוא שימש כאחד ממקורות ההשפעה העיקריים על "ממזרים חסרי כבוד".

בית הקולנוע של שושנה

גם השם המעוות מבחינת הכתיב שלו, גם הכתובת הפותחת את הסרט וגם הנעימה המלווה את כותרות הסרט - "עלי הקיץ הירוקים", שהולחנה בידי דימיטרי טיומקין והושמעה ב-1960 במערבון "האלאמו", שביים ג'ון ויין - מסמנים מיד את הנימה המעצבת את סרטו החדש של טרנטינו; סרט שמעמת את הקולנוע בהיסטוריה, מתחשבן עם ניסיונו ההולך ונמשך של הקולנוע לתעד את ההיסטוריה ומביא לשיא קיצוני חדש את הערבוב הנצחי המתקיים בתודעה האמריקאית בין היסטוריה למיתולוגיה. התוצאה היא סרט מרתק, משעשע, מקומם, חסר טעם ומטריד - ורוב הזמן הוא כל הדברים האלה גם יחד.

אפשר לתקוף את הסרט מכל כך הרבה זוויות שקשה אפילו לדעת מאיפה להתחיל; אבל ההתקוממות נגדו נדמית לי קלה מדי, ובעיקר, משמשת להתחמקות מהשאלות שהסרט מציג ולהתעלמות מהעובדה שיש בו - למרות הבעייתיות הרבה שלו, וכמובן שדווקא בגללה - משהו חי מבחינה קולנועית. אין כיום הרבה סרטים שאפשר לומר זאת אודותיהם.

קוונטין טרנטינו בעת צילומי הסרט. האם הקולנוע יכול לנצח את ההיסטוריה?

מוטב להימנע כאן מגילוי פרטים משמעותיים על עלילת הסרט, שאורכו 152 דקות. אפשר בכל זאת לציין שהעלילה עוקבת אחר כמה סיפורים במקביל. אחד הסיפורים מתרכז בקבוצת חיילים אמריקאים יהודים, שמונהגת על ידי קצין לא יהודי (בראד פיט) ומוברחת לצרפת הכבושה כדי להרוג כמה שיותר נאצים. מפקד הקבוצה נקרא אלדו ריין, ושמו מאזכר את שמו של שחקן הקולנוע אלדו ריי (שכיכב ברבים מסרטי-הבי האהובים על טרנטינו, וגם בשניים מהעיבודים הקולנועיים לשניים מהרומנים הפופולריים ביותר שעסקו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, ושניהם בוימו על ידי ראול וולש: "זעקת הקרב" מ-1955, שהתבסס על ספרו של לאון יוריס, ו"העירומים והמתים" מ-1958, שהתבסס על ספרו של נורמן מיילר). ומכיוון שבעורקיו של המפקד זורם דם אינדיאני, הוא תובע מכל אחד מפקודיו להביא לו בתום המשימה 100 קרקפות של נאצים.

סיפור נוסף מתמקד בשושנה דרייפוס (מלאני לוראן), צעירה יהודייה שהיתה עדה לטבח של משפחתה על ידי חייליו של הקולונל הנס לאנדה (כריסטופר וולץ), שהוא הנבל הנאצי הרשמי של הסרט. שלוש שנים לאחר מכן שושנה, ששינתה את שמה וזהותה (שם משפחתה המומצא, מימייה, מתייחס לשחקנית הקולנוע האמריקאית איווט מימייה, שאף היא כיכבה בכמה מסרטי-הבי המועדפים על טרנטינו) והיא מנהלת בית קולנוע בפאריס.

במרכז הסיפור השלישי עומד הטוראי פרדריק זולר (דניאל ברול), גיבור מלחמה גרמני, שצלף למוות בכ-300 חיילי אויב והוא מככב בסרט שמתעד את קורותיו והופק באופן אישי על ידי שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס (גם לאמריקאים היה גיבור מלחמה שכזה, אודי מרפי, שהתפרסם בכך שהוא הרג יותר גרמנים מכל חייל אמריקאי אחר; ב-1955 הוא כיכב בתפקיד עצמו בסרט "לגיהנום ובחזרה", שהתבסס על האוטוביוגרפיה שלו).

כל הסיפורים האלה, כולל זה של כוכבת קולנוע גרמנייה ששמה ברידג'ט פון האמרסמארק, שעובדת למען בעלות הברית, מתמזגים בסופו של דבר בבית הקולנוע של שושנה, שם מתקיימת הקרנת בכורה לסרטו של זולר בנוכחותם של כל מנהיגי הרייך השלישי, כולל אדולף היטלר. על בסיס הסיפורים האלה יוצר טרנטינו פנטסיה אירונית שממציאה מחדש את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. האם זה לגיטימי? האם סרטים אחרים לא עשו זאת גם כן, רק באופן פחות קיצוני, כשהם מסתתרים תחת חסותה של ההיסטוריה "כפי שהיא היתה באמת"?

חשיפת המנגנון האידיאולוגי

מלחמת העולם השנייה לא היתה המלחמה האחרונה שהניבה מיתולוגיה הרואית ורומנטית. מלחמת וייטנאם, למשל, הולידה את רמבו, בגילומו של סילווסטר סטאלון, שפועלו הקולנועי שינה את מהלכה של ההיסטוריה לא פחות מכפי שעושה זאת סרטו הנוכחי של טרנטינו. ואולם, רק מלחמת העולם השנייה הניבה קורפוס קולנועי מיתולוגי כה דחוס וכה רחב.

במשך המלחמה ובשנים שאחריה הפיקה הוליווד מספר רב של סרטי מלחמה כגון "המטרה בורמה" של ראול וולש ו"חולות איוו ג'ימה" של אלן דוואן, שתיארו כיצד ארול פלין או ג'ון ויין (שבילו את שנות המלחמה בנוחות בהוליווד) ניצחו את המלחמה במו ידיהם. בשנות ה-60, כתוצאה מההצלחה הקופתית של "תותחי נברון" של ג' לי תומפסון, הופקה סדרה של סרטים כגון "גיבורי טלמארק" של אנתוני מאן בכיכובו של קירק דאגלס, "12 הנועזים" של רוברט אולדריץ', שבו לי מארווין פיקד על חבורה של אסירים שנשלחים לפעולת התאבדות מאחורי קווי האויב, ו"הנשרים פשטו עם שחר" של בריאן ג' האטון, בכיכובם של ריצ'רד ברטון וקלינט איסטווד, וכל אלה הפכו את הזיכרון של מלחמת העולם השנייה להרפתקה אלימה לבני הנעורים. האם אפשר באמת לומר שהסרטים האלה, אפילו "הבריחה הגדולה", סרטו הנפלא באמת של ג'ון סטרג'ס מ-1963, הם קבילים יותר מבחינה היסטורית ומוסרית מסרטו של טרנטינו?

מה שטרנטינו עושה ב"ממזרים חסרי כבוד" הוא חשיפת המנגנון הקולנועי האידיאולוגי שהניע את הסרטים האלה, ועם החשיפה הזאת הוא הולך רחוק ככל האפשר, אל מעבר לאבסורד אפילו. סרטו, בעיקר בפרק הראשון שלו, כולל אלמנטים מתוך המערבון; אולם, האם היה סרט מלחמה אמריקאי, כולל "פלאטון" של אוליוור סטון ו"להציל את טוראי ריאן" של סטיוון ספילברג, שלא כלל מרכיבים של הז'אנר שהניח את הבסיס לדיון התמידי המתקיים בחברה ובתרבות האמריקאיות בין היסטוריה למיתולוגיה, ז'אנר שיותר מכל ז'אנר אחר עוסק בערכיה הבסיסיים של החברה האמריקאית ובמשמעותם המצטברת והמשתנה? האם בהקשר הזה, יש בכלל טעם לבוא לטרנטינו בטענות על אי-דיוקים היסטוריים ושאר מחדלים של אמינות נרטיווית? הטענה העיקרית שאפשר להשמיע נגד סרטו של טרנטינו היא שהוא אינו כולל ביקורת נגד המנגנון שהוא חושף; מנגד, עצם החשיפה היא כבר פעולה של ביקורת.

ההיבט העיקרי שהופך את "ממזרים חסרי כבוד" ליצירה בעייתית הוא כמובן העניין היהודי שבו. יהיו בוודאי כאלה שיטענו שמדובר בזילות של השואה (אגב, המלה אינה מוזכרת בסרט), בניצול וביצירה שמדיפה אפילו ניחוח לא נעים של פשיזם, וקשה יהיה לסתור את הטענות האלה. יש בסרט, בעיקר קרוב לסופו, רגעים שעוסקים בעניין היהודי ושבהם הנשמה מצטמררת. אבל באיזשהו מקום - ואני מודע לכך שהטענה הבאה עלולה לקומם - מה שטרנטינו עושה ב"ממזרים חסרי כבוד" נראה בעיני תקף והגון יותר ממה שספילברג עשה ב"רשימת שינדלר".

אני מעדיף את תפישת העולם הקולנועית של טרנטינו על זו של ספילברג, שמאמין באמת שהקולנוע מסוגל לשחזר את העבר, בין שזה העבר של הפלישה לנורמנדי ובין שזה העבר של אושוויץ. טרנטינו, לעומת ספילברג, מאמין בעיצובה של מציאות קולנועית מקבילה, מציאות שיוצאת מתוך הממשי אל עבר המדומה והסימבולי. אין בסרטו של טרנטינו שום סצינה כמו זו ב"רשימת שינדלר" שבה מצלמותיו של ספילברג נכנסות לתאי הגזים (ותאי הגזים מתבררים כלא תאי גזים); ואין ב"ממזרים חסרי כבוד" גם שום סצינה שמתהדרת בהתייפייפותה, כמו זו שבה שינדלר צופה מרחוק בילדה במעיל האדום ההולכת לקראת אובדנה.

טרנטינו אינו יהודי, יש לי הרגשה שאין לו מושג מה פירוש להיות יהודי, ואולי דווקא משום כך קל לי יותר לקבל את מה שהוא עושה ב"ממזרים חסרי כבוד", אפילו כאשר לקראת סוף הסרט מכריזה אחת מדמויותיו שפניה הם אלה של הנקמה היהודית. זהו רגע מחריד, אבל באיזשהו מקום יש בו יסוד כה מופרך ואפילו מגוחך, ולכן הוא נסבל יותר מכמה מהרגעים הכלולים בסרטו של ספילברג. אבסורד? פרדוקס? אולי; אבל כזה הוא הקולנוע של טרנטינו.

אפשר לטעון נגד טרנטינו שרק הקולנוע קיים לגביו; שהוא אינו מכיר דבר מלבד הקולנוע, ושב"ממזרים חסרי כבוד" הוא ניתק כבר לחלוטין מהמציאות כפי שהיא. אחרי הכל, "ממזרים חסרי כבוד" מבקש לומר שהקולנוע יכול לנצח את ההיסטוריה. איני מסכים עם הטענה הזאת. בכל סרטיו עסק טרנטינו בקולנוע כדי לעסוק גם במציאות שסובבת אותו: באלימות, בהתבגרות וזקנה, בחטא הפטאלי המכונן את היחסים בין נשים לגברים, וכן במוות, הנמצא בקולנוע עצמו כמו גם בחיים בפעולה מתמדת.

אם חסר לי משהו אחד מסוים ב"ממזרים חסרי כבוד", הרי זו אותה מלנכוליה שהניעה את "ספרות זולה", "ג'קי בראון" ו"להרוג את ביל". סרטיו של טרנטינו מאוכלסים ברוחות רפאים. גיבורי סרטיו הם מתים חיים, שלרוב עדיין אינם יודעים שהם כאלה. בסרטיו הטובים ביותר חשף טרנטינו את רוח הרפאים שמהלכת בתרבות הפופולרית האמריקאית ומעצבת את אופייה ואת משמעותה.

ב"ממזרים חסרי כבוד" מגיחים המתים החיים האלה, רוחות הרפאים האלה, מתוך ההיסטוריה. המציאות הסובבת את סרטו החדש של טרנטינו היא הזיכרון של ההיסטוריה שאליה הסרט מתייחס. באופן מודע או לא מתעמת סרטו של טרנטינו ישירות עם הזיכרון הזה וחושף את צדדיו הטובים, הרעים והמכוערים, כפי שהם מתבטאים בדיון המתמיד סביב הזיכרון הזה בתוך ההוויה העכשווית. מהבחינה הזאת, "ממזרים חסרי כבוד", אינו רק סרט מרתק, משעשע, מקומם, חסר טעם ומטריד; הוא גם סרטו היומרני ביותר של טרנטינו עד כה.

• אל נקמת טרנטינו• בראד פיט יוצא לצוד נאצים

*#