אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקסם המזרח גרמני

מעבר לחומת ברלין ביעבעה בשנות ה-80 תרבות השוליים של מזרח גרמניה. שתי תערוכות המוצגות כעת בעיר מוציאות מהבוידעם הקומוניסטי את הפאנקיסטים המיואשים ואת תצוגות האופנה המחתרתיות, שאפילו סוכני השטאזי לא הרשו לעצמם להחמיץ

תגובות

כל מי שנכנס בשנים האחרונות למועדון המזרח-ברלינאי "ברגהיין", אינו יכול לחמוק ממבטו הבוחן של סוון מרקווארדט - שומר הסף בעל הגוף הרחב, הזרועות המקועקעות והפירסינג, שחזותו מרתיעה, אבל גם מושכת, לא מעט בליינים. ללא אישורו, אי אפשר לבוא בשעריו של המקום, הנחשב בעיני רבים למועדון המסיבות הטוב ביותר בעולם ומציע בכל סוף שבוע מנות גדושות של סליזיות ברלינאית איכותית. בניגוד לכלב קרברוס - ששימש במיתולוגיה היוונית כשומר השער של ממלכת השאול, המונע מהמתים לברוח לעולם החיים - נדמה שמרקווארדט נדרש למלא שליחות אחרת: הוא זה שיכול לאסור על אנשים חיים לפקוד את שבעת מדורי הגיהנום של המועדון המיתולוגי.

ואולם, בהתאם לקלישאה הקובעת שמאחורי כל מאבטח קשוח מסתתר למעשה אמן רגיש, גם מרקווארדט חושף כעת צדדים נוספים באישיותו. כמי שהיה צלם אמנותי וצלם אופנה במזרח גרמניה הקומוניסטית, עבודותיו נכללות בימים אלה בשתי תערוכות בברלין: האחת, "חופשיים בתוך גבולות - אופנה, צילום ומחתרתיות במזרח גרמניה, 1979-1989", מוצגת במוזיאון לאמנויות דקורטיוויות (בגרמנית Kunstgewerbemuseum), ליד כיכר פוטסדאם; והשנייה, "אמנות ומרד 89' - חברה בתהליכי שינוי", מוצגת באקדמיה לאמנויות (Akademie der Kuenste) בכיכר פאריס, הנושקת לשער ברנדנבורג.

שתיהן מתקיימות סמוך לתוואי שבו נפרשה חומת ברלין, שהקמתה החלה ב-13 באוגוסט 1961, היום לפני 48 שנה; ושתיהן שולחות מבטים לא שגרתיים אל מה שהתרחש מצדה המזרחי של אותה חומה - אל הוויית החיים היום-יומיים ואל תרבות האנדרגראונד במזרח גרמניה של שנות ה-80, כלומר בעשור האחרון לקיומה.

רבים מהאמנים והיוצרים שפעלו במדינה הסוציאליסטית חשו באותו עשור בפרצי השראה מבעבעים וניסו לקרוא תיגר על סדרי החיים המגבילים, אף כי לפעמים היה עליהם להתעמת עם המשטר. "באמת היינו חופשיים בתוך הגבולות", אמר מרקווארדט בראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל", "וככל שהגבולות היו נוקשים יותר, כך היו לנו יותר גירויים ותמריצים ליצור".

              תצלום של סיבילה ברגמן מ-1989 בתערוכה ""חופשיים בתוך גבולות"

בין עבודותיו של מרקווארדט היו תצלומים מסוגננים של נשים עירומות ושל דמויות משולי החברה, שהמראה והלבוש (או העדר הלבוש) שלהן לא הלמו את הדימויים המקובלים במדינה. לדבריו, "באחד המקרים תצלומים שלי, שהראו תרבות צעירה, הוסרו מהקירות והוחרמו ערב פתיחתה של תערוכה. באותה תקופה חשתי שמדובר באפליה נוראה ומשפילה, אבל זה לא אומר שבכל בוקר התעוררתי וחשבתי על השטאזי".

גם אוצריהן של שתי התערוכות מבקשים שלא לחשוב יותר מדי על השטאזי, ארגון הביון החשאי שהפעיל המשטר המזרח-גרמני. בסתיו הקרוב, ב-9 בנובמבר, ימלאו 20 שנה להפלתה של חומת ברלין והתערוכות מקדימות גל גואה של אירועי תרבות וטקסים רשמיים, שיציינו את המועד.

שתי התערוכות מנסות לחרוג מההתבוננות השגורה על הדיכוי שהפעילה המדינה המזרח-גרמנית על אזרחיה ולאתר את המקומות והאנשים שרוח החירות בכל זאת נשבה בהם: בין שהיו אלה פאנקיסטים, מעצבי אופנה, אמנים עצמאיים או קבוצות של הומואים ולסביות, בין שהיו אלה הכנסיות הפרוטסטנטיות שהעניקו תמיכה מפתיעה לסצינה האלטרנטיווית, ובין שהיו אלה אזרחים מן השורה שניסו לחיות את חייהם הרחק מאלומות האור המאיימות של הממסד השליט והצליחו ללקט שמחות קטנות של ימי חולין.

תצלום של מתיאס ליאופולד מ-1983 בתערוכה "אמנות ומרד '89"

הניגוד הזה משתקף בתמונה בעלת קומפוזיציה מקוטעת של הצלם ארנו פישר, התלויה בתערוכה באקדמיה לאמנויות. נראים בה שני עוברים ושבים באונטר דן לינדן, השדרה המפורסמת במזרח ברלין, ב-2 באוקטובר 1990, שהיה היום האחרון לקיום מזרח גרמניה, לפני האיחוד הרשמי בינה ובין מערב גרמניה. פניהם של השניים נותרים מחוץ לפריים אבל אפשר להבחין כי אחד מהם, שידו חבושה בפלסטר, מעביר דבר-מה לחברו. האחרון אוחז בידיו עיתון מאותו יום, שכותרתו הראשית מכריזה: "הלילה עושים היסטוריה".

בין שני סרטים

ההיסטוריה של מזרח גרמניה - או בשמה הרשמי "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (דה-דה-אר) - היתה רצופה סתירות, פרדוקסים ואבסורדים מאז הקמת המדינה ב-1949 ובמשך ארבעת העשורים שהיא התקיימה בהם, עד הפלת החומה ואיחוד שתי הגרמניות. ייתכן שהאבסורד הגדול מכולם טמון בערש הולדתה של דה-דה-אר לאחר מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה, או כפי שהסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק היטיב לנסח זאת: "גרמניה כל כך מוצאת חן בעיני, שאני רוצה שתיים ממנה".

הסתירות לא תמו עם קריסת מזרח גרמניה ב"סתיו העמים" של 1989 ובשנים האחרונות מתנהל בגרמניה דיון ציבורי מרובד על אודות השיפוט ההיסטורי הראוי לה, למדינה הקטנה שהוסתרה על ידי החומה.

תצלום של יורגן הומת מ-1984 בתערוכה "חופשיים בתוך גבולות"

שני סרטים גרמניים שנחלו הצלחה בינלאומית יצרו הד נרחב לוויכוח על ההיסטוריה של דה-דה-אר. מצד אחד, "להתראות, לנין", סרטו של וולפגנג בקר מ-2003, גולל את סיפורו של צעיר מזרח-ברלינאי, המסתיר מאמו הקומוניסטית את נפילת המשטר. הסרט השתלב בגל ההתרפקות הנוסטלגית על ימי דה-דה-אר, תופעה שמכונה "אוסטלגיה" - משחק מלים המחבר בין "נוסטלגיה" ובין "מזרח", בגרמנית Ost. ומצד שני, "חיים של אחרים", סרטו של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק מ-2006, ניסה להראות כי אין סיבות רבות לנוסטלגיה. גיבוריו הם מחזאי שנחשד בחתירה תחת המשטר וסוכן השטאזי שמצטווה לעקוב אחריו.

לעומת שתי הגישות הללו, זו המציירת את מזרח גרמניה כשמורה אידילית של חיים תמימים ונעימים וזו המתארת אותה כממלכת הפיקוח והרשע, מסתמנת בשנים האחרונות דרך שלישית, מאוזנת ומורכבת יותר. גישה זו אינה מתעלמת מכך שדה-דה-אר לא היתה מדינה דמוקרטית ולא הצטיינה בשמירה על זכויות האדם והאזרח או מהעובדה שהשטאזי, שהעסיק מאות אלפי סוכנים ומלשינים, היה ככל הידוע ארגון הביון המסועף ביותר בתולדות האנושות (ביחס לגודל האוכלוסייה שפעל בה). אך חרף זאת, מחקרים היסטוריים שנעשו בשנים האחרונות מלמדים כי מזרח גרמניה לא היתה דיקטטורה מחמירה בסגנון סטאליניסטי ולא היתה שונה באופן מהותי משכנותיה - "הדמוקרטיות העממיות" שהוקמו במדינות מזרח אירופה והשתייכו לגוש הסובייטי.

   תצלום של כריסטינה אייזלר מתחילת שנות ה-80 בתערוכה "אמנות ומרד 89'"

האוחזים בגישה זו מדגישים כי למרות דכאנותו של המשטר, נשמרה מידה לא מבוטלת של חירות, בין היתר בתחומי הספרות והאמנות, וחייהם של רבים מאזרחי המדינה לא התנהלו אך ורק בצלה של הממשלה. אישוש לתפישתם אפשר למצוא בסקר שנערך לאחרונה ומצא כי 57% מהאזרחים לשעבר של מזרח גרמניה דוחים את הביקורת על מדינתם. רוב הנשאלים בסקר סבורים כי החיים בדה-דה-אר, למרות הבעיות שביצבצו לעתים ב"גן העדן הסוציאליסטי", היו טובים יותר מחייהם העכשוויים תחת הקפיטליזם הניאו-ליברלי של גרמניה המאוחדת.

בנים סוררים עם בגדים קרועים

הזמרת נינה האגן, שעזבה את מולדתה ב-1976, היתה הייצוא הבולט ביותר של תרבות הפאנק המזרח-גרמנית. אבל במדינה שהאגן נטשה נותרו המוני צעירים מדוכאים ומרדנים, שסגנון החיים הפאנקיסטי הצליח לפלס לו נתיב אל לבם. בין שלל הדיוקנאות המופיעים בתערוכה "אמנות ומרד 89'", אי אפשר שלא להשתהות ולהשתאות לנוכח סדרת התמונות "פאנק בדה-דה-אר", שצולמה על ידי כריסטינה אייזלר בתחילת שנות ה-80.

צעירים פאנקיסטים כמו אלה שתיעדה אייזלר נפלו קורבן לרדיפות והגבלות בשגרת יומם: המדיניות הרשמית היתה לא לתת שירות בבתי קפה ובברים לקבוצות פאנקיסטים, לעתים נאסר עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית והשוטרים המזרח-גרמנים נהגו להכביד עליהם בבדיקות פתע. ההיסטוריון הבריטי פרדריק טיילור מספר בספרו "חומת ברלין" (תרגום: עדי גינצבורג-הירש, הוצאת מטר, 2008) כי אנשי שטאזי הסתננו לשורות הפאנקיסטים והביאו בכך לחקירות ולמעצרים של הנערים, שהואשמו בחוליגניזם, חתרנות ופעילות אנטי-חברתית. לא פעם הם נשפטו באשמת ריגול או "יצירת קשרים המסכנים את המדינה", מפני שהתקרבו לעמיתיהם, הפאנקיסטים ממערב ברלין. מקצת המורשעים נשלחו למוסדות ל"חינוך מחדש" של בני נוער סוררים.

             תצלום של סוון מרקווארדט מ-1989 בתערוכה "חופשיים בתוך גבולות"

לדעתו של טיילור, "לא היו אלה רק הבגדים הקרועים, חפצי הפטיש והשרשראות, השתייה המופרזת או הנפנוף המתריס בראיות לפגיעה עצמית. בפאנק היה משהו אחר שהרשויות לא סבלו. אולי היה זה משפט המפתח של התנועה: 'אין עתיד!' בחברה שבה העבר עורר אי-נוחות, ההווה היה בעייתי מאוד, אבל העתיד ה'סוציאליסטי' האוטופי היה הכל, פסימיות מהסוג שהפאנקיסטים התפלשו בה נחשבה לאנטי-חברתית ביותר".

אופנה בחסות הכנסייה

באופן דומה, גם סצינת האופנה האלטרנטיווית, שהחלה פורחת במזרח גרמניה בסוף שנות ה-70, נחשבה להפרעה אינדיווידואליסטית בתוך חברה שקידשה את הקולקטיב. תצוגות האופנה, המתועדות בתערוכה "חופשיים בתוך גבולות" באמצעות תצלומים, שקופיות, סרטי וידיאו, מגזינים ודגמים מאותה עת, נערכו בחללים לא רשמיים, שהשתנו דרך קבע - החל בדירות מגורים, דרך בתי מרחץ וכלה בקאפלות נטושות.

המעצבים העצמאיים הפגינו צורות מגוונות של אקסטרווגנטיות והושפעו בעיקר מזרמי הפוסט-פאנק, הגותיקה והגל החדש. האיפור הכהה על פני הדוגמנים והתלבושות בעלות הנטייה הפריקית היו מנוגדים לקודים הרשמיים והמאופקים של האופנה במדינה, אך הם נשאו חן בעיניהם של יודעי ח"ן. המעצבים והדוגמנים נהנו לנצל את ההזדמנויות הנדירות שניתנו להם להביע בפומבי את זהותם, את יצירתם ואת חושניותם. פרנק שאפר, מהמעצבים הבולטים באותם ימים, מסביר את סוד כוחה של האופנה בראיון עמו המוקרן בתערוכה: "נמר שחי בכלוב הוא פראי לאין-שיעור מאשר נמר שחופשי לשוטט בלי הגבלות".

תצלום משנות ה-80 שהתפרסם במגזין האופנה "סיבילה", מתוך התערוכה "חופשיים בתוך גבולות"

התצוגות שהיו מנומרות במסרים ובצבעים נון-קונפורמיסטיים זכו מתחילת שנות ה-80 ליחס סובלני יותר מצד המשטר, ובדרך כלל הותר לקיימן אם הוגדרו כ"מיצגים תיאטרליים". ואולם, "זה היה הימור בטוח שיש כמה סוכני שטאזי בקהל", העיד סוון מרקווארדט, שצילם תצוגות במזרח ברלין. "באחת הפעמים שנתקלנו בקשיים בהשגת אישור, עקפנו את הבעיה בכך שהעברנו את התצוגה לכנסייה ברובע פרנצלאורברג. הכנסיות הפרוטסטנטיות גילו נכונות רבה לעזור לתרבות הנגד".

עזרה נוספת קיבלה תרבות זו ממגזין האופנה הפופולרי "סיבילה", שסיקר בהרחבה את ההתפתחויות החלוציות בתחום המחלצות. "סיבילה", שקיבל את הכינוי "'ווג' של מזרח גרמניה", סיפק לקוראיו עולם אסתטי נכסף, שהיה שונה לחלוטין מהאופנה שהכירו במציאות. את הרוב המכריע של הבגדים שהוצגו בגיליונות המגזין לא היה אפשר לרכוש בשום בוטיק או חנות.

דורותיאה מליס, שכיהנה כעורכת המגזין, סבורה כי ל"סיבילה" היתה בכל זאת חשיבות פרקטית, מכיוון שהוא העלה על נס את האופנה הנוצרת באופן עצמאי, על ידי הצרכנים עצמם. בספר שכתבה על המגזין סיפרה מליס כי קוראים רבים שלחו אליה מכתבי תלונה על שאין ביכולתם להשיג את הדגמים המוצגים בעיתון. היא נהגה להשיב להם: "עליכם לאלתר ולתפור דברים דומים בעצמכם".

לא רק האופנאים, גם הפאנקיסטים מצאו מפלט בכנסיות הפרוטסטנטיות, שהכמרים שלהן איפשרו להם לבלות במוסדות דת, להתאמן בנגינת מוסיקת פאנק ואף להשמיע אותה במסגרת תפילות במקצבים מודרניים. בניגוד לטענתם המפורסמת של מארקס ולנין בדבר היותה של הדת "אופיום להמונים", ועל רקע המדיניות האנטי-דתית של המשטר, הכנסיות הפרוטסטנטיות במזרח גרמניה לא היו גורמים משמרים, אלא התבלטו דווקא במתן משענת יציבה לקבוצות נרדפות. גם ארגונים הומו-לסביים מחתרתיים, שהוקמו בשנות ה-70 וה-80 בערים רבות, זכו לחסות הכנסיות, ואין פלא כי תנועת השינוי שסחפה את המדינה בסוף 89' נולדה בסיוע הכמרים. כנסיית ניקולאי בעיר לייפציג היתה לסמלן של הפגנות הענק של אזרחי דה-דה-אר נגד מדינתם.

אור אדום באלכסנדרפלאץ

שתי התערוכות בברלין מאירות כמה מהזרמים התת-קרקעיים שהובילו לאותה התקוממות עממית, שסופה היה בהפלת החומה. ובכל זאת, נדמה שיש ביניהן הבדל מרכזי: התערוכה במוזיאון לאמנויות דקורטיוויות, שתינעל ב-13 בספטמבר, מתמקדת בתרבות האופנה האלטרנטיווית המזרח-גרמנית, שמעצם טבעה השאירה כר נרחב לפנטסיות נוצצות ולאשליות ענוגות; לעומתה, התערוכה באקדמיה לאמנויות, שתוצג עד 11 באוקטובר, מקדישה נדבך מרכזי לתיעוד התרחשויות יום-יומיות נטולות זוהר. סיטואציות קודרות, פרצופים עצובים, אזורים תעשייתיים אפורים, בתים מטים ליפול ועובדים קשי יום במפעלים מופיעים ברבים מהתצלומים בתערוכה זו. כמוהם גם מגדל הטלוויזיה באלכסנדרפלאץ, שאורותיו האדומים, המהבהבים בשמי הלילה של ברלין, סימלו באופן מוחשי את המדינה הסמכותנית, העוקבת ללא הרף אחרי תושביה.

שמה של התערוכה העוסקת באופנה, "חופשיים בתוך גבולות", מעורר מחשבות על הדרך מרובת המהמורות שעברו אזרחי מזרח גרמניה לפני שגילו כי ביכולתם להיות חופשיים דווקא על ידי ניתוצם של הגבולות.

בה בעת, הביקור בשתי התערוכות מעלה בזיכרון את המסורת הגרמנית עתיקת היומין, שביקשה למצוא את החופש דווקא בתוך המגבלות והחוקים. מאז הציווי המוסרי של הפילוסוף עמנואל קאנט, שניסה לגזור מתוך החוק הכללי האובייקטיווי את המפתח לפעולה מוסרית סובייקטיווית וחופשית, ודרך גתה, היגל ואחרים, התגבשה בגרמניה תפישה הגותית וספרותית, שניסתה לפתור את הסתירה שבין החירות ובין החוק בעזרת איחודם של שני המושגים, דהיינו - בעזרת גילוי החירות המפעמת באדם הפועל מתוך תחושת חובה.

הסופר הגרמני וולפגנג קפן לועג למסורת הזאת ברומן הגדול שלו, "יונים בדשא" (תרגום: גדי גולדברג, הוצאת כרמל, 2006). בהציגו את תגובתה של אחת הדמויות המרכזיות ברומן, הסופר פיליפ, לרעיונותיו נוטפי-האופטימיות של איש רוח אמריקאי, מיסטר אדווין, המבקר בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה ונושא עמו בשורה על התחדשות הרוח האירופית, כותב קפן: "פיליפ חשב 'עכשיו הוא מדבר על גתה, הוא כמעט הוגה גרמני באופן שהוא מתבסס עכשיו על גתה, על החוק-שאנחנו-פועלים-לפיו, וכמו גתה גם הוא מחפש את החירות בחוק הזה: הוא לא מצא אותה'".

*#