אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מותו של מבקר מוזיקה

מאחורי הטורים הסרקסטיים, העוקצניים והפרועים שכתב יורם בר במשך עשור בשבועון "כל העיר" הסתתרה תשוקה אמיתית למוסיקה. היום, במועדון הגדה השמאלית בתל אביב, יתקיים ערב לזכרו

תגובות

זאת אחת מתמונות הרוקנרול הכי יפות שצולמו בישראל, אף שלא רואים בה גיטרה מייללת וגם לא זמר מיוזע. הלהקה שעומדת על הבמה נמצאת מחוץ לפריים. בתמונה רואים רק את הקהל. מאחר שרובו ככולו מורכב מזכרים צעירים, אפשר להמר שזאת הופעת מטאל, ואחד המצולמים, המתופף הירושלמי דודיק אופנהיים, מאשר את ההשערה: זאת להקת הדת-מטאל האנגלית "Carcass", שהופיעה בישראל בתחילת שנות ה-90. "הופעה מדהימה", נזכר אופנהיים. "מוסיקה סופר-מהירה וסופר-מורכבת. אני זוכר שחשבתי, 'לא יכול להיות שזה קורה באמת'".

אופנהיים הוא דמות משנית בתמונה, וכך גם כל הנערים האחרים פרט לאדם אחד, גבוה מכולם בראש. עיניו עצומות, הוא מטה את ראשו כלפי מעלה, ונראה שהוא נתון בטראנס. כך לא אמור להיראות מבקר מוסיקה, שצריך לכאורה להשקיף על המתרחש מהצד במשקפיים מפוכחים. אבל יורם בר לא היה מבקר מוסיקה מהשורה. אולי מסוף השורה הקיצונית משמאל. כשהוא שנא את מה שהוא שמע, הביקורת שלו היתה יריקה מילולית בפרצוף. וכשהוא אהב - הוא נטש בשמחה את עמדת המבקר המרוחק. "לנגד עיני התרחשה תמונה שאותה אזכור עוד שנים רבות, ואם יתאפשר לי אף אספר עליה לנכדי", הוא כתב על אחת ההופעות הראשונות של "נושאי המגבעת". אפשר להיות בטוחים שהנכדים, אם היו לו, היו שומעים ממנו גם על ההופעה של "Carcass".

המפץ הפאנקיסטי

אבל בר לא הספיק. הוא מת מסרטן במארס 1995, בן 29. על אף גילו הצעיר, הוא השאיר מאחוריו גוף מעורר התפעלות של כתיבה עיתונאית פרועה, רגישה, מקברית, קודחת, מצחיקה עד דמעות; כתיבה שהתאפיינה בטון יבש לחלוטין, שלא הצליח להסתיר את סערת הנפש וההתרגשות שגעשו מתחתיו. עמוס נוי, שהיה עורך התרבות של "כל העיר", העיתון שבו בר כתב, משווה אותו למחזאי אנטונין ארטו. אהד פישוף אומר שהוא היה "הרפתקן תודעה חסר גבולות".

אמו של בר, מיכל, העלתה לרשת לפני כשנה אתר שבו כונסו רוב הרשימות של בר על מוסיקה (מאות הרשימות שכתב על נושאים לא מוסיקליים, ובהם רפורטז'ות מופלאות על טיפוסי שוליים ירושלמים, נותרו בחוץ). והיום יתקיים במועדון הגדה השמאלית בתל אביב ערב לזכרו של בר. יקריאו בו טקסטים שכתב, אבל בעיקר ינגנו: מוסיקה רועשת ורגישה, קיצונית וכנה, כמו שבר אהב. בערב ישתתפו "ברברה" (אופנהיים וראם הראובני), "יום גאגאצי" (פישוף, ביניה רכס ואורי קצנשטיין), "ההם" (גלגול של להקת הפאנק הירושלמית "סרטן השד", שבר דחף וקידם), רן סלוין, גיל רוזנטל וגם "לילות אהבה", הלהקה שבר היה המתופף שלה בגיל 16.

"Carcass"

בבית הוריו של בר בירושלים, כשהרדיו מנגן יצירה של שומאן, מספרת מיכל בר שהרומן של בנה עם הפאנק התחיל בגיל 12. "הקרחת, הבגדים השחורים והקרועים, העגיל, הנעליים הבומבילות, וכל הרעש-געש הזה שהוא היה שומע. לא ידענו איך לאכול את זה, מרובעים שכמותנו", היא אומרת. אחר כך היא נזכרת ביום שבו באה הביתה ומצאה לתדהמתה את בנה הפאנקיסט מקשיב ל"פר גינט" של גריג. "הוא זרק מיד, 'זה זמני, זה זמני'", היא צוחקת.

אחת הרשימות של בר, על להקת "שאם 69", מאשרת שהמפץ הפאנקיסטי הגדול שלו התרחש כשהיה בן 12: "1978, שלהי יולי. בתוכנית 'שעה של פאנק' ברשת ג' מנגנים את 'מלאכים עם פנים מלוכלכות' של 'שאם 69'. בקריית יובל והסביבה עולים באש כמה מקלטי רדיו. 'שאם 69', כך מסתבר, הם הגדולים מכולם".

כשהיו בני 14-15 בר ואופנהיים הקליטו כל מיני רעשים על קלטות ביתיות. "זה נעשה מצד אחד בשיא הרצינות ומצד שני בטמטום מוחלט וברוח שטות", אומר אופנהיים (הכפילות הזאת תאפיין מאוחר יותר גם את הכתיבה של בר). כשלהקת הרוק הכבד "לילות אהבה" (השם ניתן כמובן בהפוך על הפוך) היתה צריכה מתופף, בר הצטרף. "הוא החזיק מעולה את הקצב", נזכר הסולן איתמר צרפתי. אבל "לילות אהבה" לא החזיקה מעמד. "רוב חברי הלהקה משכו לכיוון יותר מלודי ונגיש, ויורם לא הסכים להתפשר. הוא רצה שנמשיך להיות הארדקור", אומר צרפתי.

פריק טהור

בכיתה י"ב בר עזב את התיכון. "אמרנו לו, 'תמשיך, אתה כבר כמעט בסוף', אבל לא היה עם מי לדבר. יורם היה קשה מסגרות", אומר מיכל בר. אחרי התלבטות הוא החליט ללכת לצבא, לגרעין נח"ל. בשל"ת שלפני הטירונות הכל היה בסדר. צרפתי, שהיה עם בר בגרעין, מספר שבזמן שכל הבנים היו קמים בחמש בבוקר והולכים לשדה, בר היה מתעורר מאוחר והולך לפינת החי שבה טיפל במסירות (בר היה אוהב חיות מושבע, וקוראי "כל העיר" אולי זוכרים את כתבותיה השנונות של כלבתו לירה). אבל בטירונות בר נשבר. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם המסגרת הצבאית. בדיוק באותו זמן הוא חלה בפעם הראשונה בסרטן. "יורם אהב לומר: הסרטן הציל אותי מהצבא", אומרת מיכל בר.

הוא החלים מהמחלה, שלח רשימה ל"כל העיר" והתקבל לעבודה. בתחילה התמקד בכתיבה על מוסיקה, אבל בהמשך כתב גם על דברים אחרים שאהב: ילדים, חיות, חומוס, אלכוהול, הלילה הירושלמי, הרחוב הירושלמי, אנשי השוליים הירושלמים.

"נושאי המגבעת". כתב על אחת ההופעות הראשונות (תצלום: שרית עוזיאל)

"'כל העיר' היה עיתון אחר, גם כי זאת היתה הדרך שלו להתבדל וגם בגלל שהאנשים שעשו אותו היו באמת אחרים", אומר עמוס נוי. "ובתוך כל האחרים, יורם היה אולי הכי אחר. הוא היה פריק טהור וכן. אני לא צוחק כשאני משווה אותו לארטו, אף שהוא היה מלגלג עלי אם היה שומע את זה. הסוריאליזם של יורם היה חסר פשרות, לא סוריאליזם מתפנק וזעיר-בורגני. ארטו כתב פעם על האיסור להשתמש בסמים, "החיים הם מחלה, ואנחנו לוקחים תרופה. מה רוצים מאתנו?". זאת היתה גם העמדה של יורם, עוד לפני הסרטן: החיים הם סוג של מחלה, ואתה חייב להביט בהם בעיניים אחרות, עם שפה אחרת".

לדברי פישוף, "יורם נגע במשהו ייחודי שאף אחד לא ניסח לפניו, משהו שקשור לאבסורד הבסיסי שמגדיר את מצבו של חובב המוסיקה הפרובינציאלי: הנידחות שלו ביחס למוקדי התרבות שמעוררים בו הזדהות והזרות שהוא חש בתוך התרבות שלו".

גם בתוך המערכת האחרת של "כל העיר" בר הרגיש לפעמים קצת נידח. "כתבים אחרים היו נדחפים, מוכרים את עצמם, מציעים הצעות", אומר נוי, "ויורם היה בא, יושב ומחכה שייתנו לו משהו".

"לא היתה לו אמביציה בכלל", אומר המוסיקאי ישי אדר, שהיה חברו של בר. "יורם היה בדיכאון רוב הזמן. אבל הוא היה מהמדוכאים האלה עם ההומור. זה היה הקסם שלו. 'נו, בסדר, בקושי פתחתי את העיניים, אבל יאללה, צחוקים'. סגנון שמזכיר קצת את יוסי אלפנט, מין ערס אשכנזי. היה אפשר להתאהב בו נורא בקלות".

רק לא פוזה

בתחילת שנות ה-90 בר קיבל הצעות עבודה מ"חדשות" ו"הארץ". הן נשמעו לו מוזרות והוא דחה אותן על הסף. "יורם היה נכנס לדיכאון כשהיו מחמיאים לו על הכתיבה שלו", אומרת מיכל בר, "וגם היה לו נוח בפינה שלו, הוא לא רצה התחייבויות". חוץ מזה, "חדשות" ו"הארץ" היו בתל אביב, והמחשבה שבר יעזוב את ירושלים לטובת תל אביב היתה מגוחכת. לא היה דבר שהוא שנא יותר מפוזה, ותל אביב היתה בעיניו התגלמות הפוזה. לא מעט מוסיקאים תל אביבים שילמו על כך בביקורות קטלניות, לא תמיד באשמתם.

ב-1994, כמעט עשר שנים אחרי שהחלים מהסרטן הראשון, בר חלה שוב. "הוא התקשר ואמר: קיבלתי את ה-Big C. זה כל כך יורם, הניסוח הזה", אומר נוי. בר נסע עם אביו להולנד לטיפולים הומיאופתיים, אבל מצבו המשיך להידרדר. הוא המשיך לכתוב מהבית על תוכניות רדיו אזוטריות, שידורי החלקה אמנותית על הקרח ומטאל שטני מנורווגיה, עד שלא יכול היה עוד לכתוב בדצמבר 1994.

                     להקת "סרטן השד". "חיות טרף, הילדים" (תצלום: רפי קוץ)

"אני זוכרת שחודשיים לפני מותו תפסתי אותו מקשיב ל'ג'נסיס'", אומרת אמו. "אפילו אני, שאוהבת את שוברט והגבעתרון, יודעת ש'ג'נסיס' זאת מוסיקה יותר רכה מהמוסיקה הרגילה של יורם. לרגע חשבתי שאולי זה איזשהו פיוס, אבל אני חושבת שזאת היתה פשוט אפיסת כוחות".

אופנהיים אומר שמותו של בר היה כל כך טראומטי בשביל חבריו הטובים, "שאולי בגלל זה לקח לנו 15 שנה לארגן ערב לזכרו". ומיכל בר מספרת על יומני החיים של בר, שאותם כתב מאז שהיה בן 6 או 7 ועד מותו. "יורם ביקש שלא נפתח אותם. הוא אמר שממילא לא נבין כלום. אני מודה שאחרי מותו הפיתוי היה גדול. אפילו הצצתי פעם אחת במחברת האחרונה. היה שם ציור של גבעה ולצדה המלה 'Death', וגם המון סיכולי אותיות בגלל המורפיום. אבל זאת היתה הפעם היחידה. יותר לא נגענו בזה. לא מזמן קנינו מגרסה ובימים אלה אנחנו גורסים את המחברות ונפרדים מיורם סופית".

"יפוחלץ ירוסלב יעקובוביץ'!!!"

• "הרמז היחיד לכך שמדובר בעצם בלהקה גדולה הוא הדיכאון האיום שאני חוטף בכל פעם שאני מקשיב להם, דיכאון שרק הם יכולים לגרום לי. וגם זה משהו, כנראה" (ביקורת על האלבום "Violator" של "דפש מוד", אפריל 1990)

• "הרבה רעש, טונות של אנרגיה. מומלץ לנזירות קופטיות מטורפות שאוהבות לקפוץ מגגות של גורדי שחקים בארבע בבוקר, לחנוק עטלפים אילמים ולשתות סולר. וגם לסתם כאלה שאוהבים את איגי פופ" (ביקורת על אלבום הופעה של איגי פופ, יולי 1990)

• "זה לא אומר שאני רוצה להקות שיורקות דם ומקללות במרץ את הממסד. אני רק לא רוצה להירדם כשהמלה שוליים מוזכרת באוזני... נותר רק לפנות בתחינה נרגשת אל בעלי החברות ופטרוני הפסוודו-אינדי המקומי: צאו כבר מהפוזה השפויה והמשעממת שלכם, יא מטומטמים, ותבינו שאתם חיים במקום הכי מטורף בעולם (וברוח שנות ה-60: מייק אינדי, נוט 'אינדי')" (דצמבר 1990)

• "'כולם מתבקשים לחדר האוכל', הידהד קולה המאוס של האחות הראשית במסדרון המחלקה הגריאטרית. בחדר של דיפ פרפל נשמעו רק נחירות. קשה היה לקום, בעיקר אחרי הבירות של אתמול. ג'ון לורד פקח עין אחת, ניסה לפקוח גם את השנייה, אך נכשל כישלון חרוץ. ריצ'י בלקמור התהפך על הבטן ואגב כך שיחרר נאד אדיר, שהעיר כמעט את כולם (להוציא את איאן פייס, שהיה חירש כמו עטלף מת). איאן גילן היה מדוכדך מאוד באותו בוקר. הנכד שלו נשלח למפרץ הפרסי. הוא הביט בצלחת הדייסה שלפניו" (ביקורת על אלבום של "דיפ פרפל", דצמבר 1990)

• "כמה אנשים מקבוצת הגיל של חנוך דווקא טוענים שהאלבום הזה מתאים להם, נוגע להם ומדבר אליהם, אבל אני חושב שהם פשוט מרחמים קצת על שלום, שמה שנשאר ממנו זה רק קול עייף, טקסטים סופר-בנאליים ואותו סקסופון הרסני, שמלווה בתרועותיו את האלבום כולו (יפוחלץ ירוסלב יעקובוביץ'!!!)" (ביקורת על האלבום "בגלגול הזה" של שלום חנוך, מארס 1991)

• "סרטן השד עמדו על רמפת עץ בגובה של 5 סנטימטרים בערך, דבר שלא מנע מהמוני מתבגרים בעייתיים לעשות סטייג'-דייבינג. שאר הילדים רקדו פוגו עתיר בעיטות, סטירות, אגרופים וצביטות. אילו ברוס לי היה שם, הוא היה מקפל את הזנב בין הרגליים והולך הביתה. חיות טרף, הילדים. יש תקווה. סרטן נעים וחג שמח לכולם" (על הופעה של להקת "סרטן השד", ספטמבר 1992)

• "חוץ מכמה שצריכים כדור בראש" (הביקורת המלאה על האלבום "כולנו צריכים אהבה" של להקת היורודאנס "דאבל יו", דצמבר 1992)

• "בהתחלה זה נשמע מטומטם, חד-גוני וחסר דמיון. גם בהמשך. אבל גם אלה ששונאים טראנס אוהבים אותו. לעתים מזומנות ניתן לצפות באנשים שעומדים ומזיזים ידיים ורגליים בלי לרצות כשקטע טראנס זה או אחר מתנגן ברקע. 'זו המוסיקה הכי מטומטמת ששמעתי בחיים שלי', הם מתנצלים. אבל החיוך הענקי שמרוח להם על הפרצוף אומר הכל. טראנס הוא האלוהים החדש" (יולי 1993)

• ""לצלילי הלהיט 'נו לימיט' צעדו ביום שישי שעבר המועמדות הערביות לתואר מיס פרילי כשהן לבושות בגדי ים... את היצרים הציתו בעיקר מועמדות מס' 9 ו-16, אבל מטעמי צניעות נוותר על הפרטים, נציין רק שלמס' 16 היו חרוזים קטנים על הביקיני, חזות מולאטית וחיוך מקסים" (ינואר 1994)

*#