${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא על לחם לבדו

סרטיו של רם לוי, שחמישה מהם יצאו לאחרונה בדי-וי-די, עוסקים בראש וראשונה במקום הזה. זו אחת הסיבות שהוא מהיוצרים החשובים בישראל, על אף שמעולם לא ביים סרט למסך הגדול

תגובות

אוסף של ניגודים, סתירות ואפילו פרדוקסים מאפיין את מכלול יצירתו של הבמאי רם לוי, שמונה יותר מ-60 סרטים. מאז "אני אחמד" מ-1966 ביים לוי כמה מהסרטים התיעודיים החשובים ביותר שהופקו כאן, ובהם "הסרט שלא היה" ב-1994 ו"סגר" ב-2002; במקביל ביים לוי כמה מסרטי הטלוויזיה העלילתיים החשובים ביותר שהופקו במקומותינו. חלק מאלה, כגון "אינדיאני בשמש" ו"לחם", נקטו סגנון בימוי ריאליסטי; אחרים בחרו בסגנון מלאכותי ותיאטרלי במכוון. מרבית הניגודים האלה אינם ניגודים כלל; רבים מהבמאים החשובים ביותר, שהחלו לפעול בקולנוע האירופי במחצית השנייה של המאה שעברה, כגון אלן רנה, כריס מרקר, אנייס וארדה, מיכלאנג'לו אנטוניוני ופדריקו פליני, נדדו בין העלילתי לתיעודי ובין הריאליסטי לתיאטרלי. כמו במקרה של היוצרים האלה, גם המסע הבלתי נלאה של לוי בין הקטבים האלה מעבה ומעשיר את יצירתו.

» רם לוי בפסטיבל ארטכוהוליק

הפרדוקס המרכזי הנלווה ליצירתו, נובע מכך שעל אף שמעולם לא ביים סרט שנועד לבתי קולנוע - כל סרטיו עד כה הופקו לטלוויזיה - לוי הוא אחד היוצרים המרכזיים והחשובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי מאז שנות ה-60; יותר מכל יוצר קולנוע מקומי אחר, מעיד מכלול סרטיו על היחסים הדיאלקטיים הפוריים ששררו ושוררים כאן בין הקולנוע לטלוויזיה.

ההוכחה לכך נמצאת בדי-וי-די כפול, שיצא באחרונה וכולל חמישה מסרטי הטלוויזיה העלילתיים החשובים ביותר שלוי ביים: "הכלה וצייד הפרפרים" מ-1974, "חירבת חיזעה" מ-1978, "אינדיאני בשמש" מ-1981, "לחם" מ-1986 ו"כתר בראש" מ-1989.

רם לוי ‏(משמאל‏) ובשארה חמאשתה ב"חירבת חיזעה" (תצלום: מיכאל מרגוליס)

הדי-וי-די הכפול יצא לאור כפרויקט משותף של ערוץ 1 (שבשבילו הופקו הסרטים האלה), סרטי יונייטד קינג, קרן הקולנוע הישראלי והאוזן השלישית. מה שמאחד את כל סרטיו של לוי, התיעודיים והעלילתיים, הריאליסטיים והתיאטרליים, היא היושרה היצירתית המניעה אותם. בין אם הסרט מתרחש בעיירת פיתוח בדרום, כמו "לחם", או במציאות הזויה של גן ציבורי, כמו ב"הכלה וצייד הפרפרים", סרטיו של לוי הם בראש ובראשונה על המקום הזה ועל האנשים שחיים בו, אם, כמו ב"לחם", הם נושאים שמות משפחה כגון אלמליח ואבוטבול; ואם, כמו ב"הכלה וצייד הפרפרים", שמתבסס על מחזהו הקומי הפיוטי של נסים אלוני, הם נקראים "מי" ו"גץ".

שלושה מסרטי הטלוויזיה העלילתיים משתייכים לקוטב הריאליסטי ביצירתו של לוי. את "אינדיאני בשמש", שמתבסס על סיפור קצר מאת אדם ברוך, לא ראיתי מאז שהסרט שודר לראשונה. הצפייה מחדש, אחרי 28 שנים, חשפה בפני סרט שקליפתו העדינה אוצרת בתוכה זעם ותוקפנות שמפתיעים בעוצמתם. הסרט, שתסריטו נכתב על ידי דיתה גרי, בשיתוף מיכה לבטוב ורם לוי, מציג את סיפורו של רב טוראי לאופר (דורון נשר), שמצווה ללוות לכלא צבאי חייל ממוצא הודי-קוצ'יני (חיים גרפי), שידוע רק בכינוי הגנאי שלו, "האינדיאני". את השניים מסיע לכלא חייל נוסף (משה איבגי), שמתייחס אל המטלה הצבאית כאל יום חופשה. עיקר העלילה מתאר את הקשר שמתפתח בין לאופר לאינדיאני, שלכאורה אין שום דבר שמחבר ביניהם, אך הם מגלים שמה שמחבר ביניהם, בעיקר בכל מה שנוגע ליחסם למקום הזה ולצבא בתוכו, גדול בהרבה מהבדלי המוצא והמעמד שמפרידים ביניהם. זה עלול להישמע רומנטי ודביק אפילו, אבל זה לא. לוי מבליט היטב את הממד האמביוולנטי המאפיין את הקשר שמתהווה בין לאופר לאינדיאני ויוצר סרט שעשייתו המאופקת מעצימה את אמירתו הקשה.

מלבד "חירבת חיזעה", "לחם" הוא סרט הטלוויזיה הידוע ביותר של רם לוי. עוצמתו של הסרט עדיין רבה, והוא נדמה רלוונטי היום כמו ביום שבו הוא שודר לראשונה. עלילת הסרט, שתסריטו נכתב על ידי גלעד עברון ומאיר דורון, מציג את סיפורו של שלמה אלמליח (רמי דנון), אב משפחה בעיירת פיתוח בדרום הארץ, שהמאפיה שבו הוא עבד מזה 20 שנה נסגרת. חלקו הראשון של הסרט מתאר את תגובתם של תושבי העיירה לסגירה של המאפיה, שתותיר את מרבית הגברים בעיירה מובטלים; חלקו השני של הסרט מתאר את תגובתו הייחודית של שלמה אלמליח למשבר, שהוא לא רק כלכלי, אלא מעיד בראש ובראשונה על הכרסום שחל במעמדו של שלמה כגבר וכאב משפחה: הוא נועל את עצמו ואת בני משפחתו בדירתו.

"לחם" ו"אינדיאני בשמש" הם שני הסרטים היחידים הכלולים בדי-וי-די הכפול המתרחשים במציאות ישראלית מוכרת, בהווה שבו הסרטים הופקו (גם "הכלה וצייד הפרפרים" מתרחש באיזשהו הווה ישראלי, אך זהו הווה ממשי והזוי בעת ובעונה אחת ולכן שונה מזה של שני הסרטים האחרים). לוי מעיף על המציאות המתוארת בסרטים האלה את מבטו של במאי של סרטים תיעודיים; באיזושהי צורה ואופן, שקשה אפילו לבאר מאין היא נובעת, מצליח לוי בשני הסרטים האלה להעניק את התחושה שהוא מגיע אל המציאות הזאת מבחוץ, ומהתחושה הזאת נובעת תחושת ההגינות העוטפת את שני הסרטים האלה, ומונעת מהם מלגלוש אל האקזוטי או הסנטימנטלי. יש מידה של חספוס בשני הסרטים, אבל החספוס הזה מעצים את התחושה שהם מתרחשים באיזושהי טריטוריה של אותנטיות רגשית ואידאולוגית, שהופכת אותם ליצירות בעלות תוקף הולך ונמשך.

כאשר אסרו על הקרנתו של "חירבת חיזעה" בערוץ 1, ערוץ הטלוויזיה היחידי שהיה בישראל באותן שנים, החשיכו עובדי הערוץ את המסך למשך 48 הדקות שבהן הסרט היה אמור להיות משודר. זה עדיין נדמה כמעשה הרדיקלי ביותר שנעשה בתולדות התקשורת הישראלית (הסרט שודר שבוע לאחר המועד הראשון שנקבע לו).

רם לוי. מעיד על היחסים הדיאלקטיים הפוריים ששוררים כאן בין הקולנוע לטלוויזיה (תצלום: פייר תורג'מן / באובאו)

31 שנים לאחר מכן - שבהן "חירבת חיזעה" היה אסור לשידור נוסף במשך שנים רבות - סרטו של לוי, שתסריטו נכתב על ידי דניאלה כרמי על פי סיפור מאת ס' יזהר, הוא עדיין יצירה אפקטיווית, שמפתיעה בצניעותה הלא תוקפנית דווקא. עלילת הסרט, שמתרחשת בזמן מלחמת העצמאות, מתארת את המשימה המוטלת על קבוצת חיילים: לכבוש את הכפר הערבי חיזעה, להעמיס את תושביו, מרביתם ילדים, נשים וקשישים, על משאיות ולשלוח אותם אל מעבר לגבול. יוצרי סרטים ישראלים עכשוויים יכולים ללמוד מסרטו של לוי כיצד לתאר מציאות היסטורית קשה ממרחק רגשי אמביוולנטי, כך שייווצר האיזון הנכון בתוך סקאלת הייסורים המתוארים בו - שלנו ושלהם.

ההנאה מחמשת הסרטים הכלולים בדי-וי-די הכפול נובעת גם מהצפייה בשחקנים המופיעים בהם. חלקם בראשית דרכם, אחרים בבגרותם, כאלה שלא הגשימו את ההבטחה שהיתה גלומה בהם וכאלה שכן: רמי דנון ב"אינדיאני בשמש" ו"לחם", משה איבגי הצעיר, גם כן בשני הסרטים האלה, דורון נשר, חיים גרפי ולירון נירגד ב"אינדיאני בשמש", אתי אנקרי ב"לחם", דליק ווליניץ, שרגא הרפז וגידי גוב ב"חירבת חיזעה" (ומעניין, אגב, לחשוב על דמותו המצטברת של גוב כחייל בקולנוע הישראלי מ"מסע אלונקות" של יהודה ג'אד נאמן, דרך "הלהקה" של אבי נשר ועד ל"חירבת חיזעה"). "הכלה וצייד הפרפרים" מנציח את הופעתם של גילה אלמגור ויוסי בנאי במחזהו של נסים אלוני, שגם עיבד את המחזה, יחד עם לוי, לסרט טלוויזיה. "כתר בראש" מנציח את הופעתו של אבנר חזקיהו כדויד המלך במחזהו של יעקב שבתאי, שעובד לטלוויזיה על ידי אפרים סידון ולוי.

מבין חמשת הסרטים, "הכלה וצייד הפרפרים" הפתיע אותי יותר מהסרטים האחרים, כי לא זכרתי את סרטו של לוי כמשעשע כל כך. תענוג להיזכר בטקסטים הפיוטיים והשנונים של אלוני, שמלטפים את האוזן כמו מוסיקה מסתורית. אלמגור, בנאי והקול האלמוני הבוקע מהרמקולים בגן הציבורי שבו העלילה מתרחשת, משרתים אותם במיומנות שהיא עדיין רעננה וייחודית. לוי עצמו משרת את המרכיבים האבסורדיים במחזהו של אלוני במתינות הנכונה, והתוצאה קלילה, מלנכולית ואירונית בעת ובעונה אחת.

מבין חמשת הסרטים, "כתר בראש" הוא היצירה השמרנית ביותר: תיעוד אינטליגנטי וקורקטי של מחזהו של שבתאי, שעוסק בשנינות אנכרוניסטית בפוליטיקה של זקנתו של מנהיג. לוי אינו מתעלם מהיבטיו התיאטרוניים של המקור שהוא מתבסס עליו, וההנאה העיקרית מהצפייה בסרט נובעת מהטקסט של שבתאי, ומהופעתו המושחזת להפליא של חזקיהו בתפקיד הראשי. זהו הרגע להחמיא לגופים שהביאו להוצאתו לאור של הדי-וי-די הכפול הזה, שיש לקוות כי יהיה לו המשך: יש ביצירתו של לוי עוד סרטים רבים, עלילתיים ותיעודיים, שראויים להנצחה. היכרותנו עם המכלול היצירתי האוחז את הקולנוע והטלוויזיה המקומיים בתוכו לא תהיה שלמה בלעדיהם.

*#