אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמוס קינן, מאהב המולדת

עמוס קינן היה קנאי לארץ ישראל, לאדמתה ולשפתה ובו זמנית חתר ללא הרף להסדר של שתי מדינות לשני עמים. הוא היה בן המקום, והמקום הפנה לו עורף. מכריו של עמוס קינן על המאהב האלים והמאוכזב של המולדת

תגובות

עמוס קינן 2009-1927

"אתם כולכם משעממים", אומר הסופר אמנון דנקנר כשהוא מדבר על עמוס קינן: "עמוס קינן היה אורגינל. היום יש אובדן של המקוריות גם בהתנהגות ובסגנון האישי, לא רק בכתיבה. אין יותר אנשים עם התנהגות וסגנון מובהקים ומעניינים, כולם נורא נזהרים והולכים עם תחת מכווץ וזה לא מעניין. אני עוד זכיתי להכיר היטב כמה מהדמויות האלה ואפילו לתאר אותן, ועם כל הביקורת, עדיין הם היו אנשים שהיה מרתק ומעורר השתאות לדבר אתם, לראות ולשמוע אותם".

גם פרופ' זוהר שביט, חברה אישית של נורית גרץ ועמוס קינן, מדברת על המקוריות והחד פעמיות של קינן ועל העובדה שהקדים את זמנו: "הוא היה רב תחומי עוד לפני שהמושג הזה הפך לערך בתרבות הישראלית. הוא היה עיתונאי, מחזאי, פסל, צייר, וכתב פזמונים, שירים והגות. הייתה לו עשייה רבת פנים ובכל הדברים האלה היה לו את כתב היד הייחודי שלו. את רואה פסל שלו ואת מיד מזהה את טביעת היד של קינן, וכך גם הייתה הכתיבה שלו".

שביט מדברת על הניגודים שהכיל בתוכו קינן. "הוא היה איש מאוד מורכב", היא אומרת. "מצד אחד אוהב אמיתי של ארץ ישראל שהכיר את הפאונה והפלורה שלה מלפני ומלפנים. זה היה דבר מיוחד לטייל איתו ולחוות איתו את החוויה של טבע וארץ, ומבחינות מסוימות היה קנאי לארץ ישראל וקנאי ללשון העברית. עמוס בעצם היה איש של ארץ ישראל השלמה. ומצד שני, קינן היה בין הראשונים שלא רק חשבו, אלא גם פעלו להגיע להסדר של שתי מדינות לשני עמים. היה בו השילוב החד פעמי של אוהב ארץ ישראל ואיש ארץ ישראל השלמה, עם מה שאנחנו מכנים 'שמאל פוליטי'".

אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", מתאר את הדרך הפוליטית המשותפת שעשה עם קינן. "הוא השתתף בהקמת הקבוצה הרעיונית שנקראה 'הפעולה השמית' למחרת מלחמת סיני, כמחאה על המלחמה. זאת היתה הקבוצה הראשונה שפירסמה מצע מפורט להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוא השתתף בהקמת התנועה למען פדרציה ישראלית פלסטינית. אחר כך הוא היה בין המייסדים של המועצה הישראלית למען שלום ישראלי פלסטיני. זה מאבק של עשרות שנים שבהן הוא לא נעדר מאף אחד מהניסיונות ליצור ברית ישראלית פלסטינית".

מלא תרבות וידע

הביוגרפיה של קינן, שנולד בתל אביב כעמוס לוין ומת בה ביום שלישי השבוע בגיל 82, מתוארת בחלקה באופן בהיר וחד על ידי אשתו, הסופרת וחוקרת הספרות נורית גרץ, בספרה "על דעת עצמו" שראה אור בשנת 2008. גרץ מתארת את הילדות המעונה של קינן, את התקופה בה היה חבר בלח"י, ואת המלחמה האלימה שלו על ארץ ישראל כמו שחלם שהיא צריכה להיות. קינן היה מאהב אלים ומאוכזב של הארץ. "קינן, כמו דמויות מעניינות וסוערות, היה דמות טראגית", אומר אמנון דנקנר. "היה לו קוצר נשימה מזה שהעבר שלו רדף אחריו, כמו שמתואר יפה בספר של גרץ, גם העבר המשפחתי וגם העבר שלו כאיש לח"י שנטל חיים אחרים, לפי הסיפורים שלו. הדבר הזה העיב עליו בהרבה מובנים. העיב על ההתנהגות הכוללת שלו, העיב אולי גם על היכולת שלו ליצור כמו שהוא רצה. הוא באמת רצה להיות סופר וזה לא עלה יפה באותה מידה שהוא רצה".

         פורטרט של עמוס קינן שציירה בתו שלומציון. אמן השפה העברית החדשה

גם אבנרי מדבר על תחושת החמצה. "הוא היה אחד היוצרים הגדולים של התרבות העברית החדשה, וחבל שיצירתו לא הגיעה לשיא שהיה ראוי שתגיע. תמיד קיוויתי שהוא יכתוב את הרומן העברי הגדול ואיכשהו הוא לא הגיע לזה. הוא כתב כמה קטעים, תחילה ב'הארץ' ואחר כך ב'העולם הזה', שהם נכסי צאן ברזל של התרבות. אני חושב שכל מי שחי אז בארץ יזכור אותם תמיד".

דנקנר מדבר על קינן כחלק מדור התקומה. "הוא שייך לסוג האנשים בדור ההוא שהיו להם תקוות מהמדינה. הם לחמו וסיכנו את עצמם למענה, והמדינה איכזבה אותם. היא לא היתה מה שהם חלמו שהיא תהיה והם פיתחו איזו מרירות, אחר כך רובם נהיו בורגניים. גם עמוס נהיה קצת בורגני אבל לקח לו הרבה יותר זמן וזה אולי סוד הקסם שלו".

שביט מתארת אותו כאוונגרדיסט. "קינן תמיד הלך לפני המחנה", היא אומרת, "הוא היה איש אנטי ממסדי, לא קיבל כמעט אף פרס, ואני אומרת את זה היום בצער. הוא גם שילם את המחיר הרבה פעמים".

דנקנר אומר שקינן היה אחד הכותבים המשפיעים על הכתיבה העיתונאית של בני דורו. "כבעל טור בעיתון הוא היה אחד מהגדולים, לא היו הרבה כמוהו, בעצם זה היה הוא ודן בן אמוץ. הם היו חדים ומשעשעים וגרו בהרבה קומות של החיים שלנו. הם היו אנשים מגוונים מאוד ושניהם גם היו אנשי המקום, עם רצון ממש להתחפר ולהתפלש במקום הזה ולהיעשות אחד עם המקום. במידה רבה הם הצליחו". קינן התחיל שפה עיתונאית חדשה, "שפה ארץ ישראלית ואותנטית", כפי שמגדירה אותה שביט. "הכתיבה שלו היתה רזה, הוא לא סבל זיופים ולגלג על המזייפים והצבועים. הוא גם תמיד אמר את מה שהוא חושב ובקול מאוד רם".

דב יודקובסקי, שהיה העורך הראשי של ידיעות אחרונות, מספר שטילפן אל קינן ששהה אז בפאריס, והציע לו לכתוב עבור העיתון. "זה היה בשנת 1958", נזכר יודקובסקי. "עמוס היה בפאריס, דה גול בדיוק עלה לשלטון, ושאלתי אותו אם הוא מוכן להיות משתתף קבוע בעיתון. הוא היה כותב מבריק, היה לו סגנון מיוחד. הוא היה בנאדם חושב".

יודקובסקי מספר שלא תמיד היה קל לעבוד עם קינן. "לפעמים היה צריך להתווכח איתו, אבל מאוד אהבתי לעבוד אתו כי הוא היה מיוחד במינו, היה לו שכל חריף והוא היה מלא תרבות וידע. אין הרבה כותבים כמוהו".

                         עמוס קינן, 1975 (תצלום: דניאל רוזנבלום / סטאר פוטוס)

"הגדולה שלו היתה בכתיבה הסאטירית", אומר דנקנר, "שבה הוא באמת פרץ דרכים. במיוחד בטור שלו 'עוזי ושות'' ב'הארץ', שהיה יצירת מופת. עד היום אני קורא את זה ואני מתרשם מהגדולה שלו כסטיריקן ומהעברית שלו".

"הוא היה אמן השפה העברית החדשה", מוסיף אבנרי. "קינן אולי היה הראשון שכתב שפה עברית צברית מדוברת והוכיח שאפשר לעשות בה נפלאות, שאפשר להביע את הרעיונות הכי עמוקים בשפה העברית המדוברת. זה היה גם הדבר המיוחד במחזות שכתב, בשפה עברית פשוטה, טובה, נכונה, מדוייקת ונהדרת. אולי זאת היתה תרומתו העיקרית לתרבות העברית, הוא היה אחד מראשי היוצרים בתרבות שקמה לפני מלחמת העצמאות ושלדעתי מתה בעשר השנים הראשונות של המדינה".

מזג ים תיכון

והיה גם קינן הנהנתן, זה שאהב לשתות, לבשל ולאכול, זה שכתב את "ספר התענוגות". "בשנות ה-50 וה-60 כולנו היינו עיוורים לכל מה שיש לאזור הזה להציע מבחינה קולינרית", מסביר דנקנר. "אני זוכר שהתחלנו לקרוא את מה שקינן כתב על צמחי התבלין. אנשים לא ידעו מה זה מרווה, קורנית, או רוזמרין, או על האפשרות להשתמש ולגדל את זה, היו שנים בהן הדייגים היו משליכים חזרה לים את פירות הים שלא היו כשרים. זאת היתה ישראל אחרת וקינן גאל את החושניות של האוכל והאדריכלות. הוא רצה להיות בן המקום, היה חשוב לו המקום והיתה חשובה לו ההתמזגות בין האדם למקום, שבאה לידי ביטוי באדריכלות של המקום, באוכל, בצמחים, בסוג האדמה, הכל בא ביחד. הוא כתב הרבה גם על הדרך שבה קילקלנו באדריכלות הניאו פולנית שלנו את מה שצריך היה לבנות פה, ותהה למה לא למדנו מהערבים. המקומיות היתה ערך מאוד חשוב אצלו, גם באוכל גם בבנייה. הוא בעצם היה ממציאי הים התיכוניות הישראלית. הוא המציא את הצורך שלנו להיות ים תיכוניים ולא פולניים, לזרוק את הקרפיון מהאמבטיה ולזרוק למחבת שלנו פרידה או מוסר".

שביט זוכרת ארוחות שבישל קינן ושיטוטים שערכה עימו בפאריס. "הוא לא לקח אותנו לפאריס שכולם מכירים. הוא תמיד ידע לגלות דברים חדשים ולתת להם לגיטימציה, אבל אלו לא היו תענוגות פראיים, או צעקניים וראוותניים, אלא באמת - אוכל טוב, מראה יפה, תערוכה טובה. היה תענוג לבלות אתו. הוא היה נהנתן של טעם טוב והספר שלו 'ספר התענוגות' אמר בקול רם את מה שאף אחד עוד לא אמר - שמותר ליהנות מאוכל וכדאי ליהנות מאוכל. הבישולים שלו היו חגיגה בלתי רגילה. אלו ארוחות שאני זוכרת עד היום. היה בו שילוב של נהנתנות וחושניות ועניין רב".

בשנים האחרונות האיש הסוער, המורכב והחד הזה חלה באלצהיימר. שביט אומרת שבשנים האלה זכה להיות מוקף באהבה ובחמלה שמעט מאוד אנשים זוכים לה. "נורית טיפלה בו בגבורה ובתעצומות נפש בלתי רגילות. היא עמדה במבחן שמעט אנשים היו עומדים בו. עד היום האחרון הוא היה בבית, וגם הספר שכתבה זו מחווה לא רגילה לעמוס. היא עשתה עמו חסד גדול בספר נפלא".

כתבות שאולי פספסתם

*#