אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשר לכתוב על קולנוע בעברית

הגיליון החדש של "מערבון" יורה לכל עבר, ובדרך כלל גם פוגע: זהו הדבר הקרוב ביותר שהיה בארץ לכתב עת אמיתי לקולנוע, מהסוג שנפוץ בכל מדינה מתוקנת

תגובות

במאית ישראלית שהסתובבה בשנה האחרונה בין פסטיבלים ברחבי העולם סיפרה כי לא משנה לאן הגיעה, היא נדרשה שוב ושוב לענות על אותה שאלה - "איך יכול להיות שהקולנוע הישראלי כל כך טוב?".ואכן, על משקל האמירה של אבי לוזון לגבי האיכות של ליגת העל, אפשר לומר כי התעשייה הכחולה לבנה עומדת כרגע בצמרת הדרג השני של הקולנוע ברחבי תבל. אין לנו ולא תהיה לנו שום דרך להתחרות בתעשיות הענק של ארצות הברית ושל בריטניה, למשל, אבל הקולנוע הישראלי מעורר בקרב חובבי המסך הגדול יותר עניין והערכה מאשר כמעט כל קולנוע אחר.ובכלל, מצבה של תרבות הקולנוע בארץ מעולם לא היה טוב יותר: הרמה של כמה מן האולמות המסחריים, ובראשם קומפלקס yes planet, עומדת בסטנדרטים הטכניים הגבוהים ביותר - יש כאן די והותר, ואולי אפילו יותר מדי, מוסדות ללימוד קולנוע, סינמטקים ופסטיבלים, וכמה מספריות הווידאו ומערוצי הסרטים הטלוויזיוניים המקומיים עשירים ומעודכנים במידה שיכולה להשביע את תאבונו האזוטרי של כל פנאט. רק דבר אחד חסר פה: כתב עת לענייני המסך הגדול, מהסוג שקיים בכל תרבות קולנוע שמכבדת את עצמה (ועל כך ראו הרחבה בנפרד). לכאורה, לאור העובדה שכל אדם שני שתפגוש ברחוב הישראלי יהיה מרצה לקולנוע או סטודנט לקולנוע, אך טבעי היה למצוא בחנויות העיתונים מגזין ותיק ורב מנויים שכזה. ואמנם, לאורך השנים היו לא מעט ניסיונות להרים יוזמה שכזו: קראו להם "אקשן!", "קלוז-אפ" וכל מיני שמות מתבקשים שכאלה, ולרוב הם נגדעו לאחר כמה גיליונות, והאנשים שעמדו מאחוריהם העדיפו להתמקד בכתיבה אקדמית או בכתיבה עיתונאית. הצרה היא שכתיבה מן הסוג הראשון אינה מגיעה לקהל הרחב, ולכתיבה מן הסוג השני אין את הפריבילגיה להרהר או להתעמק יתר על המידה. כתב עת קולנועי מוצלח אמור לפתור את הבעיה - להיות גם קומוניקטיבי וגם מעמיק.הגיליון החמישי של "מערבון", שיצא לאור לא מכבר, הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה בארץ לכתב עת שכזה: אפשר לעלעל בו בנועם ולשאוב ממנו הנאה לא מחייבת, אבל מיד לאחר מכן רצוי להניח אותו בספרייה - יש בו רעיונות מקוריים וסקירות מפורטות שאין בנמצא בשום מקום אחר, ודאי שלא בעברית. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "איך נראית המלחמה? על 'רידקטד' של בריאן דה פלמה", מאמרו המאלף של תום שובל על סרטו פורץ הדרך של הבמאי הווירטואוז. "רידקטד" הוא חומר נפץ תיאורטי ופוליטי, אבל מפני שלא הופץ בארץ מסחרית, כמעט שלא נכתבה עליו מילה בשום מקום. בדיוק בשביל זה קיימים פרסומים מן הסוג של "מערבון", שיכולים להרשות לעצמם להקדיש את עמודיהם לכל סרט שהם חפצים בו, גם אם אין לכך הקשר אקטואלי. בהתאם לזאת, אפשר להעלות באוב קלאסיקות בלי שום סיבה מיוחדת, כפי שעושה בני בן-דוד במאמרו על "הנוסע" של מיכאלאנג'לו אנטוניוני. ואפשר גם להכניס לקנון קלאסיקות חדשות, סתם כי עורך כתב העת (יהושע סימון) והכתבים שלו ראו זאת לנכון, כפי שעושה חגי בועז במאמרו על "כייבל גאי" של בן סטילר.מערבון. קריאה שמשאירה טעם של עוד (בתצלום: הגליון ה-1 של המגזין)אבל כל זה לא אומר ש"מערבון" מתנכר לחומרים שמוצאים את מקומם גם בעיתונות היומית או השבועית: באותו גיליון אפשר למצוא מדור חדש ומוצלח ביותר ששמו "ראיתי ש...", המגיש הרהורים קצרים על סרטים שהוצגו באחרונה בבתי הקולנוע. חשוב מכך -שני המאמרים המבריקים ביותר בגיליון הנוכחי עוסקים בלהיטים מסחריים - יונתן גל משתמש ב"אל תתעסקו עם הזוהן" כדי לסקור באופן משעשע ומאיר עיניים את התמורות שחלו בדמות הישראלי בקולנוע האמריקאי לאורך השנים, ונועם יורן מוכיח ב"המציאות של הריאליטי" שעוד נותרו דברים חדשים לומר על "האח הגדול". מובן שיורן מתייחס לתעשיית הריאליטי, לקשת ולערוץ 2 בצורה ביקורתית - ל"מערבון" יש אג'נדה, והיא לא נוטה חסד כלפי מה שמזוהה עם הממסד. בהתאם לזאת מתפרסם בו מכתב של איבתיסאם מראענה, ממובילות מאבק היוצרים, הממשיכה בו את הקרב בינה לגיא זוהר, שהחל בפריצתה לאולפן "היום שהיה"; ברוח זו, אפשר לקרוא בגיליון גם את פרוטוקול הפאנל שהתקיים בבית סוקולוב בעקבות הסירוב של yes לשדר את "שיטת השקשוקה".האמת היא שלא ברור מה שני הטקסטים הנ"ל עושים ב"מערבון" - אם הוא מגדיר את עצמו כ"מגזין לקולנוע", מדוע הוא רועה לפתע בשדות המתאימים יותר למוסף "פירמה" או לכתב עת של החוג לתקשורת? גילויי דעת שכאלה, חתרניים ואמיצים ככל שיהיו, יכולים בכל זאת למצוא לעצמם במה אחרת. לעומת זאת, מי יפרסם כתבות על מכלול יצירתם של פדרו קוסטה ושל קתרין ברייה, כפי שעושים כאן, בהתאמה, דן שובל וג'ניפר אבסירה? ב-20 העמודים שמקדיש "מערבון" לדיונים לא רלוונטיים, אפשר היה להפנות את הזרקור לעבר שני יוצרים נוספים לכל הפחות.אולי הסיבה שכתב העת מרשה לעצמו להתפזר היא שאין לו קהל יציב ומוגדר של חובבי קולנוע, והוא לא צריך לענות על הציפיות של איש או למלא איזושהי מסורת, וגם לא בוער לו למכור אלפי עותקים.זה משחרר, אבל גם מצער: הקריאה ב"מערבון" משאירה טעם של עוד, ויוצרת סקרנות רבה לקראת הגיליון הבא, אבל בדיוק כשם שעוד לא ידוע מתי ייערך השנה טקס פרסי אופיר, כך גם אי אפשר לדעת מתי הגיליון המיוחל יראה אור, והאמת שגם את הגיליון הנוכחי לא קל כל כך לאתר.כתב העת הזה ראוי לקהל מנויים קבוע, שיקבל אותו לביתו באופן סדיר ותדיר, ומגיע לו גם ששאר הקוראים הפוטנציאליים יוכלו למצוא אותו ברוב חנויות הספרים, בדלפקי הסינמטקים, בספריות האוניברסיטאיות וכיוצא באלה. סביר להניח שעורכי ומנהלי העיתון לא יצליחו להרים אותו למעמד שכזה בכוחות עצמם - "מערבון", כמו עמיתיו ברחבי העולם, אינו ולא יכול להיות פרסום מסחרי. לפיכך הוא זקוק לאיזשהו גוף שיקבל עליו אחריות - בהתבסס על הנהוג במדינות אחרות, זו יכולה להיות קרן הקולנוע הישראלי. בתמורה לכך יידרש כתב העת להגדיל עוד יותר את השטח הרחב מלכתחילה שהוא מקדיש ליצירה הישראלית, אבל כפי שכבר ציינו, ממילא קשה למצוא כרגע תעשיות קולנוע מענייניות יותר בעולם.

*#