רופרט אוורט: הרומנטיקן המר - תרבות - הארץ

רופרט אוורט: הרומנטיקן המר

מה קרה לרופרט אוורט? אחרי שהיה הדבר הטוב הבא של הוליווד, הוא נאלץ להתרגל לכך שכבר לא יצליח כמו יו גרנט. ריאיון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המסע של רופרט אוורט אחר לורד ביירון נפתח בהשתכשכות באמבטיה. המשורר הרומנטי, הוא אומר במיני-סדרת התעודה החדשה "The Scandalous Adventures of Lord Byron", היה "סמל הסקס המודרני הראשון", "הסלבריטאי הבינלאומי הראשון", "כוכב רוק מודרני" שזכה להערצתה של "הגרופית האמיתית הראשונה", ו"אחד הראשונים שעשו שימוש ביחסי ציבור במובן המודרני". "הקסם וגסות הרוח שלו מרתקים", אומר אוורט; לאחר מכן הוא מתלבש בבגדיו של ביירון ותוהה, "איפה עובר קו הגבול בין ביירון האמיתי לבין הדמות שיצר?"

אוורט, בן 50, נראה נערי בכובע קסקט במפגש עמו בדיינר. הוא מזמין חביתה ושוקל את הצעד הבא - עוד כתיבה, ואולי סרט תעודה נוסף - לאחר שתרד הגרסה הנוכחית בברודוויי של המחזה "Blithe Spirit" מאת נואל קווארד שהוא משתתף בו.

אוורט קיבל את ההצעה להשתתף בסרט על ביירון לאחר הצלחת הסרט שעשה בשנה שעברה על מגלה הארצות הוויקטוריאני ריצ'רד פרנסיס ברטון. "חשבתי על הסרט הזה באותם מונחים: משהו קצת מיני, קצת שערורייתי, קצת היסטורי", הוא אומר. "חשבתי שזה יהיה אתגר להפיח חיים בשירה", הוא נראה משועשע, "אני לא חובב גדול של שירה".

אוורט. בשיא ההצלחה הוא היה "חצוף וקשה ובלתי אפשרי וטיפש" (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

למרות התסריט האיום של ערוץ 4 הבריטי נחמד לצפות באוורט שוחה בהלספונטוס, מתקשה להקסים את השגריר הבריטי בטורקיה, עורך השוואות בינו לבין המשורר ומקריא יפה את שיריו. הוא קורא לעצמו "טמבל" בסרט, ובראיון הוא אומר, "למען האמת, אני חושב שרוב השחקנים לא כל כך טובים. אני בהחלט לא חושב שאני טוב".

כשאוורט היה בהוליווד, הצהרות מהסוג הזה נתפשו כדוגמה לכנות מדהימה, אבל הן כמובן מקובלות במעמד שהוא משתייך אליו. כשהחל ללמוד בבית ספר למשחק, העובדה שהוא מהמעמד הגבוה הבריטי היתה חיסרון. המורים חשבו שהמבטא שלו, תוצר של ילדותו באסקס וחינוכו בפנימייה באמפלפורת, יקשה עליו למצוא תפקידים. "זאת לא היתה תקופה טובה להיות מהמעמד הגבוה. כל זה השתנה עם תאצ'ר". האם הוא ניסה, כמו גאי ריצ'י, לרכך את המבטא? "לא, הייתי כזה שחצן שתמיד העצמתי אותו יותר".

קריירת המשחק שלו התחילה בהצגות בבית הספר. בספרו האוטוביוגרפי מ-2006, "Red Carpets and Other Banana Skins", סיפר שהבין בשלב מוקדם מה תהיה הדרמה העיקרית בחייו: "אני כנראה עומד להיות הומו, ולכן אני מוכרח ללמוד לשחק". אחרי שעזב החל ללמוד ב-"Central School of Speech and Drama" וקיבל את התפקיד הראשון בגלזגו סיטיזנס תיאטר במחזה "בארץ אחרת". מאוחר יותר, כשהמחזה עובד לסרט, הוא התפרסם בזכותו.

כמו הרבה שחקנים אחרים הידועים באופיים הבעייתי, גם לאוורט סולחים בזכות המודעות העצמית המלוטשת שלו. בשיא ההצלחה שלו הוא היה "חצוף וקשה ובלתי אפשרי וטיפש", הוא אומר. אולי העובדה שהמזל הפנה לו עורף מצדיקה מעט רגזנות.

אוורט בסרט "הדבר הטוב הבא". הטלפון הפסיק לצלצל

הוא התחיל את דרכו כשחקן אהוב בדרמות תקופתיות, ריחף על המסך בבגדי קריקט לבנים והזכיר לקהל כמה חשובה יציבה נכונה. הלהיט הגדול שלו, "החתונה של החבר שלי", עם ג'וליה רוברטס, הכניס אותו לזמן קצר לרשימת השמות הגדולים של הוליווד, ועד ששיחק בסרט האיום של מדונה "הדבר הטוב הבא" היה יכול לבחור את הסרטים שיעשה ולקבוע את התנאים. אחרי אותו סרט הטלפון הפסיק לצלצל לזמן מה.

אוורט מתעד את השנים האלה בספרו, שבו הוא משתף ברכילות עסיסית אבל נזהר שלא להעליב אף אחד. בשנה שעברה, בתוכנית המציאות "המתמחה: סלבריטאים", אוורט נתקף בהלה כשהיה צריך להציק לחבריו המפורסמים כדי להשיג כסף, הודה "אני לא מכיר את האנשים האלה כל כך טוב" ונמלט מהתוכנית. הוא אמר לעתים קרובות שנמאס לו לדבר על מדונה, אבל בסרט התעודה על ביירון מופיע תצלום של השניים ביחד כדי להזכיר לנו, הצופים, עד כמה אנחנו עסוקים בהם באובססיוויות.

השמועות אומרות שהספר, שזכה להצלחה, נכתב על ידי סופר צללים. "זה לא ספר שיהיה לסופר צללים קל לכתוב", אומר אוורט. מדוע? "הוא ספציפי מדי", הוא תוקע מבט מקפיא, "לא, אני כתבתי אותו".

מה היה קורה לקריירה שלו לאחר "החתונה של החבר שלי" אם אוורט היה סטרייט, או אם היה לו קצת יותר מזל? לדעתו התשובה ברורה. "אם הייתי סטרייט? הייתי עושה מה שקולין (פירת) ויו (גרנט) עושים, אני מניח". לאחר ששון פן זכה השנה באוסקר על תפקידו כהארווי מילק, הפוליטיקאי הראשון שהיה הומו מוצהר בארצות הברית, היו שאמרו כי שחקן שהוא הומו במציאות לא היה מקבל את התפקיד לעולם. "ככה זה בתעשיית הבידור", מושך אוורט בכתפיו. הוא אומר שכאשר היה צעיר יותר הדבר הפריע לו, אבל כיום לא אכפת לו.

האם הוא מקנא בקריירות של עמיתיו המפורסמים יותר? "טוב, אפשר להשקיע הרבה זמן בכמיהה למשהו. ברור שיו גרנט הוא השחקן האנגלי המצליח ביותר מבחינה מסחרית. ואף שאני יכול לראות בשלב הפיתוח עד כמה כמה מהסרטים שהוא משתתף בהם נהדרים - למשל הסרט שבו הוא היה חלק מלהקת בנים ('מלים ולחן') היה סרט אבוד. בדרך כלל הסרטים האלה לא יוצאים בסופו של דבר טוב, הקומדיות הרומנטיות המסחריות האלה שיש בהן דמות אנגלית. אז מה הפסדתי?"

הוא חושב לרגע. "הייתי רוצה להיות יו גרנט במובן שהייתי רוצה למכור ציור של אנדי וורהול תמורת 36 מיליון דולר, או כמה שהוא קיבל תמורת הציור שלו, או לקנות ציור של פרנסיס בייקון. אבל במובן מסוים, זה עוד דבר נפלא בלהיות הומו, או לפחות הומו מהאסכולה הישנה; אתה לא זקוק באמת לשום דבר. אתה צריך מקום לישון ושני זוגות מכנסיים. עד שאתה מאמץ ילדים, אתה לא זקוק למקום נוסף".

בתוספות שהכניס לתסריט ב"הדבר הטוב הבא" הוא נתן לדמות שגילמה את אמו שורות רבות ממשפחתו, שעשתה ניסיון אמיץ ולעתים מגושם להסתגל לסגנון החיים שלו ולאכזבה מכך שלא יהיו לו ילדים. "יש סצינה בסרט שבה ההורים שלי באים ואמא שלי אומרת, 'תודה שלא ביישת אותי' - ואנחנו רואים את כל הדברים שהמשפחה שלי נהגה לומר לי. אמא תמיד רוצה לראות את הילדים של הילדים שלה".

לאוורט היו יכולים להיות ילדים, לו רצה בכך. "כשהתבגרתי הומוסקסואליות לא היתה חוקית. זה מה שגיבש את האופי שלי. במובן מסוים זה גיבש את האופי של כולנו. ראינו את עצמנו כאנשים שמחוץ למרכז. כל מה שקרה אחר כך - עכשיו, לרצות להיות..." הוא מנופף בידו, "זה לא מה שאני רוצה".

החיסרון היחיד בכך שאין לו ילדים, הוא אומר, הוא "שאין מי שינגב לך כשאתה זקן", והוא חושב על כך יותר ויותר עם הזדקנותם של הוריו. "אני חושב, 'אלוהים אדירים, כדאי שאמות מהתקף לב עקב מנת יתר של פופרס על במת הנשיונל תיאטר בגיל 78. מלביש חמוד יוריד ממני את טבעות האמטיסט שלי, וזאת תשומת הלב היחידה שאקבל", הוא צוחק.

האם יש לו בן זוג? "כן, אבל אנחנו לא מדברים על זה". באופן כללי? "מישהו מוצא חן בעיניך מסיבות פיסיות, וצריך לנסות לשדך לזה את הצד האחר שלו. בדרך כלל, הדברים האחרים פחות מתאימים". האם הוא מנסה לשנות את בני הזוג שלו? "אני לא חושב שאי פעם ניסיתי לשנות מישהו. אין לי כוח".

בסרט התעודה על ביירון יש התייחסות קצרה לניתוחים פלסטיים - כמה אצילי, אומר אוורט, למות ממשהו רומנטי ונמהר ולא, למשל, למות בניתוח. האם ביירון היה עובר ניתוח קוסמטי לו היה יכול? הוא מחייך ועיניו נעלמות, כמו עיני חתול: "אה, בהחלט".

"שמעתי לראשונה על ביירון בשיעור ספרות בבית ספר כשהייתי בן 14 בערך, וקראנו ספר מאת אליזבת לונגפורד. היא מספרת על שני כמרים מהכפר שמחליטים יום אחד לפתוח את קברו של ביירון, והם פורצים לקריפטה ופותחים את הארון של ביירון, ולא רק שהוא השתמר להפליא אלא שיש לו גם זיקפה ענקית", הוא מחייך, "אני זוכר שחשבתי, 'כמה נפלא'. במיוחד משום שלמדתי בבית ספר קתולי. אז ככה הכרתי את ביירון. אחר כך, כשחקן, ידעתי עליו קצת כי הציעו לי לגלם אותו בסרטים, והם אף פעם לא יצאו לפועל".

הוא חושב שהיה לו מזל. לא חסרה לו מעולם עבודה, והוא תמיד היה מסוגל להרשות לעצמו לאכול שלוש פעמים ביום במסעדה. הוא הרוויח מספיק כדי לקנות כמה בתים ולחיות כראות עיניו. במבט לאחור, הוא אומר, התקופות הרעות היו מועילות לא פחות מהטובות.

"בקריירה שלי הדברים הכי מרגשים תמיד קרו ממש בתחתית. כשאין לך ברירה ואתה חושב על האלטרנטיבות. כשעברתי לגור בצרפת, חוויתי שם המון הרפתקאות והרחבתי את האופקים, והסיבה היחידה שעברתי היתה שלא קיבלתי עבודה. אני חושב שהגישה הכי טובה לקריירת משחק לקוחה מהמאה ה-16 זאת עבודה של נוודים. זה כמו לצאת למלחמות בימים עברו; מוכרחים לקחת סיכונים ואי אפשר לצפות שתמיד יהיה טוב יותר. יש במקצוע הזה התרסקויות איומות. הן הרבה פחות מלחיצות". פחות מלחיצות? מפני שמעורבים בהן פחות אנשים? הוא צוחק: "האדם היחיד הוא אתה".

החיסרון, אומר אוורט, הוא שבזמן שעשה את הדברים הוא לא נהנה מהם. "אני מניח שזה פחד שלא אצליח, או פחד שמשהו ישתבש. העיקר הוא ללמוד לחיות עם חוסר הביטחון וליהנות ממנו". כמו במחזה של קווארד שהוא משתתף בו כעת, ומגיע אליו כל ערב "אחוז חרדה, וחושב 'איך אצליח להמשיך?'".

אנג'לה לנסברי, המשחקת לצדו, כובשת את הקהל כל לילה. היא "סוס מלחמה", אומר אוורט, ולידה כולם נראים רע. "בחורף כולנו סבלנו מצינון איום. אנג'לה אף פעם לא אומרת שהיא חולה; היא יוצאת וצוחקת, כשכולנו עומדים בצד ומאיימים בהתאבדות", הוא מחייך, "מדהים איך כל דור נעשה חלש יותר מהקודם".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ