אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט לכל המשפחה

הוא במאי ותיק ומוערך. היא תסריטאית. סידני וג'ני לומט, אב ובתו, נפגשו בשבוע שעבר כדי לדבר על קולנוע ועל ההבדל בין מרלון ברנדו לאודרי הפבורן

תגובות

הבמאי הוותיק סידני לומט הוא אבא גאה. הסרט שכתבה בתו ג'ני, "רייצ'ל מתחתנת", זכה בשנה שעברה להערכת המבקרים בארצות הברית ונראה כי היא בדרך לבסס את מעמדה בתעשיית הקולנוע האמריקאית. בימים אלה היא כותבת סרט חדש, "The Strange Thing Called Prom", שבמרכזו קבוצת סטודנטים בבית ספר בינלאומי בברוקלין המתכננים את נשף סיום התיכון שלהם. היא גם כתבה דרמה רומנטית, "Remember Me" (הפעם בשיתוף ויל פטרס), שתעלה בארצות הברית ב-2010. ואם לא די בכך, היא גם עובדת עם ג'ייסון רייטמן, במאי "ג'ונו", על סרט ששמו הזמני הוא "See Also: Sambo".

"'רייצ'ל מתחתנת' הוא סרט מצוין", מעיד האב על העבודה של בתו. "בכוונה העדפתי להישאר רחוק מכל מה שקשור אליו. לא רציתי להשפיע על העבודה שלה, מה גם היא עוסקת במה שמתרחש בתוך המשפחה שלנו ומובן שיש לי מה להגיד בעניין. העדפתי להמתין ולראות את התוצאה הסופית".

אבל האמת היא שהאב לא ממש ישב בצד. שלא כמו תסריטאים מתחילים רבים שמתקשים למצוא במאי, ג'ני לומט פנתה אל אביה כדי שיסייע לה למצוא במאי. הוא מספר כי הזמינה אותו לערב קריאה וזו היתה ההזדמנות הראשונה שלו להתוודע לתסריט. אחרי שהתלהב יצר קשר עם הבמאי ג'ונתן דמי והציע לו לביים את התסריט. וכך אכן היה.

ג'ני לומט ואביה סידני לומט במפגש בשבוע שעבר בניו יורק. כדאי להיות מקושר בהוליווד (תצלום: עודד הירש)

האב והבת הופיעו בשבוע שעבר באולם וולטר ריד בלינקולן סנטר בניו יורק, כחלק מסדרה של מפגשים שיזם "וול סטריט ג'ורנל" עם אישים בעולם התרבות. מבקר הקולנוע הוותיק של העיתון, ג'ו מורגנסטרן, ריאיין אותם. השניים חשו בנוח זה ליד זה על הבמה, אולי משום שהמבקר לא הקשה עליהם יתר על המידה. למרות גילו, 85, סידני נראה עירני ודרוך. מדי פעם בפעם הוא כסס ציפורניים. לעומתו, ג'ני, בת 42, היתה תזזיתית. היא שיחקה באצבעותיה עם נעלי העקב השחורות, התעסקה בשערה ולא היססה להשתמש במלים כמו "Fucking Movie".

34 טייקים

לומט, שביים יותר מ-50 סרטים ובהם "12 המושבעים", "רשת שידור", "אחר צהריים של פורענות", "נסיך העיר" ו"סרפיקו", לבש בגדי ג'ינס. הבת באה בחליפה שחורה. "לא נתתי לה חינוך קולנועי", סיפר לנוכחים בקהל. "כאשר היא היתה ילדה קטנה התיאטרון נחשב דבר רציני ואילו קולנוע היה משהו שעושים בשביל הכסף. לא חשבתי אז שזה יהיה מכובד בשבילה. אבל הגישה שלי השתנתה בינתיים", צחק, "בסך הכל סרטים זה כיף". הבת השיבה: "את המשיכה שלי לקולנוע קיבלתי בירושה ממנו".

הרבה שחקנים, הוסיף סידני, "הם בסופו של דבר די ביישנים. אפשר להבין את זה. כאשר אתה חושף את עצמך מול המצלמה בקולנוע או בתיאטרון לפני 1,200 בני אדם אתה מרגיש פגיע". הבמאי, שסרטו האחרון עד כה, "לפני שהשטן יידע", יצא ב-2007, סיפר כי הוא אינו מקל על חייהם של השחקנים, אבל עושה זאת לטובתם. כך, למשל, סיפר על עבודתו עם מרלון ברנדו בסרט "The Fugitive Kind" שיצא ב-1960. השחקן נאלץ לבצע 34 טייקים עד שהגיע הטייק המוצלח. "היה משהו בתסריט שעצר אותו ואני ידעתי מה זה", הוא נזכר. "אני מעדיף לא להיכנס לפרטים. זה לא חשוב. אבל זה היה רגע מאוד אישי והוא נשבר מבפנים ועצר. ברנדו היה שחקן טוב כל כך שאם הוא היה צריך לעשות יותר משלושה טייקים היה ברור שמשהו לא בסדר. הכישרון שלו מתפרץ כל כך. בטייק ה-15-16 הוא הציע שאולי נעשה את זה מחר. ידעתי שהוא השקיע המון ואמרתי לו שנחזור ונעשה את זה גם אם יידרשו לכך חמש שעות. וזה עבד. בסוף הוא חיבק אותי והודה לי על זה.

מתוך "רייצ'ל מתחתנת" שכתבה ג'ני לומט. המבקרים העריכו

"יש במאים שהיו מתערבים ומנסים לסייע לשחקן כאשר יש לו חסימה. הגישה שלי שונה. אני יודע שהשחקן צריך להתמודד עם חוויה או התנסות מסוימת והוא צריך לעשות את זה בעצמו עד שזה מצליח. זה לא אומר שאני צודק או שהבמאים האחרים צודקים. אבל ככה אני עובד. כדי לשחק טוב אדם צריך להתחבר לעצמו ולתת את עצמו. כך הוא חווה את החוויה עד הסוף".

הוא אמר עוד כי יש סיבות טובות לכך שאנשים מסוימים הם כוכבים. "זו קלישאה אבל שחקן צריך שתהיה לו פרסונה. הוא צריך שיהיו לו קסם וכריזמה. יש כוכבים שהם לא שחקנים טובים ומה שרואים על המסך זה הפרסונה שלהם. לפעמים הקולנוע מסייע לאנשים שהם לא שחקנים טובים כל כך להסתיר את חולשותיהם. למשל, אודרי הפבורן. בהתחלה מה שראו על המסך היה הפרסונה שלה, אבל בשלב מסוים בקריירה היא החליטה ללמוד את מהות המשחק".

הוא גם ניצל את ההזדמנות לבוא חשבון עם מבקרי קולנוע. "רוב מבקרי הקולנוע לא יודעים כלום על סרטים. יש מבקרי מוסיקה מצוינים, כאלה שיודעים את ספרי התווים על בוריים. בתחום ביקורת הקולנוע זה משום מה שונה. אין בדרך כלל ביקורת ממשית אלא הבעת דעה. אז מה ההבדל בין הדעה של המבקר לבין הדעה של נער המעלית? מבקרים צריכים לדעת על טכניקות קולנועיות ועשייה קולנועית. הם צריכים להתעמק ולהבין שיש משמעות לכך שבסצינה כזאת או אחרת השתמשתי בעדשה כזאת או אחרת".

ג'ני, בתה של העיתונאית גייל לומט-באקלי (שהתגרשה בינתיים מסידני) ונכדתה של הזמרת והשחקנית לנה הורן, כוכבת הקולנוע השחורה הראשונה של הוליווד, סיפרה באחרונה בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" שאביה היה שבצעירותו שחקן בתיאטרון היידי והוא עובד כבר 81 שנה, מאז היה בן ארבע; בתקופת מלחמת העולם השנייה יצא להילחם.

מה עם גרסה ל"אותלו"?

היא מודה כעת כי אם רוצים להצליח בהוליווד כדאי להיות מקושר לאדם מפורסם. אבל גם לה לא היה קל כל כך. במשך 13 שנה היא כתבה ארבעה תסריטים. הם היו רעים, היא אומרת, ובמשך השנים למדה לכתוב טוב יותר, דווקא מאלה שדחו את התסריטים שלה. יש לה בעל שף, שני בנים (בן 14 ובן שנה וחצי) וכלב. במשך השנים היא ניסתה להיות שחקנית אבל לא הצליחה, למרות הקשרים, ולכן נהפכה למורה לדרמה בבית ספר תיכון. היא אמנם נטשה את ההוראה, אבל טוענת כי בכוונתה לחזור לכך בעתיד.

במפגש על הבמה בניו יורק בשבוע שעבר אמרה כי היתה רוצה שאביה יביים גרסה ל"אותלו". היא משוכנעת שהוא יעשה זאת מצוין ומציעה לו לצלם באיטליה. לדבריה, גם לפני שעלו על הבמה היא ביקשה ממנו - "בפעם המי-יודע-כמה" - שיעשה זאת. סידני, שנותר בסירובו, חייך. למה הוא אינו מוכן לביים את המחזה של שייקספיר? הסוד הזה יישאר כנראה בתוך המשפחה.

כתבות שאולי פספסתם

*#