אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסטר ורוג'רס: לחי אל לחי

לפני 75 שנה יצא למסכים הסרט "הגרושה העליזה" והוליד את אחד הזוגות המפורסמים בתולדות הקולנוע. נדמה שמאז לא היה עוד צמד שידע לאהוב באמצעות ריקוד כמו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס

תגובות

כאשר זוגות מתאהבים, הם בוחרים בחוויה שאחרים חוו לפניהם. לעתים קרובות הם מקווים לחוש את מה שחשו רומיאו ויוליה, או ליזי ודארסי, או אולי הוריהם. אחד מהארכיטיפים האלה של האהבה נולד לפני 75 שנים, עם יציאתו למסכים של הסרט "הגרושה העליזה" בכיכוב פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס.

הקולנוע גדוש זוגות קלאסיים: כמה מהם נוצרו ב-1934, השנה של "זה קרה לילה אחד", "Twentieth Century" ו-"The Thin Man". אבל אין עוד זוג שקידש את האהבה הרומנטית באמצעות ריקוד כפי שעשו זאת אסטר ורוג'רס. כשהשניים רקדו, הם הביעו את מצבי הרוח הרבים של האהבה: חיזור ופיתוי, חדות לשון והיענות, הקנטות וקריאת תיגר, ההפתעה שבהרמוניה החדשה, הגילוי המחודש של רומן מהעבר, האושר העז והמסחרר, התחושה של איזון כוחות מושלם, הטרגדיה שבפרידה, ולא פחות חשוב, האהבה כמשחק תפקידים. מדהים לגלות כמה רבים מהניואנסים האלה קיימים כבר ב"Night and Day", הדואט הרומנטי הראשון שלהם ביחד מהסרט "הגרושה העליזה".

הסיפור מוכר וידוע. במשך שנים בת זוגו לריקוד של אסטר (1899-1987) היתה אחותו אדל, אך ב-1932 הוא פרץ לעצמו דרך רומנטית חדשה כשהחליף אותה על הבמה בלונדון, ב"הגירושים העליזים" של קול פורטר, ובמיוחד בריקוד "לילה ויום", בקלייר לוס. אסטר הגיע להוליווד ככוכב בוגר ב-1933. כאשר באותה שנה הוא ורוג'רס (1911-1995) קיבלו ארבעה וחמישה כוכבים על הסרט "טסים לריו" של אולפני RKO, קטע הריקוד לשיר "קאריוקה" הפך לסנסציה.

למען זוג הכוכבים החדש, "הגירושים העליזים" עובד במהרה למסך הגדול תחת השם "הגרושה העליזה". אסטר ורוג'רס הופיעו בשבעה סרטים נוספים של RKO בשנות ה-30. אסטר חיבר את הכוריאוגרפיה, וההוראות שלו לתנועות המצלמה קבעו סטנדרטים חדשים: הוא הורה לצלם את הרקדנים מרחוק, ללא קלוז-אפ, להשתמש בכמה שפחות טייקים, ולנסות אפילו לצלם את הריקוד בטייק אחד בלבד.

הוא רקד לאחר מכן עם נשים רבות אחרות (מעריציו המושבעים נוהגים להתווכח בשאלה מי היתה בת הזוג שהתאימה לו יותר מכל, אחרי רוג'רס. ריטה הייוורת? סיד צ'ריס? אלינור פאואל? גרייסי אלן?) ואולם, על אף שפיתח את ריקודי הסולו שלו בשנות ה-40, דבר לא משתווה לכימיה שלו עם רוג'רס על המסך.

            "הגרושה העליזה", 1934. אסטר הורה להשתמש בכמה שפחות טייקים

כשצופים בריקוד "לילה ויום" של אסטר ורוג'רס ב"הגרושה העליזה", אין לדעת אם אסטר הכניס בו שינויים לעומת הריקוד עם לוס, ורוג'רס עדיין אינה רקדנית גמישה ומיומנת כפי שתהיה שנתיים לאחר מכן. ובכל זאת, האלכימיה של אסטר ורוג'רס פועלת כאן במלוא כוחה. חלק גדול ממנה נובע מהתגובות הרבגוניות של רוג'רס לאסטר.

פניה מרתקות משום שהיא מאופקת כל כך. כמה מההיבטים בהופעתה עוצרי נשימה: העצירות הפתאומיות כדי לפנות אליו (כאילו היא מכירה בשדה הכוח ביניהם); האופן שבו רגע אחד נדמה שהיא הולכת חסרת ישע בשנתה, אבל במשנהו היא נהנית הנאה עצומה; הרושם המתוק שהיא יוצרת, כאילו היא לומדת בשמחה כיצד לאהוב (וכיצד לרקוד עם בן זוג) צעד אחר צעד; האדוות החולפות בעמוד השדרה שלה; הפסיעות הארוכות והנחושות שלה כדי להתנתק ממנו, ולאחר מכן, כשהוא עוצר אותה, האופן המסתורי שבו היא כמעט סוטרת לו (והרכות שבה היא צופה בו מסתחרר אחורה). אסטר הדומיננטי מוביל לאורך כל הריקוד, אך התגובות שלה - מכף רגך ראש ועד ראש - מעניקות לדואט את העומק שלו.

פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס ב"בני ברקלי מברודווי", 1948. רק משנות ה-60 הדואטים שלהם זכו להתייחסות רצינית מצד מבקרי המחול (תצלום: AFP)

שנתיים אחרי "הגרושה העליזה" הגיעה רוג'רס לשיאה ב"בקצב הסווינג" (1936). בשלב הזה יש לה כבר גוף יפהפה של רקדנית. ההצצות החטופות ברגליה בקטע "Pick Yourself Up" (החצאית שלה מתרוממת בזמן הריקוד) עוצרות נשימה. עמוד השדרה שלה יכול כעת להתקשת ולהתכופף בדרכים רבות, כולן מלאות רגש; מותניה הצרים יפהפיים. ואולם, היא לעולם אינה נראית כמו רקדנית מיומנת או יפהפייה נשגבת. היא לא מתנהגת כמו יפהפייה גדולה ולא מוצגת ככזאת. היא רגילה וספונטנית (למשל, האופן שבו זרועותיה וידיה נעות), ובכך טמון סוד קסמה.

אף שהתכונות האלה אפיינו אותה תמיד, יש קטעים ב"בקצב הסווינג" (ובסרטים אחרים של הצמד בשיאו) שבהם היא ואסטר נדמים אלוהיים, ויחד הם מגלמים זוהר, אהבה וריקוד. קטע הריקוד הטוב ביותר הוא ככל הנראה "Waltz in Swing Time", שצולם בטייק אחד. אסטר בטוקסידו ובעניבת פרפר שחורה, רוג'רס בשמלה לבנה ארוכה. זה קטע חדשני, כמו כמה אחרים בסרטיהם ("הקאריוקה", "הקונטיננטל", "הפיקולינו" וקטע הסטפס על גלגיליות "The Yam"), והמרהיב ביותר מבחינת הריקוד עצמו. הם נעים במהירות ובקצביות, אך הרושם הוא של זרימה רצופה ואטית. הם משלבים בין ואלס לסווינג (התחושה היא כאילו רוכבים על שני סוסים בבת אחת), ועם זאת הרושם אינו של וירטואוזיות מקצבית אלא של אקסטזה רגעית.

תובנות מקוריות

נדמה שאסטר ורוג'רס נחשבים כיום לקלאסיקה אפילו יותר מתמיד. עם חזרתם לתודעה של הריקודים הסלוניים בזכות תוכנית הריקודים של רשת פוקס "So You Think You Can Dance" וגרסאותיה בכל רחבי העולם, הדימוי המוכר של אסטר ורוג'רס שב לככב (במחזמר הממוסחר "Burn the Floor", שרץ כעת בברודוויי בהשתתפות 16 כוכבים מ"So You Think You Can Dance", יש קטע שבו שני זוגות לבושים כאסטר ורוג'רס).

                   "בקצב הסווינג", 1936

רק בשנות ה-60 הדואטים של אסטר ורוג'רס זכו להערכה ביקורתית רצינית ככוריאוגרפיות מהשורה הראשונה. ב-1965 ארלין קרוצ'י, שעד אז היתה ידועה בעיקר כמבקרת קולנוע, ייסדה את המגזין "Ballet Review" (שעדיין קיים), ופירסמה בגיליון הראשון את המאמר "Notes on La Belle, La Perfectly Swell, Romance" (המאמר פורסם מחדש ב-2008 באנתולוגיה "Reading Dance" בעריכת רוברט גוטליב), וב-1972 היא המשיכה לכתוב על הזוג באחד הספרים האהובים ביותר העוסקים במחול, "The Fred Astaire and Ginger Rogers Book". כמו הזוג עצמו, גם הספר הפך לקלאסיקה, צוטט באינספור ספרים על אסטר ורוג'רס, על המיוזיקל בקולנוע ועל קומדיות רומנטיות. כיום הספר אזל, אך מכיוון שמהדורות חדשות נדפסו בעבר, יש לקוות שבעתיד תראה אור מהדורה נוספת.

בשנות ה-60 וה-70 אפשר היה לצפות בסרטיהם של אסטר ורוג'רס רק כאשר הוקרנו מדי פעם בטלוויזיה או בבתי קולנוע לסרטים ישנים. כדי לראות את "רוברטה" (1935) היה צריך לפעמים לחכות שנים. קרוצ'י אמרה עליו בצדק שהוא "סרטם התוסס ביותר". אבל אולפני אם-ג'י-אם (שהפיקו לו גרסה מחודשת ב-1953 בשם "נאה בכדי להסתכל") ניסו לקבור אותו במשך עשרות שנים. כעת אפשר לקנות מארז די-וי-די של כל עשרת הסרטים של אסטר ורוג'רס ולצפות ב"רוברטה" מתי שרק רוצים. בתוספות לדי-וי-די של "בקצב הסווינג" כלולות הערות של ג'ון מולר, שעבודת המחקר שלו "Astaire Dancing" (1986), המקיפה 440 עמודים, חיונית להבנת אסטר לא פחות מספרה של קרוצ'י.

צלם הארוך של שני הספרים האלה רובץ על שני ספרים שיצאו לאחרונה, "פרד וג'ינג'ר" (הוצאת פן פרס) מאת האנה הייאם ו"פרד אסטר" מאת ג'וזף אפסטין (הוצאת אוניברסיטת ייל). אולם מדובר בשני כותבים שונים לחלוטין. אפסטין מציין כבדרך אגב, "אינני זוכר אם צפיתי ב'כובע צילנדר' חמש או שש פעמים, אבל אני ממשיך לגלות בו דברים חדשים", בעוד שהייאם, גם כדרך אגב, אומרת על "Waltz in Swing Time": "הכרחי לצפות בו לפחות תריסר פעמים רק כדי להתחיל להבין את עושר הפרטים".

                                "טסים לריו", 1933

איני חש צורך לקרוא 191 עמודים על אסטר מאת אדם שראה את "כובע צילנדר" רק שש פעמים לכל היותר ("אף שהתסריט משעמם מאוד", כותב עליו אפסטין), ומסתמך במידה רבה על אזכורים וציטוטים מספרים אחרים. בנקודה מסוימת בספר, אפסטין טוען כי "נדמה שאסטר ערך חזרות רבות מדי", ובאחרת הוא מסביר מדוע הוא נזקק לחזרות כה רבות. אחרי שהוא מצטט מאדווין דנבי, קרוצ'י, מולר וצ'רלס קולס, הוא מעניק לנו תובנה מקורית משלו על "כובע צילינדר": "יש בו בחורה יפה ובחור שאינו נאה אבל יש בו משהו מושך מאוד, ושניהם רוקדים ביחד כפי שאף אחד לפניהם או אחריהם לא רקד, ומוסיקה נפלאה מתנגנת רוב הזמן, אז לעזאזל, היה יכול להיות נחמד אם בחיים היו יותר רגעים כאלה: זוהרים, רומנטיים, אלגנטיים, פשוטים ומאושרים". אגב, נדמה ש"כובע צילינדר" הוא הסרט של אסטר שאפסטין ראה הכי הרבה פעמים.

הייאם, לעומתו, היא מעריצה נלהבת של אסטר ורוג'רס. יש לה מושג כללי מאוד על ההקשר שבו נעשו הסרטים, היא כמעט ואינה עוסקת במוסיקה, וחלק נרחב מדי בספרה מוקדש לאקספוזיציות מפרכות. דווקא כמה מהאמירות המעניינות ביותר מופיעות בהערות בסופו (בגוף הספר היא אומרת על התסריט של "כובע צילינדר" שהוא "חכם ושנון". הקוראים נאלצים לדפדף להערות כדי להגיע לקטע שבו היא מציינת את הסימטריה שבה אסטר אומר, "אם אי פעם אשכח את עצמי עם הבחורה הזאת, הייתי רוצה לזכור את זה", ורוג'רס, 20 דקות לאחר מכן, אומרת "אני אגרום לו לזכור אותי באופן שהוא לעולם לא ישכח").

אבל הייאם מוכיחה בספרה ידענות, ולא רק אהבה לנושא. כשהיא חולקת, לעתים רחוקות, על קרוצ'י (ב"כובע צילינדר", למשל, היא טוענת שקרוצ'י אינה מבינה את המשמעות של "כמה כפיפות לאחור חלומיות" - במלותיה של קרוצ'י - ב"Cheek to Cheek"), היא מסבירה את עצמה היטב. לטעמי, אגב, נדמה שהדואט המרהיב הזה אינו מרגש כפי שהיה יכול להיות, והסיבה לכך אינה הכוריאוגרפיה, אלא פשוט משום שזאת ההופעה הכי פחות ספונטנית של אסטר רוג'רס. הצילומים לקטע הסתבכו, משום ששמלתה המרהיבה של רוג'רס השירה נוצות בכל רחבי הסט; אפילו אחרי תיקונים ומספר גדול של טייקים, אפשר לראות כמה נוצות נושרות על המסך.

הייאם מצביעה על נקודות מעניינות, ששולחות את הקוראים בחזרה לסרטים. בהתייחסות ל"Waltz in Swing Time" היא מצטטת את קרוצ'י ומולר ומוסיפה, "קטע מדהים אחד מבין כה רבים: כאשר רוג'רס, הניצבת מול אסטר, מטה בחדווה את גופה למענו כשהוא מדלג מעליה פעמיים, ובפעם השלישית מסובבת אליו את גבה המקושת מעט כשהוא חוזר על התמרון הכך כך אינטימי הזה - ומיד אחר כך שניהם פוצחים, חבוקים, בשלב האחרון של הריקוד". כשצופים שוב בקטע שהיא מתארת, מגלים שאוהבים את הריקוד הזה אף יותר.

אף אחד מהספרים אינו מאזכר ספר קלאסי אחר, "הקומדיה הרומנטית בהוליווד: מלוביטש ועד סטרג'ס" מאת ג'יימס הארווי, שמציב את אסטר ורוג'רס בהקשר הקולנועי השלם ומעניק מידע רב נוסף. ואף אחד מהם לא עוסק במורכבות הבארוקית של הסרטים האלה, הגדושים הצגות בתוך סרטים ודרמות בתוך דרמות. התחושה שפרד וג'ינג'ר ממשיכים לגלם תפקידים (תפקידים בתוך תפקידיהם בסרטים) היתה אמורה להפוך אותם יותר מלאכותיים בסרטים האלה, להעניק להם ממד של קריצה; אבל במקום זאת היא מעניקה להם, ולהיבטים השונים של האהבה שהם מביעים, עומק ומורכבות. לעתים קרובות, כשהם מבצעים ריקוד שעל פי עלילת הסרט הם ערכו עליו חזרות, מול קהל המריע להם, הם נדמים ספונטניים וכובשים יותר מתמיד, והאהבה ביניהם נדמית אמיתית יותר מתמיד. הייאם צודקת: עלינו לחזור שוב ושוב אל הסרטים האלה. הם לא רק מצחיקים ומהפנטים, אלא גם יתגמלו את מי שיתעמקו בהם שוב ושוב.

כתבות שאולי פספסתם

*#