אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור הפרוורים מגיע לישראל: לנארד ברנסטיין, נושא השרביט

הוא היה המנהל המוסיקלי של תזמורת צמרת, הנחה תוכניות טלוויזיה פופולריות, כתב להוליווד ולברודווי וסייר בכל העולם. אבל לנארד ברנסטיין היה גם רדיקל שתמך בלי פחד בזכויות האדם. מכאן גם צמח ועלה "סיפור הפרוורים"

תגובות

באחד מימי ראשון בנובמבר 1943 קרא מנהל התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק לצעיר שהתמנה לאסיסטנט מנצח בתזמורת כמה חודשים קודם לכן, והודיע לו שבתוך כמה שעות עליו לעשות את הדבר האמיתי: להחליף את המנצח האגדי ברונו ולתר, שחלה בשפעת פתאומית, ולעלות ולנצח על התזמורת בקונצרט, בלי שהות להתכונן.

האסיסטנט, לנארד ברנסטיין, היה אז רק בן 25. הוא ניחן אמנם בגאונות מוסיקלית מילדות, אבל היה חסר ניסיון כמנצח; ומה שהטיל עליו אימה אמיתית היתה חשיבותו של הקונצרט הזה: מקרנגי הול בניו יורק הוא היה אמור להיות משודר לכל רחבי ארצות הברית, בשידור חי, מחוף אל חוף. ברונו ולתר ממיטת חוליו עבר עם ברנסטיין על הפרטיטורות והצביע על כמה מלכודות ביצירה המסובכת "דון קישוט" של ריכרד שטראוס - וזהו; האסיסטנט הצעיר נעזב לנפשו.

היוצרים שמאחורי ההפקהג'רום רובינס, הכוריאוגרף של סיפור הפרווריםאורי קליין על הסרט "סיפור הפרוורים"» לפרטים על מועדי ההופעות של סיפור הפרוורים

ברנסטיין גולל לא פעם את סיפור סינדרלה שלו, בגירסאות שונות שעיקרן זהה. הוא טילפן להוריו ולאחיו וסיפר להם מה עומד להתרחש, ואחר כך התחיל להרוג את השעות שנותרו עד תחילת הקונצרט. הוא שוטט בסביבות קרנגי הול, ונכנס לדרגסטור המקומית כדי לשתות קפה. למה אתה חיוור כל כך, שאל אותו הרוקח, ואחרי שברנסטיין סיפר לו שלף הרוקח שתי גלולות, אחת אדומה ואחת ירוקה: אלה גלולות מיוחדות, אמר לו, וברגע האחרון לפני שאתה עולה לבמה - בלע אותן, והכל יהיה בסדר. ברנסטיין הכניס את הגלולות לכיסו.

החרדות שלו גברו, כך הוא מספר. הפתיחה "מנפרד" של שומאן הדאיגה אותו כי היא מתחילה בלי צליל: כשהמנצח מוריד את שרביטו התזמורת שותקת ורק אז, בפעמה השנייה, מתחילה לנגן - הרבה מנצחים כבר נפלו אתה, סיפר, והוא ידע שהקונצרט כולו תלוי ברגע הזה. הוא עמד רועד מאחורי הקלעים, "ולפני שפסעתי לבמה נזכרתי בגלולות. הוצאתי אותן מכיסי, נעצתי בהן מבט - ואז אמרתי לעצמי 'לא!', השלכתי אותן לארץ ורמסתי אותן ברגלי: 'אעשה זאת לבד!'".

את מה שקרה אחר כך, הוא מספר, לא זכר כלל: לא את הניצוח, לא את ההפסקה, רק את הקהל מריע בסוף הקונצרט. אם היתה בו אמת ואם לא, מגלה הסיפור את הנחישות של ברנסטיין ואת הרגישות שלו, את ההומור ואת הגאונות, את הרקע הפשוט שממנו צמח להיות אחד מגדולי העולם וגיבור אמריקאי אמיתי - על הקונצרט ההוא כתבו אמצעי התקשורת בראשי המהדורות ומאז לא ירד ברנסטיין מהכותרות עד מותו ב-1990; ועצם הדרך שבה הוא מספר על כך מגלה את היהירות שלו בצד האותנטיות והכנות.

הדמעות הנקוות בעיניו

כמו ג'ורג' גרשווין ואהרון קופלנד, שני מלחינים שהיו לו מופת והשפיעו על יצירתו, גם ברנסטיין נולד בארצות הברית למשפחת יהודים מהגרים מרוסיה. הוא התחיל ללמוד פסנתר בגיל 10, את הלימודים הגבוהים עשה בהרווארד ובמכון קרטיס בפילדלפיה, ובין מוריו היה המלחין וולטר פיסטון והמנצח פריץ ריינר. ברנסטיין, שנהפך פסנתרן קונצרטים וירטואוז, בחר בניצוח, השתלם בתחילת שנות ה-40 אצל סרגיי קוסביצקי בטנגלווד, ואז קיבל את משרת האסיסטנט בניו יורק.

הקריירה שלו התחילה בבת אחת אחרי קונצרט הסינדרלה שלו, והוא ניצח על התזמורות הגדולות בארצות הברית ובאירופה. ב-1947 בא לתל אביב וניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שאליה היה צמוד עד מותו. עשר שנים אחר כך התמנה למנהל המוסיקלי והמנצח הראשי של הפילהרמונית הניו יורקית. בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה נהפך ברנסטיין, שהחל גם להלחין בצורה רצינית, לאליל. הוא היה המנהל המוסיקלי של תזמורת צמרת, מנחה תוכניות טלוויזיה פופולריות, מלחין יצירות ענק, מהן רציניות ובעלות תוכן דתי כמו הסימפוניה הראשונה "ירמיה" והשלישית "קדיש", כתב להוליווד (הסרט "חופי הכרך"), כיכב עם מחזות זמר מפרי עטו בברודווי ואופרות בבתי האופרה הגדולים ומוסיקה לבלט, וסייר בכל העולם.

אישיותו הראוותנית, הסוד הגלוי על הרומנים שניהל עם גברים אף שהיה נשוי - לשחקנית פליסיה מונטאלגרה - ואב לשלושה ילדים; היותו מנצח דגול שביצועיו היו לקלאסיים, הרגשנות הקיצונית שלו - בתצלומי תקריב אפשר היה לראות את הדמעות נקוות בעיניו ואת פניו משתנות לאינסוף הבעות בשעת הניצוח - הכריזמה המהפנטת שלו: אלה הפכו אותו לאייקון, אבל כזה שמעולם לא ניטלה ממנו האנושיות. איכשהו, ברנסטיין לא היה כאגדה מהלכת. הוא נותר אדם. אבל אדם שנשא אתו סוד מעיק.

ציד המכשפות

צד עלום בחייו ואישיותו של לאונרד ברנסטיין זכה להארה בביוגרפיה חדשה שהתפרסמה השנה, מאת בארי סלדס. מעיון בארכיונים ממשלתיים, ומקריאת הארכיון הפרטי של ברנסטיין שנפתח למענו על ידי המשפחה, גילה סלדס שברנסטיין היה אדם רדוף. תוך כדי הנסיקה הגדולה של הקריירה שלו, בתחילת שנות ה-50, הוא נפל קורבן לציד המכשפות של מקארתי. תיקי האפ-בי-איי מלמדים שברנסטיין היה נתון למעקב מאז שנות ה-40 המוקדמות. הוא הוכנס לרשימה השחורה של האמנים, והוכרח להצהיר בשבועה שאינו שייך למפלגה הקומוניסטית. המסמך כולל גם בקשת סליחה והצהרה על חזרה בתשובה מ"חטאיו", שהיו "פרי משובת נעורים נאיווית"; וכן עדות על כך שתמיד הצביע בבחירות רק לדמוקרטים או לרפובליקאים ולא למפלגה אחרת, ושהוא אדם דתי מאמין - כל הדרישות הנחוצות להשתחרר מאימת הרדיפה והחרם.

למרות המסמך, שרק עורך הדין של ברנסטיין ושליחי האפ-בי-איי ידעו על קיומו, ראש האירגון ג'יי. אדגר הובר לא הסיר אותו מהרשימות השחורות. הובר היה משוכנע שברנסטיין משקר וחתם על צו מעצרו במקרה של שעת חירום לאומית. על פי הספר ברנסטיין נעדר מבימת הניצוח בניו יורק מ-1951 עד 1956 בגלל התייצבותו הטראומטית לפני הוועדה לחקר "הפעילות הלא-אמריקאית" והחרם שהטילה עליו רשת השידור סי-בי-אס.

הביוגרפיה גם מחדדת את העמדה הפוליטית, המוסווית לכאורה, שנקט ברנסטיין, בניגוד לתדמיתו הנוצצת והראוותנית - עמדה נחרצת בעד עקרונות שמאל, לעתים רדיקליים, עמדה פציפיסטית התומכת בלי פחד בזכויות האדם. זה בא לידי ביטוי בתמיכתו בקרן ההגנה של "הפנתרים השחורים", בביקור שערך בכלא דאנברי כדי לפגוש את האקטיוויסט הפציפיסט דניאל בריגן, ובנסיעתו לאלבמה כדי לברך את הצועדים במצעד המחאה הגדול מסלמה למונטגומרי, ב-1965.

סלדס גם מדגיש את השתקפות העמדות האלה בסדרת הנאומים המפורסמת של ברנסטיין באוניברסיטת הרווארד, "הרצאות נורטון" ב-1973. הוא פתח בניתוח ונגינה של יצירה מאת חברו המלחין אהרון קופלנד - הומו גם הוא, ונרדף בעצמו על ידי מקארתי; וביסס את רוב ההרצאות על התיאוריות של הבלשן נועם חומסקי, שנחשב מוקצה בממסד האמריקאי מאז עד היום בגלל השקפותיו הרדיקליות. סלדס גם מראה איך באו לידי ביטוי עמדות אלה ביצירותיו של ברנסטיין, בהן "מיסה", ו"חגיגת שירים" - בה כלל שירים כמו "גם אני שר אמריקה" של המשורר לנגסטון יוז ו" אוקיי, כושים!" של ג'ון ג'ורדון - שניהם מתריסים בזעם נגד אפליה גזעית. אולי יותר מכל, אפשר עכשיו להבין איך נבע המיוזיקל שלו, "סיפור הפרוורים", מתוך אישיותו זאת.

חוץ מכמה מחזות זמר של יוצרים יוצרי דופן, כמו הצמד רוג'רס והמרשטיין שהעזו להתקרב בקומדיות המוסיקליות שלהם כמטחווי נגיעה מנושאים כמו נישואין בין-גזעיים וניצול מעמדי, סיפק ז'אנר המיוזיקל של ברודווי רק מתיקות ואסקפיזם. עד ש"סיפור הפרוורים" עלה על הבמה, ב-1957, נהנה הקהל הניו-יורקי מלהיטי המיוזיקל הגדולים, שמשנות ה-40 סירבו לרדת מהבמה: "אוקלהומה" (1943), "אנני אוקלי" ו"נשקיני קיית" מאותו עשור; ואחר כך: "גברתי הנאווה".

יצירתו של ברנסטיין לא דמתה לכל אלה. הוא חצה בה את הגבול בין הבידור לאמנות עמוקה, בין המוסיקה הפופולרית לרצינית, ובין המופע המוסיקלי לאופרה. מי שבא ל"סיפור הפרוורים" כדי לשכוח קצת את הבלי העולם וקשייו הופתע להיתקל בעלילה שיש בה אפליה ואלימות, עוני ובערות, ונקיטת עמדה נחרצת נגדם; מי שבא להתבשם מלהקות רקדנים מחוללות בקלילות הופתע לראות כוריאוגרפיה וירטואוזית, מסובכת, שהשתתפה בדרמה באופן פעיל ודרשה רקדני בלט מקצועיים על הבמה; ומי שבא לשקוע בצלילים רכים ומלודיות קליטות לאוזן מצא עצמו מוכרח לגייס את כל משאבי הרגש והמחשבה שלו נוכח המורכבות המוסיקלית של היצירה, הריתמוס הג'זי הדוהר שלה, ההרמוניה הנועזת והצרימות בתיזמור.

ברנסטיין הרחיב את השפה המוסיקלית ב"סיפור הפרוורים" לכדי יריעה רב-סגנונית עשירה. מרכיבים לטינו-אמריקאיים, אריות אופראיות, שירי כנופיות, ג'ז ניו-יורקי, תיזמור סימפוני אירופי: אלה חולפים לאורך היצירה במגוון עשיר של מצבי רוח - טראגי וקומי, לירי וחצוף; ומשרטטים את הגיבורים במוסיקה המתאימה לכל אחד מהם. האריה-שיר "מריה" של טוני, שמתחילה בדרך נועזת במרווח הטריטון שמקומו לא יכירנו בתחילת שיר כלשהו, ושיר המקהלה "אנחנו אוהבים לחיות באמריקה" - מופת של ביטוי מחאה פוליטית-חברתית במוסיקה, שמושתת על מלכודת ריתמית מתוחכמת: אלה דוגמאות לגאונות של הפרטיטורה הזאת.

ועם זאת, יש דבר מה טראגי ביצירת המופת הזאת - כי כמלחין, לנארד ברנסטיין נזכר בעיקר בגללה, אם לא רק בגללה. שאפתנותו הסימפונית הגדולה לא צלחה, וקשה להתעלם מהרגשנות הרומנטית, מהקיטש, לעתים, ומהראקציוניות המוסיקלית שלו כפי שמתבטאת ברוב יצירותיו.

ברנסטיין, כותב סלדס, התמסר לניצוח על יצירות גוסטב מהלר - שאותן הציל משכחה כמעט בניצוחו על התזמורת הפילהרמונית הווינאית המהוללת - כי לא הצליח בעצמו להלחין את היצירה הטראגית הגדולה כפי שחלם לעשות, את היצירה האמריקאית האמיתית. הוא ראה במהלר, שהיה אחר מקודמיו בתפקיד המנהל המוסיקלי של הפילהרמונית הניו-יורקית, "נביא של אסון" - כפי שהיה הוא עצמו, וכפי שרצה להגשים ביצירה מוסיקלית. אבל הוא לא צלח: לא בגלל חוסר הכישרון שלו, אלא כי חי בתקופה אפלה, במציאות חברתית מסוכסכת ורבת פנים שאינה ניתנת לביטוי בדרך מוסיקלית.

*#