אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קול עוד תוף: הצהלה והיללה

השלישייה "קול עוד תוף" מצליחה לגעת בלחנים ובטקסטים המסורתיים מבלי להיות רומנטית או אקזוטית מדי

תגובות

אין שום דבר סנטימנטלי במבט ששולחים חברי השלישייה "קול עוד תוף" אל המוסיקה של יהדות צפון אפריקה, גם לא באלבומם החדש והנהדר "עשרים וחמש מדרגות זהב". נדמה שהם אינם מתרפקים על העבר, ואף שהם בהחלט מנסים לשמר ולחדש תרבות כמו נשכחת, הם אינם משתמשים באמנותם ככלי לעבודת אבל. על כן, על אף הנאמנות הגבוהה שלהם לצורתם המקורית של שירי החכתייה והלאדינו שהם מבצעים, יש באלבום משהו חיוני מאוד, חי מאוד, ואפילו עכשווי, הממזג בצורה מושלמת זיכרון ותשוקה.

העכשוויות של "עשרים וחמש מדרגות זהב" אינה נובעת מניסיון לעדכן את הצליל שלו, וטוב שכך, אלא מהפקה מהודקת, מלאה כוח ודיוק, המניעה אותו קדימה כל הזמן ואינה מרפה. בניגוד למה שמצפים מיצירה מסוג זה, אין זה אלבום נינוח. הוא רווי דריכות ומתח, ועל אף הנושאים העומדים במרכזו - שירי אהבה, תשוקה, אירוסין וחתונה מן המסורת של היהודים גולי ספרד במרוקו - מתיקות או חגיגיות אינן מהמאפיינים העיקריים שלו.

ייתכן שמתח זה קשור לעמדה המרוחקת מעט שנוקטים חברי השלישייה ביחס לאוצרות המוסיקליים העומדים לרשותם. אף על פי שהזמרת המעולה אסתי קינן-עופרי, למשל, מקבלת על עצמה במלוא הרצינות את ההזדהות עם הדמויות שבשמן היא שרה - כלה, חותנת, מחזר וכו' - היא אינה נסחפת אתן למחוזות רומנטיים או אקזוטיים מדי. השירה שלה היא אנליטית ומעורבת, חושנית ומאופקת, במידה שווה, וזהו הישג שאין להמעיט בערכו. ייתכן שכך היא אפילו מצליחה לבטא את האמביוולנטיות, המוכחשת בדרך כלל, הקשורה לטקסי חיזור ונישואים בחברות מסורתיות (ורק מעט פחות מכך בחברות מודרניות).

"קול עוד תוף". שירי אהבה, תשוקה, אירוסין וחתונה (תצלום: אלי חזן)

גם חבריה של קינן-עופרי לשלישייה מקפידים על מינון דומה של מעורבות ושל התבוננות, של מקוריות ושל כבוד לקיים, של ביטוי אישי ושל חזרה על נוסחים קדומים. במין היפוך תפקידים מרתק, נגן העוד המעולה ארמונד סבח הוא מנוע הקצב הפועם בלב השלישייה, ואילו המקישן המצוין אורן פריד כמו אחראי לעתים על ההיבט המהורהר, המתפייט והקישוטי במוסיקה שלה. ככל שבנגינה של סבח, שכמו מכה במיתרים במין התפרצויות של אהבה או זעם, גוברים הכוח והתנועה, בנגינתו של פריד באים לידי ביטוי העידון, התבונה וההקשבה, ולהיפך. יחד הם מייצרים חטיבת קצב שנשמעת גדולה ומגוונת בכליה הרבה יותר מהצמד שמרכיב אותה.

שירתה של קינן-עופרי נדמית המסורתית ביותר בשלישייה. היא כמו עוקבת בדייקנות הן אחר הלחנים העתיקים והן אחר הלך הרוח שמבטאים הטקסטים, גם כשהיא מרשה לעצמה לחרוג מהם מדי פעם. אף על פי שהיא מזוהה בדרך כלל עם שירת לאדינו, באלבום הזה משהו בקול שלה ובאישיות המבצעת שלה הולם להפליא את שירי החכתייה (השפה הספרדית-המרוקאית שלאחר גירוש ספרד), במיוחד בטונים הגבוהים, שיש בהם ספק צהלה ספק יללה ואיזו נימה מדברית-קרנבלית.

סבח ופריד, לעומתה, מביאים אל שירי האלבום גישה, רעיונות ומצלולים הלקוחים מעולמות מגוונים יותר, החל במוסיקה ערבית ובלקנית וכלה במקצבים אפריקאיים ואפילו מערביים. עם זאת, אלה נטמעים במקור הצפון-אפריקאי באופן טבעי לגמרי ואינם מאיימים בשום צורה על תרבות המקור. ובכלל, הלכידות של השלושה - שני הנגנים והזמרת - כהרכב מוסיקלי שווה צלעות מעוררת השתאות. "קול עוד תוף" הוא איפוא שם ההולם אותו היטב, כשם ש"עשרים וחמש מדרגות זהב" הוא שם הולם ליצירה מדודה ויקרה כאלבום הזה.

*#