אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריון הראשון של האדריכלות הישראלית

שני כובעים היו לאבא אלחנני: כאדריכל הוא תיכנן את בית הנשיא בירושלים ואת כיכר המדינה בתל אביב. כמבקר הוא יצא בחריפות נגד עמיתיו האדריכלים. תערוכה חדשה מנסה לפייס בין הצדדים

תגובות

אחד הדיונים הטעונים והחריפים ביותר בעולם האדריכלות הישראלי התקיים כאן, מעל דפי עיתון "הארץ", ביוני 1966. אבא אלחנני, אדריכל ומבקר בעל שם, סקר בטורו השבועי את בית עיריית תל אביב החדש (בתכנונו של מנחם כהן) וחלק לו שבחים רבים. "העיר תל אביב זכתה בבניין חשוב, רציני מרשים, בעל קנה מידה אנושי", הוא כתב, "בניין העשוי להתחבב על אזרחיה בתנאי שהיושבים בו יהיו תמיד מתונים כמוהו, צנועים כמוהו, אנושיים כמוהו".

הביקורת המחמיאה של אלחנני לבניין בן השנתיים הפתיעה רבים מן הקוראים, שהורגלו למצוא בטוריו קריאה תמידית לשילוב בין המודרניזם לבין המקומיות. בעקבות החיבה שהפגין כלפי קופסאת הבטון הברוטליסטית, שחפה מכל הקשר ישראלי, פירסמו שבוע לאחר מכן האדריכל יעקב רכטר והאמן יגאל תומרקין מכתבי תגובה חריפים בעיתון, תחת הכותרת "על ביקורת ועל ארכיטקטורה".

רכטר טען כי אלחנני מעודד את "הבינוניות, מתוך חשש עמוק בפני חדשנות וביטוי אישי עצמי", ואילו חברו האמן כתב: "שמא יואיל מר אלחנני להסביר לנו מה ההבדל בין בניין זה לבנייניו שלו ולכל בניין אנונימי אחר בעולם". תגובתו של אלחנני לא איחרה לבוא, ובמאמר "על חשיבותה של הבינוניות (באדריכלות)" טען כי יש ערך רב לרחובות "מפויסים וסתמיים" וכי הוא מחזק את ידיהם של האדריכלים הבינוניים שמוותרים על הפיתוי "לחדש ויהי מה".

 בניין הממר"ם ברמת גן. פתחים שמזכירים כרטיס מחורר של מחשב (תצלומים: מתוך התערוכה)

משם אלחנני נהפך למוקד להשתלחות של אנשי רוח ואנשי ציבור. ח"כ יוסף תמיר כתב בחריפות נגד הבינוניות והשעמום והזכיר כי בניין עיריית טוקיו הישן מזכיר כשתי טיפות מים את בניין העירייה של תל אביב (ואף דאג להוסיף תצלום). גם נתן זך, האמן בנימין תמוז והאדריכל רם כרמי הצטרפו למבקרים, כאשר אלחנני דואג לענות לכל אחד מהם מעל דפי העיתון.

הפולמוס על הבינוניות באדריכלות הישראלית, שנהפך במהרה לדיון נרחב על התרבות בארץ, רלוונטי מאוד גם היום. ההתלבטות בין הרגיל לבין המיוחד, הבינלאומי והאופנתי והאקסצנטרי, עדיין נוכחת בעבודותיהם של אדריכלים ישראלים עכשוויים רבים. עם זאת, הוויכוח הסוער הזה סימן היטב גם את מרכזיותו של אלחנני ואת שליטתו בצומת תרבותי חשוב, הן כאדריכל מוביל בארץ והן כמבקר הראשון ואבי ההיסטוריוגרפיה של האדריכלות בישראל.

תערוכה חדשה שתיפתח הערב בגלריית בית האדריכל ביפו מנסה לשרטט לראשונה את מכלול עבודתו האדריכלית והביקורתית של אלחנני, באמצעות מצבור נרחב של חומרים ארכיוניים שחלקם הגדול מעולם לא פורסם. התערוכה, שקיומה התאפשר הודות לתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות, נקראת "קו-תוי", פרפרזה על המונח קו-זמן ("טיים-ליין"). השם נועד להזכיר את אופיה הכרונולוגי של התערוכה, וגם את מגזין "תוי", אחד ממפעליו החשובים של אלחנני.

מימין: אלחנני (תצלום: אלון רון).  ההיסטוריון הראשון של האדריכלות הישראלית. משמאל: בית פיליפ מאריי באילת. הפרויקט הציבורי הראשון שתיכנן

50 שנים אחרי הפולמוס מנסה אוצר התערוכה, האדריכל צבי אלחייני, להתחקות אחרי זר המחמאות המפתיע של אלחנני לבניין עיריית תל אביב. מנקודת מבט היסטורית, הוא מסביר, אלחנני צריך היה כנראה לשמור על יחסים טובים עם העירייה, כדי לזכות לאישור של שני פרויקטים גדולים, כיכר המדינה ושכונת נורדיה. "יש לי תחושה שהמאמר האוהד נועד לסייע לו בזה".

כמו אצל גולדמן

אבא אלחנני (1918-2008), אדריכל, מבקר, אוצר ועורך, היה אחת הדמויות החשובות בעולם האדריכלות בארץ ואחד השגרירים הבולטים של העשייה האדריכלית המקומית בחו"ל. הוא נולד בוורשה ועלה עם משפחתו לארץ ב-1933. לאחר שלוש שנים סיים את בית הספר התיכון בגימנסיה הרצליה ההיסטורית ברחוב הרצל בתל אביב.

את לימודיו האקדמיים עשה בטכניון בחיפה וב-1941 כבר היה בעל דיפלומה רשמית. כבר מראשית דרכו התבלט אלחנני כאדריכל וזכה במספר תחרויות חשובות, בהן התחרות לתכנון השטח המפונה של שכונת נורדיה (היכן ששוכן כיום דיזנגוף סנטר) והתחרות לתכנון כיכר המדינה, יחד עם ישראל לוטן ואהרון שלוש. בשתי התחרויות האלה שיתף פעולה עם האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר, שהגיע באמצע שנות ה-60 לביקור בן שנה לארץ והותיר אחריו חותם גדול.

                           שער "תוי". כתב עת אוונגרדי וייחודי

הפרויקט הציבורי הראשון שתיכנן היה בית פיליפ מאריי באילת ב-1955, מועדון עובדים הסתדרותי שמציג את אותו ניסיון לשילוב מודרניזם ומקומיות. חזית האבן האטומה, החצר הפנימית והחדירה המתוחכמת של קרני האור מבעד לסוככי הבטון מבטאים מחשבה מקורית והשראה מדברית, בזמן שהתוכנית המרובעת והסדורה קושרת את הבניין לעשייה המודרניסטית בחו"ל. הכישרון של אלחנני בעיצוב פרטים ניכר היטב בגרם המדרגות התלוי ובחיבור הכמעט הרמטי בין קיר האבנים בחזית לאדמת הלס.

במקביל להישגים האדריכליים, החל אלחנני ב-1955 לפרסם טור ב"הארץ", מדור עצות ביתיות שנקרא "בצל קורתך". בשנים של צנע וצמצום הוא ייעץ כיצד לארגן את הסלון ואת המטבח בדירות קטנות וכיצד לרהט את המרפסת. הוא הביא לקוראים דוגמאות מחיי היום יום במשרד, כמו לקוח שביקש להתקין בחדר המגורים בר משקאות מואר מבפנים. "אני יכול להביא אותך לידיד, אצלו יש בר כזה, אך אנא תסדר אותו עוד יותר יפה. ביחס לריפוד, מן הראוי שיהיה פלוש עם פרחים, כמו אצל גולדמן, אבל אם אפשר עוד יותר יפה. צבע הפוליטורה אדום לוהט כמו אצל... אבל עוד יותר יפה".

הביקורת על הישראלי שמבקש להעתיק מהשכנים ניכרת היטב ומוגשת בהומור אופייני. המדור "בצל קורתך" נהפך לאחר שנה לטור ביקורת קבוע על אדריכלות, שבו סקר בזמן אמת מבנים חדשים ברחבי הארץ, דוגמת היכל התרבות, בתי קולנוע בתל אביב, אולם צרצ'יל בטכניון ועוד. "הוא החליט לבטא את דעתו ללא מורא", אומר אלחייני, "אף שהוא ידע שהוא בהחלט עלול לשלם על כך באובדן לקוחות. היה לו את האומץ לבוא ולהיות מטיף בשער, לומר אמירות מאוד נוקבות על אדריכלות ישראלית. הוא התחיל לזהות תופעות כגון חיקוי ונהייה אחרי ז'ורנלים מחוץ לארץ וביקר אותן בחריפות. מראשית הדרך הוא הסתמן כדמות דעתנית, מאוד מעורבת וקובעת טעם".

לצד הכתיבה ב"הארץ", אלחנני תרם באופן קבוע מאמרים לכתב העת "הנדסה ואדריכלות" ולמגזינים יוקרתיים בעולם, והופיע באנתולוגיות לצדם של האדריכלים והמבקרים החשובים של התקופה. בהמשך הגיש הרצאות רדיופוניות בקול ישראל וגם בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל.

משרדו, ששכן בתחילה בצריף בשכונת נורדיה, קיבל בינתיים עוד ועוד פרויקטים. ב-1957 זכה ביחד עם הפסל בנימין תמוז בעיצוב האנדרטה לזכר הטייסים, "הציפור", בגן העצמאות בתל אביב. בשנות ה-60 תיכנן את בית הספר עירוני ה' בתל אביב, בית הכנסת ברחוב יהושע בן נון בעיר והממר"ם ברמת גן, שידוע בחזיתו המאווררת עם פתחים שמזכירים כרטיס חישוב מחורר של מחשב.

לצד העשייה בארץ, אלחנני זכה בתכנון שוטף של כל בנייני התצוגה הישראלים בירידים בינלאומיים: יוגוסלוויה, הונגריה, דנמרק, הולנד, ברית המועצות וארצות הברית, שם תיכנן את הביתן הישראלי בתערוכה בניו יורק שלוש פעמים. אשתו חנה, אדריכלית אף היא, ליוותה אותו בשנים הראשונות במשרד והיתה חתומה עמו על מספר עבודות, כגון ההצעה לתחרות משכן הכנסת (יחד עם מרדכי בן-חורין). בהמשך עברה לעבוד במשרד השיכון.

ניב ישראלי מקומי

הבניין שמיתג באופן רשמי את אלחנני כאדריכל מוביל היה בית הנשיא בירושלים, שבתכנונו זכה ב-1964. זאת היתה אחת התחרויות החשובות בממלכתיות הישראלית. על ההצעה של אלחנני נמתחה כצפוי ביקורת רבה, "חלקה מפי קהל לא קטן של שונאים שהוא צבר במהלך עשור של כתיבה ביקורתית", מציין אלחייני.

בית הנשיא בירושלים. ספג ביקורת רבה (תצלום: אלכס ליבק)

על אף הביקורת, העבודות להקמת בית הנשיא בשכונת טלביה התקדמו כמתוכנן. בהמשך לקו הברור של שילוב בין מודרניזם ומקומיות, תיכנן אלחנני מערך של ביתנים בתוך גינה, מעין וילה בפארק. בבניין המרכזי נפערה חצר פנימית מוארת ואת שער הכניסה עיטר חיפוי אבן ירושלמית לצד שימוש בבטון חשוף. ביטויים ראשונים דווקא לפוסט-מודרניזם ניתן לראות בקשתות המתונות בגג ובשער. אחד המרכיבים המרכזיים בבית הנשיא היה שילוב אמנות ישראלית, פסלים של יעקב אגם ומנשה קדישמן בחצר, שערים פרי עיצובו של בצלאל שץ ועבודות של מארק שאגאל, נחום גוטמן ועוד בחללי הפנים, הכל במסגרת הניסיון לקדם יצירה אמנותית אדריכלית מקורית.

הדו שיח המתמשך עם עולם האמנות והסקרנות הרבה כלפי עשייה בין תחומית קיבלו ביטוי במגזין "תוי", שהקים אלחנני ב-1966. בלבו של המיתון הכלכלי הראשון בישראל הקים אלחנני בהוצאה עצמית וללא כל תמיכה כתב עת אוונגרדי, מוצר ייחודי במושגים ישראליים ובינלאומיים. "תוי" יצא לאור בין 1966-1992 והעניק לקוראים "תמהיל חדשני של אדריכלות, בינוי ערים ועיצוב לצד תכנים אוונגרדים בתחומי ספרות ואמנות", אומר אלחייני.

"הוא בחן לדוגמה את העיצוב של ארגז תנובה מפלסטיק כחלק ממסורת של עיצוב מוצר בישראל. היו שם עמודים חתרניים לחלוטין בעיצוב פנזיני וכל אנשי הרוח החשובים ביותר תרמו מעטם. מבחינה אדריכלית זאת היתה הזירה המרכזית לסקירה של מבנים חדשים מנקודת מבט רחבה. רואים שם את השינוי בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם בשנות ה-70 וה-80. יש שם תקופה שאין לה תיעוד בשום מקום אחר".

בשלושת הגליונות האחרונים של "תוי" ערך אלחנני סקירה היסטורית בשלושה חלקים של האדריכלות בארץ מהמאה ה-19 ועד תחילת שנות ה-90. לאחר סגירת העיתון הוא כינס את תובנותיו בספר "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20", הספר הראשון בעברית על ההיסטוריה של אדריכלות ישראל. גם את הקריאה של העשייה האדריכלית בארץ הוא עשה מתוך חיפוש אחרי ניב ישראלי מקומי, בדיוק כפי שנהג לעשות בעבודותיו.

את הספר הקדיש אלחנני לבנו אהוד, שנפל במלחמת יום כיפור. "מבחינה אישית זה היה קו שבר מאוד חד", אומר אלחייני. "הספר הוקדש ל'אודי שרצה להיות אדריכל'. ממה ששמעתי מהסובבים המוות פשוט שבר אותו. הוא המשיך בעבודה האדריכלית ובכתיבה אבל באנרגיות אחרות לחלוטין". פרס על שם אהוד אלחנני מוענק מדי שנה לבוגר במחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל.

עבודותיו המאוחרות של אלחנני מתאפיינות בקנה מידה גדול, המלווה בכתב יד אישי, מובחן וברור. בסוף שנות ה-60 החלה בנייתה של כיכר המדינה בתל אביב, פרויקט נרחב שתוכנן בשיתוף נימאייר. השותפות הבינלאומית היוקרתית העניקה לאלחנני הזדמנות לנסוע למשרדו של האדריכל הברזילאי כמה פעמים, ואף לכתוב כתבה מקיפה על ביקורו ב"הארץ". בכיכר נבנתה לבסוף רק הטבעת ההיקפית של רחוב ה' באייר, בניינים פירמידליים הפוכים היוצרים הצללה על קומת הרחוב בשפה מודרניסטית מאוחרת, מסגרות בטון גסות עם לבני סיליקט, שילוב של מגורים ומסחר שהצליח למשוך את הנובורישים החדשים של שנות ה-70. הבניינים במרכז הכיכר, תרומתו המרכזית של נימאייר לפרויקט, נותרו על שולחן השרטוט.

עבודות מאוחרות ראויות לציון נוספות הן המרכז לבריאות הנפש שתיכנן בטירת הכרמל, שכונת רמת אילן או בית הספר לפרחי כהונה של הכנסייה הארמנית בעיר העתיקה בבירה. עבודתו האחרונה היתה אגף במדרשה הדתית "עמליה" בירושלים, שהשלים על ערש דווי.

מפעל תלת ממדי

התערוכה "קו-תוי" היא הראשונה בסדרת תערוכות חדשה בשם "היסטורי" בגלריית בית האדריכל, ששמה לה למטרה לעסוק בהיבטים היסטוריים של המרחב הישראלי. זהו ניסיון לבנות בסיס ידע הסובב שורה של אישים, מבנים ופרקי זמן באדריכלות הישראלית שמעולם לא נלמדו או נחקרו לעומק. "אלחנני הוא איש מפתח באדריכלות הישראלית שמעולם לא זכה למבט הרטרוספקטיווי", אומר אלחייני. "אפשר לראות בו את ההיסטוריון הראשון של האדריכלות הישראלית, מי שקבע את התקופות ועשה את הקישורים בין הבנייה בתקופת היישוב, האקלקטיות והבאוהאוס".

התערוכה נמנעת במודע מקריאה ביקורתית של עבודתו של אלחנני, אלא מתמקדת בפן הכרונולוגי. מפעל חיים תלת ממדי שמונח על קיר, כהגדרתו של אלחייני, "זהו מעין תרגיל בארכיון שמראה את הפוטנציאל האדיר של חומרים מסוג זה בגיבוש תשתית ידע. אנחנו יודעים לדקלם פוסט-קולוניאליזם ופוליטיקה, אבל אין לנו אפילו גוף ידע אחד מסודר של האדריכלות הישראלית שמאפשר לחקור את העשייה בצורה רחבה".

עם זאת, הפן הביקורתי נעדר בכל הקשור לפרשנות למוטיווציה של אלחנני בצמתים שונים, וניסיון להבין את העמדה הבעייתית שלו כמבקר אדריכלות וכאדריכל פעיל. "במהלך העבודה על התערוכה שמעתי הרבה ביקורת עליו", מסיים אלחייני. "אני לא חושב שהעבודה שלו היתה נאיווית. היה לו את הכוח, היתה לו את השליטה, אבל היה לו גם את האומץ להגיד את מה שחשב".

*#