אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקאטלייטס: הג'מייקאנים שלימדו את בוב מארלי לנגן

הרבה לפני הרגאי היה הסקא, מוסיקה מהירה יותר ושמחה מאוד. ראיון עם לסטר סטרלינג, אחד ממכונני הסגנון, שיופיע בישראל בשבוע הבא עם להקתו, "סקאטלייטס". בוב מארלי בן ה-17 היה מהכישרונות שעברו אצלו

תגובות

בסוף שנות ה-50 החל להיווצר סגנון מוסיקלי חדש בג'מייקה. קראו לו סקא. למי שלא מכיר, מדובר במעין רגאיי מאוד מהיר ושמח. אלא שהרגאיי נולד רק עשר שנים מאוחר יותר, בסוף שנות ה-60. הסקא הוא הסגנון המוסיקלי הראשון שהג'מייקנים הביאו לעולם, ענף יצוא צנוע יחסית שנהפך עם נסיקתו של הרגאיי לעסק חובק עולם.

לסטר סטרלינג, הסקסופוניסט והחצוצרן של להקת "סקאטלייטס" (Skatalites), שתבוא ביום שני להופעה במועדון בארבי תל אביב, היה שם, על הבמות של קינגסטון, בראשית ימי הסקא. "הכל התחיל עם המוסיקה שהגיעה מאמריקה", הוא מספר במבטא ג'מייקני שקשה להחליט מה הוא יותר - מקסים או בלתי אפשרי להבנה. "קודם כל ריתם-אנ'-בלוז. פאטס דומינו. וגם התזמורות הגדולות, טומי דורסי ודיוק אלינגטון. וקצת אלוויס פרסלי. ורקאראונדקלאק".

רקאראונדקלאק? מה זה?

סטרלינג מתחיל לשיר, והכל נעשה ברור. הוא מתכוון ל"Rock Around the Clock". הקהל הג'מייקני אהב לרקוד לצלילי המוסיקה שהגיעה מאמריקה, והמוסיקאים הג'מייקנים ניגנו אותה בשבילם. אבל מהר מאוד, אולי מיד, הגרסה הג'מייקנית לסווינג וריתם-אנ'-בלוז נעשתה שונה בתכלית מהמקור. היא נשענה אמנם על הצליל של כלי הנשיפה, אבל הקצב היה אחר: מהיר יותר, מקוטע יותר, עם הדגשה חדה וחותכת של כל פעמה שנייה במקום הגרוב העגול של המוסיקה השחורה מאמריקה.

ה"סקאטלייטס". שלושה מחברי ההרכב המקורי משנות ה-60 עדיין מנגנים בלהקה

האם המוסיקאים הג'מייקנים ניגנו במתכוון מוסיקה שלא שיחזרה את המקור האמריקאי, או שזה פשוט מה שיצא להם? האפשרות השנייה סבירה יותר. סטרלינג לא אומר את זה בצורה מפורשת, אבל כשהוא מזמזם תוך כדי הראיון הטלפוני את אחד משירי הריתם-אנ'-בלוז שהשפיעו עליו ועל חבריו, אפשר לשמוע בשירה שלו את הדקדוק הפנימי של הסקא, את המבטא הייחודי של המוסיקה הג'מייקנית. אותו דבר קרה מן הסתם כשהוא וחבריו ניגנו בצעירותם סווינג וריתם-אנ'-בלוז. נכנס אמריקה, יצא ג'מייקה.

"מהר מאוד התברר שהנערים והנערות אוהבים לרקוד לצלילי המוסיקה הזאת", מספר סטרלינג. "אם רצית לסובב את הבחורה שלך, זה היה הקצב המתאים". וכמו שקובע אחד החוקים הבסיסיים של המוסיקה הפופולרית, כשהרקדנים מרוצים, המוסיקה תמיד תשתרש ותגדל.

מפיקים ג'מייקנים התחילו לאסוף חבורות של נגנים ולהוציא תקליטי סקא, שהצליחו לא רק בג'מייקה אלא גם בקהילה הג'מייקנית הגדולה בבריטניה, ואפילו שבו את לבם של המודס האנגלים.

בתחילת שנות ה-60 ג'מייקה זכתה בעצמאות. הסקא היה הפסקול של החגיגות. ה"סקאטלייטס", אחת מלהקות הסקא הראשונות, קמה ב-1964, כשקבוצה של מוסיקאים צעירים, ובהם סטרלינג, החליטו שלא די להם להיות נגנים להשכיר בשירותו של מפיק זה או אחר.

שנת הפעילות הראשונה שלהם היתה מוצלחת מאוד. שיר שלהם אפילו צעד במצעד הבריטי, וכמה מהכישרונות הצעירים הכי גדולים בג'מייקה הוכשרו אצלם. אחד מהם, כך מספר סטרלינג, היה בוב מארלי בן ה-17. האם אפשר היה לחזות שמארלי ייהפך לכוכב ענק? "לא", אומר סטרלינג, "ולא משום שהוא לא היה מוכשר מאוד, אלא מכיוון שבאותו רגע לא יכולנו לשער שהמוסיקה הג'מייקנית תיהפך לדבר כל כך גדול".

אבל התקופה היפה של ה"סקאטלייטס" היתה קצרה מאוד. "14 חודשים, זה הכל", אומר סטרלינג.

מדוע?

"היו בעיות שפירקו את הלהקה. למשל התחרות בין הנגנים. כל הזמן התחרינו אחד בשני, מי מנגן יותר טוב. והקהל אהב את זה ועודד את זה. היה בתחרות הזאת אלמנט ממריץ. יכול להיות שהיא הפכה אותנו ליותר טובים. אבל לאורך זמן היא גרמה יותר נזק מתועלת".

סטרלינג אינו מדבר על סיבה נוספת לפירוק של הלהקה. הטרומבוניסט דון דאמונד, המלחין הבולט של ה"סקאטלייטס", רצח בתחילת 1965 את חברתו. הוא מת ארבע שנים מאוחר יותר בבית חולים פסיכיאטרי.

ה"סקאטלייטס" התפרקה לשתי להקות, שכמובן התחרו ביניהן: הסקסופוניסט טומי מקוק הנהיג את ה"סופרסוניקס", הסקסופוניסט רולנד אלפונסו הוביל את ה"סול ונדורס". סטרלינג הקים הרכב משלו, ה"Alley Cats", שלא החזיק מעמד, ואחר כך ניגן בהרכבים של אחרים. ב-1967, כשהסקא פינה את מקומו לרוקסטדי, תחנת ביניים סגנונית בדרך אל הרגאיי, היו לסטרלינג להיט או שניים בסגנון. הוא אף טוען שהוא היה אחראי לשיר הרגאיי הראשון, אם כי ככל הידוע, לטענה שלו אין ביסוס.

בתחילת שנות ה-70 היגר סטרלינג לארצות הברית, הנהיג להקת סקא ורגאיי משלו (שנקראה כמובן ה"סקאטלייטס"), וב-1983 הצטרף אל שאר החברים המייסדים של ה"סקאטלייטס" האמיתיים לכמה הופעות איחוד, בג'מייקה ובבריטניה. ההופעות היו הצלחה גדולה, וה"סקאטלייטס", שרוב חבריה חיו כעת בארצות הברית, הוקמה מחדש, והיא ממשיכה לפעול ברציפות עד היום. רוב מייסדי הלהקה כבר אינם בחיים. בלהקה שתופיע בשבוע הבא בישראל מככבים שלושה מהחברים המקוריים, ועמם מנגנים כמה מוסיקאים צעירם יותר, אמריקאים וג'מייקנים.

חזרתה של ה"סקאטלייטס" לפעילות בתחילת שנות ה-80 קשורה לפופולריות המחודשת של הסקא באותו זמן. הסקא נעלם אחרי עליית הרגאיי בסוף שנות ה-60, כאמור, אבל נולד מחדש בסוף שנות ה-70 בקובנטרי שבאנגליה, עם להקות כמו ה"ספשלס" וה"סלקטרס", ששילבו את השמחה, החיוניות וכלי הנשיפה של הסקא עם המחץ והפוליטיות של הפאנק. אחר כך באה "מדנס" והפכה את הסקא הבריטי החדש, בגרסה מרוככת, ללהיט עולמי.

ואז עברו עוד עשר שנים של שקט, ובתחילת שנות ה-90 חזר הסקא בפעם השלישית, הפעם לאמריקה, עם להקות כמו "רנסיד" ו"סאבליים" ששילבו את הסקא עם הפאנק-רוק האמריקאי הפופולרי.

מה סטרלינג חשב על הגלגולים המאוחרים של המוסיקה שהוא היה אחד מחלוציה? "את ה'ספשלס' וה'סלקטרס' אהבתי מאוד", הוא אומר. ומה עם הסקא-פאנק האמריקאי? "ובכן, אני מבין שאנשים אוהבים את זה", הוא משיב בדיפלומטיות.

*#