אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האב, הבן ורוח הארץ

האב היה אדריכל חשוב שכמעט נשכח, הבן שנעשה במאי קולנוע נהפך לסוכן הזיכרון שלו. תערוכה משותפת לעמוס גיתאי ולאביו מוניו וינרויב, שתיפתח מחר במוזיאון תל אביב, מפנה זרקור לקשר המרתק שבין ארכיטקטורה לקולנוע

תגובות

"אבי היה אדריכל, מהדמויות המודרניסטיות שייצרו את התשתית האיקונוגרפית של מה שנקרא ישראל. אני, בנו, שקיבלתי הכשרה כארכיטקט, פועל כקולנוען בסביבה החזותית שהדור של אבי ייצר ורואה בה רקע לסרטי. בתערוכה נזמין את המבקרים לעיין ולצפות, אבל לא ניתן פתרון לחידה אם יש קשר בין החומרים. את הפרשנות יעשה הצופה". כך אומר במאי הקולנוע עמוס גיתאי לקראת תערוכה משותפת מעבודתם של האב והבן, "מוניו וינרויב ועמוס גיתאי: ארכיטקטורה וקולנוע", שתיפתח מחר במוזיאון תל אביב.

גיתאי מסתייג מהפרשנות שמציע אוצר התערוכה עצמו, הפרופסור וינפריד נרדינגר, היסטוריון ואוצר אדריכלות במוזיאון לאמנות מודרנית במינכן, הטוען כי "האב מייצג את הגשמתו האדריכלית של הרעיון הציוני במולדת החדשה בפלסטינה, בעוד הבן מאיר בסרטיו את התוצאות על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט פוסט-ציונית".

אורי קליין על סרטו החדש של גיתאי: "כרמל"עמוס גיתאי, מבריק או חפיפניק?אדריכלות וקולנוע - מוניו גיתאי-וינרויב ועמוס גיתאי - לפרטים נוספיםגיתאי: "מלבישים על אבי ציונות, וזה מוגזם בעיני. אם היטלר לא היה עולה לשלטון, מוניו היה שמח להמשיך לעבוד אצל מיס ון דר רוהה בברלין. בניגוד לאמי, אפרתיה, שהיתה בשר מבשרה של הציונות, ממשפחה שרצתה להקים כאן חברה חדשה - אבי נמלט על נפשו לכאן בלית ברירה. הוא נאלץ להמציא סביבת חיים חדשה ולבנות בתרבות החומרית הדלה בארץ את הארכיטקטורה העילאית שלמד אצל מיס. מוניו היה אימיגרנט עד יומו האחרון. אסתט, מנומס, אנדרסטייטד, זר למקום. הוא היה חבר בשומר הצעיר בנעוריו ועיניין אותו לבוא לארץ ישראל, אבל הוא לא היה ציוני פעיל. כל האמירות הדיכוטומיות האלה, ציוני, פוסט-ציוני, הן כלליות וכבר לא רלוונטיות כיום. רוב הישראלים היום לא באו לישראל בגלל אידיאולוגיה".

צלקת מוזיאון ישראל

וינרויב (1909-1970) נולד בפולין ולמד בבית ספר הבאוהאוס בדסאו ובברלין. ב-1934 היגר לארץ ישראל והשתקע בחיפה. במשך 22 שנים, מ-1937 ועד 1959, היה שותף לאדריכל אל מנספלד (1912-2004), מהשותפויות הפוריות באדריכלות בישראל.

השותפות התפרקה על רקע השתתפותו של מנספלד בתחרות לתכנון מוזיאון ישראל ללא ידיעתו של וינרויב והותירה צלקת בביוגרפיה המשפחתית ובהיסטוריה של התקופה. זכייתו של מנספלד בתחרות והצלחתו של המוזיאון העמיקו את המרירות. וינרויב הגיש תביעה נגד מנספלד על הפרת זכויות יוצרים וזכה בה אחרי מותו.

מוניו ואפרתיה וינרויב עם בניהם גדעון ועמוס התינוק

לאחר פירוק המשרד המשיך כאדריכל עצמאי. במשך שנים, משנות ה-50 ועד למותו, לימד בטכניון. ב-1948 הצטרף לאגף התכנון במשרד העבודה והשתתף בתוכנית האב הראשונה לישראל, "תוכנית שרון".

וינרויב חתום על כ-250 פרויקטים שיצר במשך שנות עבודתו. רובם מוסדות הסתדרות, מבני ציבור, בתי חרושת ושיכונים ב"חיפה האדומה" ובקריות, חדרי אוכל ובתי מגורים בקיבוצים. הוא מיעט בתכנון בתים פרטיים ועבודה בשוק החופשי והתמסר, כדברי בנו, "לפרויקט הקולקטיווי" ולבניין הארץ. עם זאת, אחרי הקמת המדינה הוא נמנע מהשתייכות פוליטית ונהג לומר כי הוא חבר ב"מפלגת הארכיטקטורה".

כבר ב-1942 חבר וינרויב למרדכי שנהבי לתכנון "יד ושם" לקורבנות השואה, אף שזו היתה עדיין רק בתחילתה. המתווה שהציע וינרויב לא מומש. ב-1953 תיכנן יחד עם מנספלד את בניין המינהלה והספרייה באתר יד ושם במיקומו הנוכחי - בניין נטול שמץ של סנטימנטליות, בניגוד לאופיה המלודרמטי של הבנייה באתר בשנים האחרונות. במפעלי תעשייה שתיכנן וינרויב - בית החרושת וולקן לפלדה, בית החרושת לזכוכית פניציה ובית החרושת נעמן לאריחים - "ייצרו את החומרים שמהם היתה עשויה האדריכלות המודרנית", אומר עמוס גיתאי.

שיכון לאנשי צבא הקבע בקריית ים בתכנון וינרויב ומנספלד

בעבודתו ניכר חותמם הקוטבי של מוריו בבאוהאוס, הנס מאייר ומיס ון דר רוהה, כותב האדריכל צבי אפרת בספרו "הפרויקט הישראלי", ויש בה הן מערכי האתיקה החברתית של מאייר והן מהאסתטיקה האדריכלית של מיס. גם כאשר תיכנן דירות מינימום בשיכונים או מקלחות בקיבוץ, וינרויב היה אסתטיקן, אסתטיקה שלא היתה בעבורו סגנון או אמצעי להבעה אישית אלא ביטוי לאתיקה מקצועית, כותב עוד אפרת בספרו.

הקפדתו של וינרויב על פרטי הבנייה הקטנים היתה לשם דבר בקרב תלמידיו ועמיתיו. האדריכל דן איתן, שהיה סטודנט של וינרויב בטכניון בחיפה, סיפר בסרט תיעודי על אודותיו כי הידע שלו בפרטים היה עצום וכי "מרזבים, מעקות, מדרגות, דלתות, מנעולים וידיות היו תמיד מחוברים לקונצפט של הבניין כולו".

למרבה הצער, מורשתו זו לא השתרשה בישראל. האדריכלות של וינרויב מינורית יותר מאשר זו של רוב האדריכלים המודרנים בני דורו בארץ, פונקציונלית וחסכנית באמצעי ביטוי צורניים. לעתים נתפשה כיצירה עממית. אולי משום כך, ומשום שעבד וגר מחוץ למרכז התרבות והכוח, היא הוכרה במעגלים של יודעי דבר בלבד.

ההבטחה האירופית ושברה

בתערוכה יוצגו מבנים מייצגים של וינרויב ובהם בניין מגורים ברמת הדר בחיפה (בניין T) שתיכנן עם מנספלד בסוף שנות ה-50 ונדמה כעוד הר על רכס הרי הכרמל, והמוסד השיקומי גיל-עם בשפרעם שתיכנן במשרדו בתחילת שנות ה-60 ובו מגדל מים מינימלי משורטט בקפידה, שהיה למקור השראה. לצדם יוקרנו קטעים מסרטיו של גיתאי ובהם "בית" ו"יומן שדה" שהוזמנו על ידי הטלוויזיה הישראלית אך נפסלו לשידור בשל תוכניהם הביקורתיים.

גיל-עם, מוסד שיקומי לנוער עבריין בשפרעם שתיכנן וינרויב

את התערוכה יזם עמוס גיתאי והיא הוצגה במקורה בראשית השנה במוזיאון לאמנות מודרנית במינכן. גיתאי בחר במוזיאון במינכן הן בשל חשיבותו באירופה, הן משום שבתקופת השלטון הנאצי בגרמניה הוצגה בו התערוכה "אמנות מנוונת" שהוקיעה את המודרניזם כיהודי וקומוניסטי.

גיתאי עושה ללא לאות לתיעוד פועלו של אביו. במידה רבה וינרויב הוא "פרויקט" של בנו. אדריכלים רבים בני דורו היו מייחלים לסוכן זיכרון מעין זה. ב-1996 יזם גיתאי הצגת תערוכה מקיפה מעבודתו של אביו במרכז פומפידו - רטרוספקטיווה יחידה שהיתה לאדריכל ישראלי במוזיאון הפאריסאי. כמו כן הוצגה תערוכה של וינרויב במוזיאון ישראל ב-1994. התערוכה הנוכחית היא הישג אישי ואירוע נדיר בזכות עצמו במוזיאון תל אביב, הממעט להציג תערוכות אדריכלות. ב-1994 גם יצאה לאור ביוגרפיה של וינרויב שכתב ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד אינגרסול, ידיד של גיתאי. הספר מתפרסם בימים אלה במהדורה עברית (הוצאת בבל) לרגל התערוכה ולציון מלאות 100 שנה להולדתו של וינרויב.

בית העם בקריית חיים בתכנונם של וינרויב ומנספלד

"עמוס רצה שאכתוב את הספר מאחר שאיני ישראלי ואיני יהודי", כותב אינגרסול, "הוא לא רצה שחיי אביו ועבודתו יתערבבו בשיח הלאומי הישראלי הזחוח". במאמר שכתב לקטלוג התערוכה אינגרסול אכן משקיע מאמץ ניכר לרבע מעגלים: להפריד בין וינרויב לבין המקום שבהקמתו לקח חלק מרכזי, ולהדגיש את ערכיה האתיים והאוניוורסליים של עבודתו במנותק מכל הקשר מקומי נופי ולאומי; לתרץ את ההערכה למודרניזם חסר הפשרות של וינרויב מצד בנו עמוס, שגדל על ברכיה של ביקורת המודרניזם ונותן לה ביטוי ביצירתו, וגם להצדיק תערוכה משותפת: "כאן, האב, אירופי בגלות בפלסטינה, והבן, ישראלי עם רגל אחת באירופה, מחפשים אותה הבנה".

אינגרסול כותב כי וינרויב שאף ליצור שפה אדריכלית ניטרלית המתייחסת לפרויקט המודרני שבא מאירופה, לקראת מטרה נעלה יותר של חופש וצדק. "הקולוניאליזם האירופי שהציונות המוקדמת היתה ביטוי קיצוני שלו", הוא כותב, "הטביע חותם מדכא על העולם המתפתח באמצעות טכנולוגיה מודרנית, ביורוקרטיה משוכללת ויעילות צבאית. אך מעבר לכלים של שליטה שהחליפה ידיים בינתיים, התודעה האירופית גם מאפשרת ללכת מעבר למגבלות השבטיות, האתניות והטריטוריאליות בשם זכויות אדם אוניוורסליות והזדמנויות שוות. את הקונפליקט שבין ההבטחה האירופית האוניוורסלית לבין שברה, הבן והאב גם יחד שמו במרכז יצירתם".

                            עמוס גיתאי (תצלום: אורי גרשוני)

לצורך כתיבת הספר על וינרויב שהה אינגרסול ב-1993 למשך כמה חודשים בחיפה כדי להשלים את מחקרו ההיסטורי. "רק בארכיון התחלתי להבין את תרומתו של מוניו לנוף הבנוי. הוא תיכנן עשרות מבנים שחלפתי על פניהם כמעט בכל יום ולא ידעתי שהם שלו", הוא כותב במאמרו בקטלוג. "עבודתו של מוניו היא חשאית, דיסקרטית ונהפכה למארג המובן מאליו של הארץ, ארץ השיבה. עבודתו היא בלתי הירואית, מפורטת היטב ולא נחרטת בזיכרון. לכן אולי לא הבחנתי בה".

באופן פרדוקסלי המבנים ה"סתמיים" לכאורה של וינרויב מובחנים כיום היטב ובולטים על רקע העודפות האדריכלית הישראלית השלטת. בעל כורחם נהפכו ליוצאי דופן.

ב-1967 אובחן אצל וינרויב סרטן דם. בשנה זו "משתנות גם פני הארכיטקטורה הישראלית/ בעקבות האימפריה החדשה שזה עתה נכבשה", כותב גיתאי לאביו בפואמה "שיר ערש לאבי", המופיעה בספרו של אינגרסול, "הבון טון של תקופה זו הוא גם של/ זלזול בארכיטקטורה הפריכה, המינימלית יותר/ ששררה עד אז./ מלאך המוות משחרר את מוניו מיסוריו/ וגם מהצורך לשתף פעולה, כן, לשתף פעולה/ עם הארכיטקטורה הדורסנית החדשה".

אורי קליין על סרטו החדש של גיתאי: "כרמל"עמוס גיתאי, מבריק או חפיפניק?

כתבות שאולי פספסתם

*#