שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חיית במה: בהופעה משותפת עם אחינועם ניני, מירה עווד מסתמנת כהבטחה

לעתים זוכה מבקר לחזות בהופעה פומבית ראשונה של כישרון גדול. מבקר זה זכה בכך פעמיים לפחות: עם אחינועם ניני בתחילת דרכה, ועם מירה עווד כעת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

בדרך כלל אני כותב ביקורות על הצגות בלבד. זה לא אומר שאני לא הולך לקונצרטים או למופעי ג'ז. אלה שני תחומים שאני אוהב ויש לי בהם בקיאות לא מעטה, גם אם הטעם שלי עשוי להישמע לאחדים כשמרני למדי; נו מילא, זו טענה שאפשר להפנות אלי גם בתחום התיאטרון. אבל אני לא כותב ביקורת על מופעים מוסיקליים, מתוך ההכרה שיש מי שזה תפקידם, ומקובל עלי כי לדעתם יש יותר ערך מזו שלי.

אבל קרו מקרים, מעטים ביותר, בהם חרגתי מן הסייגים שהטלתי על עצמי. אחת מאותן פעמים היתה בפברואר 1991, במהדורה הראשונה (כך נדמה לי) של פסטיבל "ג'ז, סרטים וידיאו טייפ" בסינמטק תל אביב. כבר בערב הראשון של הפסטיבל היה "באזז" באוויר, סביב הופעה של תלמידת בית ספר רימון עם אחד ממוריה.

ההופעה היתה מאוחר בלילה, ביום שישי. ישבתי בשורה האחרונה של האולם הקטן בסינמטק, לצדה של מיקי קם, אשתו של מנהל רימון אז, יהודה עדר. היא שחקנית תיאטרון פעילה, אני מבקר תיאטרון פעיל, אבל לצלילי ג'ז טוב המחיצות המקובלות נופלות. ההופעה היתה יוצאת מגדר הרגיל: זמרת עם קול מיוחד ואישיות כובשת, יכולות הנשמעות בלי גבול, ומנהל מוסיקלי, גיטריסט, שהוא פרטנר בימתי ומוסיקלי מבריק, תומך ומנחה. כשעמדנו על הרגליים בסוף ההדרן המי יודע כמה, אמרה לי קם: "בעוד כמה שנים, כשהיא תהיה כוכבת גדולה, היא תיזכר בהופעה הזאת בסינמטק". ואני אמרתי: "לא, מיקי; כשהיא תהיה מפורסמת, את ואני נתגאה בכך שהיינו בהופעה הראשונה שלה".

ניני (משמאל) ועווד. עבודה בימתית מעוררות התעפלות

באותה עת הייתי, מלבד מבקר תיאטרון, גם עורך מדור התרבות של עיתון "הארץ", המתאם מול דסק החדשות אילו ביקורות "אמש" יתפרסמו בעמודי החדשות. ביקשתי מעצמי אישור חריג לכתוב ביקורת לא בתחום התיאטרון, נתתי לעצמי אישור חריג, וביום ראשון התפרסמה ביקורת מהללת על ההופעה, תחת הכותרת "הקול והכל", שנועדה לומר: הנה זמרת שיש לה קול בה' הידיעה וגם כל מה שנחוץ כדי להפליא לעשות מוסיקה. שמה של הזמרת הוא אחינועם ניני; השותף שלה לבמה, ועד אז המורה שלה, הוא גיל דור.

מקובל לשלוף לעומת המבקרים את הטעויות שלהם, את הטקסטים שבהם קטלו את מי שנהיה בחלוף הזמן שם חם. ממעטים לזכור להם את הפעמים שבהן צדקו, ובצדק. אמנים שהצליחו לא עשו זאת בזכות הביקורת. הם עשו זאת בזכות עצמם, כישרונם והעבודה הקשה שלהם. זכותו של המבקר במקרה זה היא שידע לראות, לשמוע ולהעריך בזמן אמיתי.

נו, חליק

לא הייתי מתפאר במה שסיפרתי לעיל - גם מפני שפעם אחת שבה צדקתי לא תאזן את הפעמים הרבות שטעיתי - אילו היתה זו רק דעתי. אבל בסוף השבוע האחרון הייתי בהופעה של אחינועם ניני, מירה עווד וגיל דור במועדון זאפה, ושם היא עצמה, אחרי קריירה מצליחה ומגוונת ומתחדשת, הזכירה לטובה את ההופעה ההיא והביקורת ההיא. היא הגזימה בערכה של הביקורת, כמובן, אבל אני מודה שזה הסב לי נחת.

המופע הוא תוצאה של מסע לקידום שני דיסקים: הדיסק המשותף לניני ועווד, שנוצר סביב הדואט ששרו באירוויזיון האחרון במוסקווה ("עינייך", או "There must be another way", מקום 16 מתוך 25 באירוויזיון, שהושר כמובן בהופעה), ואלבום הבכורה של עווד, "בהלואן".

עם אחינועם ניני באירוויזיון במוסקווה (תצלום: רויטרס)

את הערב פתחה עווד עם הגיטריסט עמוס עבר הדני ונגן כלי ההקשה גדי סרי. עווד היא שם חדש יחסית בעולם המוסיקה, אבל אני יכול לציין בגאווה שהייתי נוכח בהופעה ה"מקצועית" הראשונה שלה על במת התיאטרון. זה היה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, להערכתי לפני כעשר שנים (היא לא זוכרת מתי בדיוק). ויקטור עטר גילם את המשורר שלמה אבן גבירול, והיא גילמה את המוזה שלו (ולכן אין זה מפתיע שהיא שרה בפרויקט של ברי סחרוף ורע מוכיח משירי אבן גבירול), תפקיד שכלל מעט טקסט, ובעיקר מחול חושני, סמוך מאוד לצופים בשורות הראשונות.

כישרונה של עווד במשחק ובשירה היה ברור מאוד. היא למדה גם ברימון, וסיפרה שהם ציפו ממנה להביא את העולם התרבותי "שלה", אף שבבית הוריה שמעה "פינק פלויד". לא הופתעתי כשלוהקה כמין סינדרלה להפקה של "גבירתי הנאווה" במשכן לאמנויות הבמה, בשיתוף משה יוסף. מיכה לבינסון ביים, עודד קוטלר היה היגינס, שייקה לוי היה אלפרד דוליטל. היא בהחלט עשתה את זה באותו לילה. אחר כך גילמה עווד כמה תפקידים יפים בקאמרי, ביניהם אחד התפקידים הראשיים ב"מקום אחר ועיר זרה" על פי הרומן המחורז של מאיה ערד, עם מוסיקה של אלון אולארצ'יק ובבימויו של אלדד זיו.

בכל הראיונות שליוו את עבודתה התיאטרונית היא דיברה על רצונה לשיר ועל היותה מלחינה. אבל היא הגיעה לפריצת הדרך לא בראשית שנות ה-20 שלה, כמו ניני בזמנו או מארינה מקסימיליאן בלומין היום, אלא בהיותה אשה בשלה (היא בת 34). אבל היא מוכיחה שרצון חזק, כמו שיש לה, עם הכישרון והיכולת המובהקים (מלבד העובדה שהיא גם תאווה לעיניים) לא עומדים בפני שום מכשול.

היא שרה בערבית (היא ילידת הכפר ראמה, בת לאב ערבי ואם בולגרייה). לפני השיר היא מספרת בקיצור את עלילתו: כל השירים הם סיטואציה שבשורה האחרונה שלה מתברר שמשמעותה הפוכה ממה שחשבנו. ובכולם יש איזו נימה של "ככה זה", תנו לזה לקרות, תחוו את מה שקורה. "חליק", כמו שהיא שרה. ועל פי הלחנים נראה שהיא מוסיקאית שיודעת מה היא רוצה.

עיקר הערב היה של ניני, כמובן, עם דור בגיטרה אקוסטית וחשמלית, סרי בכלי הקשה (כולל פחי שמן, כלי נגינה תימניים שהוא וניני הפליאו לנגן בהם) וגיל זהר בקלידים, גיטרה וחליל. ניני היא פרפורמרית ומוסיקאית מופלאה; 18 שנה על במה מקצועית, בארץ והרבה מאוד בחו"ל, והיא עדיין אותה אישיות בלתי אמצעית וכובשת. היא חלקה עם הקהל את העובדה שהיא בהריון (שלישי) ושרה, ניגנה בגיטרה ותופפה שירים ידועים מאלבומיה הקודמים ("בואי כלה" ו"משאלה") ושירים מן האלבום האחרון "Genes and jeans". גם כשמדובר במופיעה מנוסה, שמן הסתם שרה חלק מהשירים עשרות אם לא מאות פעמים, הם עדיין נשמעו טריים כבהשמעה ראשונה. כך, למשל, ב"משאלה" נוספו כוראלים קוליים עם דור וזהר שהוסיפו לשיר המוכר רובד חדש לגמרי.

הסוף היה סדרת הדואטים של ניני ועווד, אחד מהם, מעולה במיוחד, נכתב על ידי עווד, והיא חיכתה שנה וחצי עד שניני היתה במקרה בארץ בין הופעות בחו"ל כדי להקליט אותו איתה (כוח רצון, זוכרים). לאחד השירים הצטרף לבמה גם הדני. העבודה הבימתית של שתיהן מעוררת התפעלות, כשכל אחת שומרת על הייחוד שלה, אבל הן מתואמות במופע משותף של שיחה והבנה. במעבר זכינו גם לדואט מלהיב בין סרי לדור. כמופע לקידום הדיסקים זה בוודאי הצליח. אני ארכוש את שניהם.

להנחות בלי לכפות

מעל הערב המוסיקלי הזה שרתה תכונה אחת, שהיא חשובה מאין כמוה גם בתיאטרון: נדיבות. כשדור פגש את ניני כתלמידה ברימון, שהיה בין מקימיו, הוא היה מוסיקאי מנוסה שמאחוריו קריירה מצליחה בארץ ובחו"ל (סיבובי הופעות עם אל דימיולה באירופה, למשל). הוא ידע לאבחן כישרון וידע לתת לו את הבמה; להנחות בלי לכפות, לטפח ולהתפתח, להיות מוכן להיות ה"ו" בצמד של שניים. להיות צנוע מבלי לאבד את מקומו. ברור לגמרי שבעבודה המשותפת עם ניני שניהם שלמים, ושניהם ביחד מהווים שלם. לא הרבה אנשים מוכשרים יודעים את הסוד הזה.

במידה לא מעטה זו גם תכונה שיש כנראה להדני, גיטריסט מעולה ומפיק מוסיקלי מנוסה שהיה מוכן לשתף פעולה עם עווד, שהיא עוד לא "שם" ולא כישרון צעיר ולא מלוטש שאפשר ללוש אותו, אלא אשה היודעת מה היא רוצה מעצמה ומהמוסיקה שלה. ואחר כך ניני, כוכב קיים וזורח, שמוכנה לחלוק את הבמה עם עווד המתחילה את דרכה (בתחום שבו ניני היא פירמה; רקורד בתיאטרון כבר יש לה). רק אמנים של אמת יודעים להיות נדיבים באמת. וכשעל במה יש כל כך הרבה כישרון ויכולת, ונוסף לזה גם נדיבות, הקהל מקבל כל כך הרבה, עד שהוא אינו יכול שלא להיות נדיב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ