אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ים ג'רמוש לא מאמין במקוריות

ג'ים ג'רמוש אוהב לתאר את אמריקה מבעד לעיניהם של אאוטסיידרים. בסרטו החדש הוא משנה כיוון, ושולח את גיבורו לספרד. ריאיון

תגובות

לפני 30 שנה, בהיותו סטודנט באוניברסיטת ניו יורק, השתמש ג'ים ג'רמוש בכספי מלגה שנועדו לתשלום שכר לימוד ליצירת סרט ושמו "Permanent Vacation" (חופשה נצחית). כסרטים ראשונים רבים, הסרט מגושם מעט ואינטנסיווי מאוד. אך כשצופים ביצירת הביכורים הזאת כיום, יש בה גם מעין סיכום של הנושאים שג'רמוש עסק בהם במשך הקריירה שלו: היא מקרינה את התחושה של היות זר בבית ואת האהדה כלפי החיים בשוליים, ואף מציעה מעין מניפסט על אמנות הסיפור. "מה זה בכלל סיפור", תוהה הגיבור בסרט, "אם לא מין חיבור בין נקודות ממוספרות שבסופו של דבר יוצר תמונה של משהו?"

הסרט, שברובו הוא חסר עלילה, מסתיים בתמונה שכעת נראית סמלית מאוד: הגיבור המסוגנן יוצא בסירה מנמל ניו יורק, וקו האופק של מנהטן מתפוגג במרחק. מאז, הצליח ג'רמוש למצוא את מקומו כמשורר של נסיעות וכשגריר גלובלי של הקוליות העירונית. גיבוריו הם בדרך כלל הרפתקנים בודדים, וסיפוריו הם בדרך כלל רק מעין חבלי כביסה שעליהם נתלים מפגשים אקראיים וסיטואציות קומיות, השזורות לאורך סרטיו. הקריירה לו אמנם לא היתה בדיוק חופשה נצחית, אך היא הוקדשה כולה לרומנטיות של אהבת הנדודים ושל ההזדמנויות לחילופי תרבויות הדדיים.

ג'רמוש, יוצר עצמאי של ממש, המתעקש לערוך את הגרסה הסופית של סרטיו בעצמו ואף מחזיק בבעלותו את כל הנגטיווים שלהם, נחשב זמן רב כיוצר קולנועי בעל שם עולמי, והוא פופולרי במיוחד באירופה וביפאן. ועם זאת, פרט לחלקים באנתולוגיית המונית שלו, "מונית לילה" (1991), עלילות סרטיו מתרחשות בארצות הברית, ויש לו חיבה מיוחדת לתאר את מדינה זו מבעד לעיניהם של אאוטסיידרים.

ג'רמוש: "תמיד רציתי לעשות סרט פעולה בלי פעולה, או סרט עם מתח אבל בלי דרמה"

ואולם, בסרטו העשירי במספר, "גבולות השליטה", המספר על איש מסתורין קהה חושים (אייזק דה בנקולה) שיוצא למשימה קטלנית בספרד, ג'רמוש - לא פחות מהגיבור שלו - הוא הזר בגן עדן.

"להיות במקום שבו אתה לא מבין דברים מסוימים, זה דבר שמפעיל את הדמיון", אומר ג'רמוש בראיון במשרדי חברת פוקוס פיצ'רס במנהטן, החברה המפיצה את הסרט, שעלה בתחילת החודש לאקרנים בארצות הברית ויעלה בישראל ב-21 בחודש.

"אולי זה משום שאני גדלתי באקרון שבאוהיו, ולא חשבתי שאצא משם", הוא אומר כשהוא נדרש לחשיבות הנדודים בסרטיו. וגם ייתכן שזה כך, מוסיף ג'רמוש, משום שלטיול הראשון שלו לחו"ל - כסטודנט בקולג' שנסע לפאריס, קרא את הסופר הסוריאליסט אנדרה ברטון וצפה בסרטים בסינמטק הצרפתי - היתה השפעה מרחיבת אופקים.

פתגמים, משלים והרהורים

ג'רמוש הפך את האודיסיאה בפרצוף פוקר להתמחות כבר בסרטו פורץ הדרך "זרים" (1984) וגם בהמשך דרכו. "המסע הוא הסיפור העתיק ביותר בעולם", הוא אומר. "אני לא מאמין גדול במקוריות. האמנות וההבעה האנושית עוסקות בווריאציות. יש אוקיינוס של דרכים אפשריות, אבל הן לעולם אינן זהות".

סרט הדרכים אינו הסוגה היחידה שג'רמוש התאים במיוחד לצרכיו: "איש מת" (1995) הוא מערבון בעל ממדים קוסמיים ופוליטיים כאחד; "גוסט דוג: דרכו של סמוראי" (1999) משלב בין פולחני סרטי הסמוראים ובין אלה של סרטי המאפיה.

הסרט החדש, "גבולות השליטה", חוזר לתקופת סרטי הפשע האקזיסטנציאליסטיים שפרחו בסוף שנות ה-60 (למשל, עם "סמוראי" של ז'אן-פייר מלוויל ו"פגיעה בול" של ג'ון בורמן). ג'רמוש מסכם את כוונותיו במין סטייה יבשושית טיפוסית: "תמיד רציתי לעשות סרט פעולה בלי פעולה, או סרט עם מתח אבל בלי דרמה".

בהתאם לחיבתו לחזרתיות ולמבנים אפיזודיים, "גבולות השליטה" בנוי כשורה של אינטראקציות וטרנסאקציות. האיש הבודד נתקל בשורה של טיפוסים ססגוניים (טילדה סווינטון, ג'ון הרט, גאל גרסיה ברנל, ביל מאריי ואחרים, הממצים את המרב מזמן מסך מזערי), רובם מין שליחים, שמספקים הנחיות בדמות פתגמים ומשלים וגם הרהורים רלוונטיים פחות, לכאורה. קופסאות גפרורים ועליהם סמל המותג "Le Boxeur" (המתאגרף) מחליפות ידיים. כמה מהן מכילות פיסת נייר הנושאת כתובת מוצפנת, שהאיש שמגלם דה בנקולה מקפל בצייתנות ובולע, ומסייע לצופן לגלוש במורד גרונו בלגימה של אספרסו.

תרגיל בחיבור בין נקודות

סרטו הקודם של ג'רמוש, "פרחים שבורים" (2005) המלנכולי, שבו גילם מאריי גבר הולל מאפיר שיוצא לחפש את אהובותיו הנושנות, נדמה כתוצר של גיל המעבר המרוכך. אך "גבולות השליטה" מעיד שבגיל 56 הוא נשאר פתוח כתמיד לניסיונות, ואולי אף לדרכים חדשות ליצירת סרטים ולצפייה בהם.

יש קווי דמיון ברורים בין הסרט החדש ובין סרטו ההרפתקני ביותר של ג'רמוש, "איש מת", שקיבל ביקורות מעורבות כשיצא, אך פילס לו דרך לרשימות הסרטים הטובים של שנות ה-90 של מבקרי קולנוע רבים. כל אחד משני הסרטים יוצא למסע שיש בו מן המטאפיסיות לא פחות מאשר הממשות: נסיעה ביותר ממובן אחד. באמצעות פתיחה בציטוט מתוך שיר של ארתור רמבו, "האונייה השיכורה", עם החזיונות ההזויים של תעייה בלב ים, "גבולות השליטה" אפילו ממשיך במקום שבו "איש מת" מסתיים, כשדמותו של ג'וני דפ נדחפת מן הסירה החוצה אל הים ואל עולם הרוחות.

שמו של הסרט החדש נלקח ממסה של ויליאם ס' בורוז על שיטות לשליטה במוח. "אני אוהב את המשמעות הכפולה", אומר ג'רמוש. "האם מדובר במגבלות השליטה העצמית שלנו? או שמדובר בגבולות של השלטון שלהם בנו, כשהמלה 'הם' מייצגת את כל מי שמנסה להחדיר בנו סוג כלשהו של מציאות?"

אך השם גם מתקבל כהכרה בכך שאף על פי שבמפעל הקולקטיווי המבולגן של עשיית סרטים אי אפשר להימנע משליטה, בכל זאת השליטה מנוגדת לגישת הצורה החופשית של ג'רמוש. הוא פותח את תהליך העבודה בבחירת שחקנים מסוימים, אוסף כמה רעיונות לא קשורים זה לזה לכאורה וקובע סיטואציות ומצבי רוח, ורק אז מכניס את מה שמתפקד כעלילה. "אני עובד בשיטה הפוכה, מהסוף להתחלה", הוא אומר. "זה יכול היות מסוכן, ולפעמים זה דורש זמן רב". בסרט הנוכחי עמדו לרשותו עוד פחות נקודות מוצא מכרגיל: שחקן, דמות ומקום - "טורס בלנקס" (מגדלים לבנים), מלון דירות במדריד בעל צורה פתלתלה, שהוא ביקר בו לראשונה בשנות ה-80.

החיפוש אחר אתר צילום היה גורלי, מאחר שהסרט, מנקודת מבטו של ג'רמוש, היה תלוי במידה מכרעת במציאה של חללים ונופים מעוררים ובתגובה אליהם. הסרט התגבש כתרגיל בחיבור בין נקודות. הוא התווה את לוח הנסיעות של הדמות, מהבירה הקוסמופוליטית מדריד, ואחר כך דרומה אל העיר המאורית סוויליה ברכבת מהירה שחוצה את מטעי הזיתים ואת בוסתני השקדיות של הנוף האנדלוסי הכפרי. היעד הסופי הוא דרום-מזרח ספרד, שטח מדברי דמוי סהר שליד עיר החוף אלמריה (שם צולמו רבים ממערבוני הספגטי).

ג'רמוש החל לצלם מבלי שהיה בידיו תסריט שלם; במקומו הנחתה אותו "מפה מינימלית", סיפור בן 25 דפים. את הדיאלוגים לכל סצינה הוא השלים בלילה שלפני צילומיה. "אצל ג'ים תמיד מה שחשוב הוא מה שקורה בין השורות", אומר דה בנקולה, שהופיע בשלושה מסרטיו הקודמים של ג'רמוש.

הטוטמים הקטנים והפטישים המזדמנים השזורים בסרט נראים אולי אקראיים, אך אם מזכירים אחד מהם, ג'רמוש מיד פוצח בנאום על משמעותו המיוחדת. הוא קיבל את גפרורי ה"Boxeur", הנפוצים באפריקה, במתנה, תחילה מהמוסיקולוג לואיס סרנו, ואחר כך מדה בנקולה, שנולד בחוף השנהב. הטנדר השחור שמוביל את הדמות שמגלם דה בנקולה ליעד הסופי שלו, כולל הכתובת המקשטת אותו - "La Vida No Vale Nada", שם שירו של הזמר והמהפכן הקובני פאבלו מילאנס - הוא העתק של הטנדר של ג'ו סטראמר מלהקת ה"קלאש", שהופיע ב"רכבת המסתורין", ולפני מותו ב-2002 התגורר באופן חלקי בדרום ספרד.

תמונה אחת בכל מוזיאון

הסימן הברור ביותר למחויבותו של ג'רמוש לשיטת עבודה רפויה היה החלטתו לחבור לקולנוען כריסטופר דויל, הידוע בשיתופי הפעולה המאולתרים שלו עם וונג קאר-וויי. "רצית את הצד הפרוע של כריס, כדי שיגלה דברים שאולי אני לא אגלה", אומר ג'רמוש.

מוסיקה היתה המפתח החשוב ביותר למקצבים ולמרקמים של הסרט. הפסקולים של ג'רמוש הם שיא הטעם הטוב והעדכני בתחום: קטעי הגיטרה החנוקה מפידבק של ניל יאנג ב"איש מת", ההיפ הופ המתפתל של אר-זי-איי ב"גוסט דוג", הג'ז-פאנק האתיופי של מולאטו אסטטקה ב"פרחים שבורים". ב"גבולות השליטה", שדרש נוף צלילי שג'רמוש מתאר כ"רב שכבתי, גדול, משובש כזה", הוא נעזר בקטעים עמוסי דיסטורשן של להקות אמביאנט-נויז כמו "סאן 0)))".

דויל, שמרבה לעבוד באסיה, אומר שמבחינות מסוימות, שיטותיו של ג'רמוש מזרחיות באופיין יותר משהן מערביות. "יש אצל ג'רמוש היבטים מסוימים של עשיית קולנוע אסייתית, שבה תמיד מחפשים את מה שחשוב בתמונה", הוא אומר. "אנחנו לא יודעים בדיוק מה הסרט הזה עד שאנחנו מוצאים את הדבר הזה".

כמו הסמוראי העירוני של פורסט ויטאקר ב"גוסט דוג", הדמות שמגלם דה בנקולה דבקה, כך נדמה, בפילוסופיה המזרחית. האיש הבודד עושה טאי צ'י ויש בו אווירה מכוונת, דמוית זן (במוזיאונים, למשל, הוא מתבונן בתמונה אחת בלבד בכל ביקור). דה בנקולה אומר שהוא נעזר בקריאת המדריך היפאני לאמנויות לחימה "אמנות השלווה" כדי להיכנס לדמות. "זה היה מאט אותי", הוא אומר. "האיש הזה צריך כמעט לרחף כשהוא הולך".

ג'רמוש אינו בודהיסט פעיל, אך לדבריו, "זו פילוסופיה שמדברת אלי יותר מאחרות". הוא עושה טאי צ'י וצ'יקונג והוא הגה תרגיל ריכוז - "שילוב בין מדיטציה לבין סמי הזיה", כדבריו - שבו הוא נדרש להקשיב תשומת לב לכל הרעשים שאוזניו קולטות (בסצינה נחמדה, האיש הבודד שוכב במיטתו בדירה בסוויליה, האור משתנה וקולות השכונה חולפים מעליו).

לביסוס הרעיון ש"גבולות השליטה" הוא מעין תצרף, ג'רמוש אומר ששאב השראה מסרטיו של ז'אק ריווט, שבהם העונג טמון לעתים קרובות בהליכה לאיבוד בזמן צבירת רמזים ותהודות מקודדים, ולא בהשגת פתרונות. באופן הולם, הוא נלהב לשמוע פרשנויות לסרט יותר מאשר להציע את פרשנותו שלו. "זה לא תפקידי לדעת מה פירוש הסרט", הוא אומר, ומוסיף שהציור של חואן גרי, שנראה בשלב מסוים בסרט, יכול לשמש כרמז לטבעו הקוביסטי של הסרט. "אפשר לפרש אותו בכמה דרכים, וכולן תקפות".

ידידתו של ג'רמוש, השחקנית אינגריד קאוון, אמרה לו שלדעתה, פיסות הנייר הקטנות שהאיש הבודד בולע הן טבליות אל-אס-די. "היא אמרה שכל פעם שהוא בולע את הנייר, הוא נעשה עליז", אומר ג'רמוש. "לא חשבתי על זה, אבל אני מוכן לקבל את זה".

כתבות שאולי פספסתם

*#