אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דור המתבגרים של ג'ון יוז

סרטיו של ג'ון יוז, שמת בסוף השבוע, היו ליצירות מכוננות לדור שלם. הוא היה הראשון ששירטט דמויות מורכבות של מתבגרים, לא התנשא עליהם - ועיצב את הדרך שבה הם מוצגים בקולנוע עד היום

תגובות

בסרט "דוגמה" של קווין סמית מחפשים ג'יי וסיילנט בוב את העיירה שרמן באילינוי, היכן שיוכלו - כך הם בטוחים - להשיג בחורות בקלות, מכיוון ש"כל הבחורים שם נקבות, חוץ מג'אד נלסון". הבדיחה המוצלחת הזאת על חשבון ג'ון יוז, שמת ביום חמישי מדום לב, היא למעשה מחווה של סמית לאחד הגיבורים שלו. שרמן הוא הפרוור הדמיוני שבו מתרחשים מרבית סרטי הנעורים של ג'ון יוז, ולא מפליא לגלות ששני טמבלים סטריאוטיפים כמו ג'יי וסיילנט בוב יבוזו לדמויות בעלות מורכבות שהם כלל לא יכולים להכיל.

המורכבות היא סוד הקסם של סרטים מכוננים לדור שלם כמו "מועדון ארוחת בוקר" (הסרט שבו השיג ג'אד נלסון את הערכתם של ג'יי ובוב), "שמתי ברז למורה", "יפה בוורוד" ו"בת 16 הייתי". יוז, גם בסרטיו הפחות מוצלחים (והיו כאלה), היה הראשון ששירטט את דמויות המתבגרים בסרטיו בקווים עגולים. הוא חתר תחת ההצגה הקלישאית שהם זכו לה לאורך ההיסטוריה של הקולנוע והראה כמה קשה וכמה נפלא להיות תיכוניסט. בו בזמן הוא גם הכתיב אפיון חדש של בני נוער, שהיה לתו תקן ותקף עד היום. בלעדיו לא היו ברנדון וברנדה, ג'ואי ודוסון, שרה וביילי, באפי ופרקר לואיס. לא "Heathers", "קלולס", "ילדות רעות", "מעודדות צמודות", "בחירות או להיות", "אמריקן פאי" או אפילו "בריק".

יוז, שאת שנות התיכון שלו העביר בהתבוננות מדוקדקת במתרחש סביבו, ראה לתוך נפשם של נערים ונערות מכל המעמדות החברתיים וגילה כלפיהם - כלפי כולם - אמפתיה. הוא היה הראשון שלא התנשא על המתבגרים שלו והבין ללבם; לקח את נקודת המוצא הסטריאוטיפית ושבר אותה פעם אחרי פעם. אצלו החנון לעולם לא היה סתם עוד ממושקף מנוזל ופתטי בעל חיבה למדע, אלא זה שגם יש לו מה להציע למלכת הנשף (העדפה למולי רינגוולד), שמצדה לא תיתן לו את הזדמנות. הספורטאי הוא הרבה יותר מחלאה חלולה נטולת מניע: הוא נער עם לחצים, ציפיות ואכזבות משלו; המופרע, האאוטסיידר מהמחששה, רחוק מלהיות פלקט ג'יימס-דיני מיוסר, והאחות הקנאית והממורמרת היא בסך הכל נערה מבולבלת שמתכוונת לטוב.

יוז הבין לעומק את הדינמיקה החברתית המסובכת של המתבגרים, את הקשיים שמציבים ההורים, המורים והחברים, ויצר סרטים עמוסי גיבורים ואנטי-גיבורים עמוקים, גם כשהקונפליקטים שלהם נדמו כסתמיים ובנאליים. קחו לדוגמה את פריס ביולר, הגיבור של "שמתי ברז למורה", שהפך את ההברזה לאמנות, שם את מערכת החינוך ללעג, הגדיר מחדש מהי קוליות ואפילו לא נתפס; או את דאקי המחופף מ"יפה בוורוד", ובוודאי את כל הנבחרת של "מועדון ארוחת בוקר"; דמויות שנדמה לך שאתה מכיר את כולן על בוריין - בדיוק כמו שהן חושבות על חבריהן - ולאט לאט מתעגלות ותופסות נפח, בתוך סיטואציה כל כך מוכרת כמו ריתוק (מי בכלל חשב שמריתוק והברזה ייצאו שני סרטים כל כך משפיעים?).

וישנו כמובן גם עניין המוסיקה. יוז ידע לבחור את השירים הנכונים ולתזמן אותם נפלא לתוך סצינות. מהו "Don't You Forget About Me" של "סימפל מיינדס" ללא "מועדון ארוחת בוקר" ומה היה "Oh Yeah" של "ילו", אילולא הפליא יוז להתאים את לחישות ה"צ'יק צ'יקה" של דיטר מאייר למנהל בית הספר אדוארד רוני, שמנסה לחדור לבית משפחת ביולר ב"שמתי ברז למורה"? ומה עם סצינת הריקוד ב"מועדון ארוחת בוקר" שמלווה ב"We are Not Alone" של קלרה דה-ויטו ו"Pretty in Pink" המעולה של "Psychedelic Furs"? שירים שהם פסקול לסרטים נהפכו לפסקול הנעורים שלנו ונשארו כאלו.

בזמן אמת התייחסו לג'ון יוז כאל במאי של קומדיות נעורים מטופשות - האקדמיה תמיד זילזלה בהן - שלא לומר כאלה שמדרדרות את הנוער כשהן מלמדות אותו שמג'וינט לא נהפכים לנרקומן, ואם מבריזים, מרמים וגונבים פרארי מהמוסך של אבא של החבר הכי טוב שלך, לא נושרים מהתיכון. אבל בשביל מתבגרי שנות ה-80 הוא אוטר, גם אם הסרטים שלו לא בדיוק שרדו במבחן הזמן (סצינת הריקוד ב"מועדון ארוחת בוקר" למשל, או פריס ביולר שר את "טוויסט אנד שאוט", נראות כיום מביכות למדי); גם אם יש בהם וולגריות, אינפנטיליות, הומור סדיסטי, קיטש וטמטום.

על הסרטים שהפיק בערוב ימיו בכלל אין מה לדבר. הפרנקופילים יכולים לישון בשקט, יוז לא ייכנס לשום קאנון - כשהסרט האחרון שביימת הוא "נוכלת ושמה סו" בכיכובו של ג'יימס בלושי זה לא אפשרי טכנית; אבל אף אחד לא יכחיש שהוא יוצר קולנועי משפיע, ששינה לנצח את הז'אנר שבו פעל.

*#