אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ים ג'ארמוש על סרטו החדש

סרטו החדש של ג'ים ג'ארמוש, "גבולות השליטה", יצירתו המורכבת והקיצונית ביותר, כבר הספיק עם צאתו לפלג את מבקרי הקולנוע האמריקאים למעריצים ושונאים. בראיון עמו מודה ג'ארמוש שהוא עדיין מופתע מכך שהשיג מימון לסרט נטול התסריט הזה, ושגם שם הסרט מופרך כשלעצמו

תגובות

"אני אוהב סיפורים", אומר הבמאי ג'ים ג'ארמוש בשיחת טלפון, "ואני אוהב סרטים עלילתיים, סרטים שמספרים סיפורים. אבל אני מעדיף סרטים שמספרים סיפורים לא בדרך הרגילה, לא בדרך המקובלת. אני אוהב סרטים שמשחקים עם הנרטיב שלהם; סרטים שמגמישים את הנרטיב ומושכים אותו לכיוונים בלתי צפויים. בסרטים שלי העלילה היא תמיד משנית; מה שמעניין אותי בהם הוא הדמויות וכיצד הן מתבוננות בעולם סביבן".

שאלת יחסו של הבמאי האמריקאי בן ה-56 לנרטיב הקולנועי היא השאלה הראשונה המתבקשת בעקבות הצפייה בסרטו החדש, "גבולות השליטה", שיעלה בסוף השבוע על האקרנים בישראל. סרטיו של ג'ארמוש מעולם לא סיפרו סיפורים סטנדרטיים. גם סרטו הקודם, "פרחים שבורים", שזכה ב-2005 בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן, נמנע מלפתור את התעלומה שניצבה במרכזו (אם לגיבור הסרט יש אמנם בן, ואם כן, מי היא אמו מבין הנשים השונות שהוא נוסע לבקר לאורך היצירה). אבל ג'ארמוש מעולם עוד לא ביים סרט שחתר באופן כה קיצוני וכה רדיקלי נגד הנרטיב הקולנועי המסורתי כפי שהוא עושה בסרטו החדש.

גבולות השליטה - לצפייה בקדימון ומועדי הקרנה

לפיכך, אין זה מפתיע ש"גבולות השליטה" פילג את מבקרי הקולנוע בארצות הברית: היו ביניהם שקטלו את הסרט, ואף טענו שמדובר בקשקוש מוחלט; אחרים התלהבו ממנו והכריזו שזהו אחד מסרטיו הטובים ביותר של ג'ארמוש. אני שייך למחנה האוהדים; בעיני, "גבולות השליטה" הוא לא רק אחד הסרטים הטובים ביותר שג'ארמוש ביים במשך 25 השנים שחלפו מאז פרץ לתודעה עם סרטו "Stranger Than Paradise" (שנקרא בעברית "זרים"), שזיכה אותו ב-1984 בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן. הוא גם אחד הסרטים היפים והמעניינים ביותר שראינו זה זמן רב.

כדי ליהנות מהסרט, צריך "להיכנס לראש שלו" וללכת עמו. מי שמצפים לסרט שההתרחשויות שבו מצטברות לסיפור שמתקדם מסיבה לתוצאה, כדרכו של הנרטיב הקולנועי הקלאסי, יתאכזבו ואולי אף יכעסו; מי שמוכנים לקבל את דרכו של ג'ארמוש לספר סיפור, ייהנו מחוויה קולנועית ייחודית ביותר.

פעמיים אספרסו קצר

מאין נולד הרעיון לסרט?

"הסרט נולד מהרצון שלי לעבוד עם איזאק דה בארקולה, השחקן הצרפתי שנולד בחוף השנהב", עונה ג'ארמוש (דה בארקולה השתתף בסרטים "קזינו רויאל" ו"הפרפר ופעמון הצלילה", וגם הופיע בכמה פרקים בשתי עונות של סדרת הטלוויזיה "24"). "מאוד הרשימו אותי השקט והאיפוק שלו, ורציתי שהוא יגלם דמות בעלת ממד קרימינלי, שהיא שקטה, מאופקת וממוקדת לחלוטין במה שהיא עושה. רציתי לעשות סרט שעוקב אחר פועלה של הדמות הזאת ומתעד את האופן שבו היא רואה את המציאות סביבה. רציתי לעשות סרט אקשן בכיכובו - אבל בלי אקשן.

"כשהתחלתי לחשוב על הסרט", הוא ממשיך, "חשבתי בראש וראשונה על ‘זהות גנובה', סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1975 בכיכובו של ג'ק ניקולסון. אם יש איזושהי השפעה מרכזית על סרטי החדש, הרי זה הסרט ההוא, בנוסף להשפעות נוספות כגון ‘אלפאוויל' של ז'אן לוק גודאר, ‘הסמוראי' של ז'אן פייר מלוויל וכל סרטיו של הבמאי הצרפתי ז'אק ריווט, שאני אוהב במיוחד. לכל אורך הכתיבה והעשייה של הסרט חשבתי לעצמי מה אנטוניוני היה עושה לו הוא החליט ליצור סרט אקשן".

איזאק דה בארקולה וטילדה סווינטון, "גבולות השליטה". לחתור נגד הנרטיב

"גבולות השליטה" מתרחש בספרד. דה בראקולה מגלם דמות שכינויה היחיד בכותרות הסרט הוא "הבודד"; מהו? רוצח שכיר? סוכן חשאי? כל מה שהצופים יודעים עליו זה שהוא לבוש בקפידה בחליפות מעוצבות היטב, שצבען מותאם לצבע החולצות שהוא לובש והעניבות שהוא עונד; שהוא נוהג לעשות טאי צ'י ושבבתי קפה הוא מזמין תמיד בעת ובעונה אחת שני ספלי אספרסו קצר (אם המלצר אינו מבין אותו נכון, ומביא לו אספרסו כפול בספל אחד, הוא שולח אותו חזרה; ג'ארמוש תמיד התעניין בטקסים הקשורים בשתיית קפה, לרוב בליווי עישון סיגריה, כמו בסדרת סרטיו הקצרים "קפה וסיגריות", שאותם הוא כינס ב-2004 לסרט אחד).

הגיבור מעורב בהרפתקה, שמשולבים בה חפצים כמו גיטרה, לחם וגם שתי קופסאות גפרורים, אחת אדומה ואחת ירוקה, שדמותו של מתאגרף מופיעה על שתיהן ובתוכן יש פתק מקופל. על הפתק מופיעה סדרה של מספרים והגיבור נוהג לבלוע אותו. ההרפתקה מנווטת אותו ממדריד לסוויליה ובמהלכה הוא פוגש בסדרה של דמויות שמגולמות על ידי שחקנים כגון טילדה סווינטון (בפיאה בלונדינית ארוכה), ג'ון הארט, גאל גרסיה ברנאל, היאם עבאס וביל מארי. כל שיחה עם אחת הדמויות האלה מתחילה במשפט: "אז אתה לא מדבר ספרדית, נכון?" האם זה קוד? האם זו סתם שיחת חולין שחוזרת על עצמה? בכלל, הסרט מלא בחזרות של משפטים ושל דימויים, שלפעמים נותרים אותו הדבר ולפעמים עוברים שינוי רדיקלי: למשל, פיסת דיאלוג שמתקיימת בראשיתו של הסרט נהפכת בסצינה מאוחרת יותר למופע פלמנקו.

קשה להבין כיצד ג'ארמוש הצליח לשכנע מפיקים להשקיע במין סרט שכזה. "היה לי מזל", הוא אומר. "אפילו לא כתבתי תסריט לסרט; כתבתי סיפור באורך של 25 עמודים, הקראתי אותו למפיקים, והם אמרו: ‘זה נשמע מעניין. אנחנו מוכנים להשקיע'".

נדמה שכל מה שאנו, הצופים, מבינים ב"גבולות השליטה" זה שאנחנו לא מבינים; כל מה שאנחנו יודעים בסרט זה שאנחנו לא יודעים.

ג'ארמוש מסכים לתיאור הזה: "רציתי לעשות סרט שיפעל כמו חלום. לקולנוע בכלל יש מהות של חלום, ולא רק כאשר הוא מנציח חלומות, ורציתי ללכת עם זה הפעם רחוק ככל שאפשר. רציתי לעשות סרט שיחגוג את אופיו החלומי של הקולנוע, את המלאכותי שבו".

ג'ארמוש צוחק כשאני אומר לו שבסרטו החדש הוא הלך אל מעבר ל"מקגאפין", אותו מושג משועשע שטבע אלפרד היצ'קוק ומתייחס לסיבה הבלתי חשובה לרוב מדוע הרעים בסרטיו של היצ'קוק דולקים בעקבות הטובים. "כן, הלכתי אל מעבר ל'מקגאפין'", הוא אומר, "הסרט כולו הוא ‘מקגאפין' אחד גדול".

העולם השתנה

מדוע בחרת לצלם את הסרט בספרד?

"הסרט יכול היה להתרחש בכל מקום בעולם", אומר ג'ארמוש, "הוא יכול היה להתרחש באמריקה, במזרח הרחוק או בכל מדינה אירופית; אבל מזמן רציתי לעשות סרט שיצולם בספרד. משהו משך אותי אליה ואיני יודע בדיוק מה; אולי מפני שהיא רחוקה מאמריקה, ורציתי להתרחק מאמריקה, ואולי מפני שזו מדינה מלאת קסם, מדינה שכל התרבויות פרחו בה וכל שלוש הדתות הגדולות - הנצרות, האיסלאם והיהדות - מצאו בה ביטוי.

"הסרט מתחיל במדריד כיוון שמזמן רציתי לצלם סצינה שמתרחשת ב'טורס בלאנקאס', אותו בית מגורים עגול שניצב בלב העיר. אני אוהב גם את הנופים הצחיחים של דרום ספרד, שבהם צילמו בשנות ה-50 וה-60 את סרטי הראווה כגון ‘מלך המלכים' של ניקולאס ריי ו'נפילתה של האימפריה הרומית' של אנתוני מאן, ומאוחר יותר רבים ממערבוני הספאגטי, שלא צולמו באיטליה בכלל, אלא בספרד. מוצאת חן בעיני העובדה שבאזורים האלה אפשר היה לעצב כל מקום בעולם בכל זמן היסטורי, ואני גם אוהב את הארכיטקטורה המורית של סוויליה; אז זהו המסע שאותו עובר גיבור הסרט. אני אוהב סרטי מסע; אני נמשך אליהם. מרבית סרטי הם סרטי מסע. זה חלק מיופיו של הקולנוע, שהוא יכול לתאר מסעות שכאלה".

ג'ארמוש : "אנו חיים במציאות שבה אנו מאבדים שליטה. כמעט כל תפישות המציאות שלנו מתמוטטות. האם אנחנו באמת מסוגלים עוד לשלוט בחיינו ובגורלנו?" (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

לג'ארמוש יש יכולת מיוחדת להתבונן בנופים שסרטיו מתרחשים בהם. היכולת הזאת משותפת לו ולכמה מהבמאים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע והיא ניכרת גם ב"פרחים שבורים", שבו הוא תיעד את הנופים המונוטוניים של ההוויה האמריקאית הבורגנית, וגם ב"גבולות השליטה", שבו, למרות החזרה האינסופית על אותם טקסים, הנופים משתנים ובמקביל משתנה דרכו של ג'ארמוש להתבונן בהם.

ב"גבולות השליטה" נעזר ג'ארמוש בכישרונו של הצלם האוסטרלי הגדול כריסטפר דויל, ונדמה שכישרונם של השניים התמזג ליצירה בעלת איכות חזותית מיוחדת במינה. לא רק המראות בסרטיו של ג'ארמוש הם ייחודיים אלא גם השימוש במוסיקה. הפעם משתמש ג'ארמוש במוסיקה של הלהקה היפאנית "בוריס". הוא מספר שהבחירה במוסיקה נקבעת כבר בזמן כתיבת התסריט (או במקרה של סרטו החדש - כתיבת הסיפור). זו המוסיקה שהוא מקשיב לה בזמן שהוא כותב את סרטיו. מדוע הוא בוחר דווקא במוסיקה הזאת, הוא לרוב אינו יודע.

מדוע בחרת לקרוא לסרט "גבולות השליטה"?

ג'ארמוש: "לקחתי את שם הסרט מכותרת מאמר שכתב הסופר ויליאם בורוז. למאמר אין שום קשר לסרט, אבל אהבתי את השם שלו. אנו חיים במציאות שבה אנו מאבדים שליטה. כמעט כל תפישות המציאות שלנו מתמוטטות. השיטה הכלכלית מתמוטטת וגם כמעט כל צורות השלטון המקובלות. האם אנחנו באמת מסוגלים עוד לשלוט בחיינו ובגורלנו?"

האם סרטך, בעצם העובדה שהוא מונע מאתנו לטוות סיפור שמורכב מסדרה של סיבות ותוצאות, עוסק באחד המישורים שלו בתחושת הפארנויה שאופפת את העולם כיום?

"במידה מסוימת, כן. אבל יותר מכל רציתי להעביר את התחושה שהעולם השתנה, ואין לנו את היכולת להתייחס לשינוי הזה, להבין אותו ולהתמודד עמו".

האם אפשר לפרש את שם הסרט כמתייחס גם לגבולות השליטה של הבמאי על יצירתו ולגבולות השליטה של הצופים על החוויה שהם עוברים בזמן הצפייה בסרט?

ג'ארמוש חושב ארוכות לפני שהוא עונה. לבסוף הוא אומר: "לא חשבתי על זה, אבל הפרשנות שלך מוצאת חן בעיני; אני אוהב את המשמעויות השונות שניתן לתת לשמו של הסרט".

ממשיך לצלם בפילם

ג'ארמוש נולד ב-1953 באקרון שבמדינת אוהיו בארצות הברית. בהיותו בן 17 היגר לניו יורק ולמד ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה. הוא למד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק ובילה כמה שנים בסינמטק הפאריסאי. לפני שהוא ביים את סרטו הראשון הוא שימש ב-1980 כעוזרם של הבמאים וים ונדרס וניקולאס ריי, שביימו יחד את הסרט "ברק מעל המים", ובו תיעוד ימיו האחרונים של ריי, שגסס ממחלת הסרטן. ברבע מאה של יצירה, שכללה סרטים כגון "נרדפי החוק", "איש מת", "גוסט דוג, דרכו של סמוראי" ועוד, נשאר ג'ארמוש נאמן לדרכו הקולנועית, שמגיעה בסרטו החדש לשיא חדש.

האם השתנית ב-25 השנים האחרונות מאז שיצרת את "זרים"? האם תפישת הקולנוע שלך השתנתה?

"אני מרגיש כיום כמו דינוזאור", הוא משיב. "אני, למשל, עדיין מצלם בפילם וקשה לי לתאר את עצמי מצלם בחומר אחר. אני פועל כיום במציאות שבה מושגים כגון קולנוע ניסיוני או אוונגרדי נדחקו יותר ויותר לשוליים לא מפני שהיחס לקולנוע כאמנות השתנה, אלא מפני שהקולנוע כתעשייה השתנה באופן מהותי כל כך. עם זאת, אני עדיין מרגיש שאני לומד איך לעשות קולנוע".

כתבות שאולי פספסתם

*#