אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסטודיו של מיכל היימן: ארכיון שהתחיל במיטה

מיכל היימן שומרת כמעט הכל בסטודיו שלה בתל אביב, החל בתמונות מילדותה, דרך תצלומיה הידועים ועד חותמות עם המושג "צלם לא ידוע". אבל היא כבר עברה לסטודיו חדש, וזה לא מקרי: היא מאמינה בארכיון נייד

תגובות

מיכל היימן - אמנית, אוצרת, ארכיבאית, חוקרת ומרצה - יכולה וצריכה לעבוד ולחשוב במקומות שונים, החל בשיטוטים ברחובות, דרך שהות בבתי קפה ועד למיטה בביתה, שם בנתה את קופסאות המבחן, המוכרות משלוש תערוכותיה הגדולות. היימן לא רוצה סטודיו, אך היא צריכה סטודיו.

ואולי, כשהיא נמצאת בסטודיו ונדרשת להגדיר "מהו סטודיו", נעשה לה צפוף. כשהיא מדירה את רגליה מהסטודיו לתקופה מסוימת, היא מתחילה ליצור. לעומת זאת, כשהיא מתבקשת למצוא דיוקן של מישהו שצילמה פעם, היא תשוב לסטודיו ותמצא אולי עשרות תצלומים אחרים שחיפשה זמן מה, אך לא את זה שהתבקשה. כשהיא כבר יושבת מרוכזת במקום, עשוי להתדפק על דלתה איש אבוד ובלתי מוכר, עם תיק איפור נשי שאולי היה שייך לאמו המנוחה, גדוש בתצלומים, ויאמר לה שתיקח את התיק. והיימן אכן תיקח. "אני חושבת שהם מצפים שאני אטפל להם בתצלומים", היא אומרת.

הסטודיו שלה ממוקם בדירה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, בבניין שסבה בנה, אמה נולדה בו והיא גדלה בו. בבניין זה מצאה היימן את ספרי השכן שמת כשהיא היתה ילדה, ולימים היא יצרה מהם את העבודה "שדרות הספרים", שהוצגה השנה בתערוכתה "התקפות על חיבור" בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב.

אם מצליחים לעבור את הכניסה, שנדמית כמעבר בוואדי עמוק הסגור משני צדדיו במצוקים גבוהים של עבודות ממוסגרות של היימן, ציורים ותצלומים מגולגלים וגם הררי ספרים וקטלוגים המאיימים להידרדר, מגיעים למרכז החלל של הדירה, ששטחה כ-80 מ"ר. היימן עוברת בהתרגשות מפינה לפינה בסטודיו ועם מעט דמיון, הילוכיה מזכירים תנועות של קוסמת שפותחת את מגירותיה כמו צנצנות, ומהן היא שולפת את קסמיה: תערוכות שהציגה, אצרה, טקסטים שכתבה, תצלומים שצילמה, חומרים ששמרה הקשורים לאמה, רשימות של אביה ותיעוד של שני ילדיה - לי ואמילי.

היא מעלה מתהום הנשייה את תצלומיה שעיטרו את עמודי העיתונים ואת עטיפות התקליטים של מיטב הזמרים והלהקות בשנות ה-90, וביניהם "סיאם", יהודית רביץ, סי היימן ו"בנזין". "זה מה שזיכה אותי בכינוי צלמת הרוקנרול של ישראל", מספרת היימן בצחקוק נוסטלגי ומוסיפה שיש משהו אינטנסיווי בעולם שמחוץ לאמנות. "לא רציתי יותר להיות קשורה לעולם הזה של התעשייה, ואולי היום לא הייתי עושה את זה".

מיכל היימן בסטודיו הקודם שלה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. "סטודיו הוא נחמה? טרגדיה! זה מקום שלוקח את החופש, אבל הוא גם החופש שלי"

החלק המפתה ביותר בסטודיו של היימן הוא החלק הסגור והחתום: שני קולבים מוארכים שעליהם תלויות מאות מעטפות לבנות וחומות עם שמות של מקומות וכן שמותיהם של אנשים ידועים וידועים פחות שהיא צילמה. כיאה לארכיון, נדמה שהוא מקוטלג ומסודר לפי א"ב. אלא שלאחר בירור קצרצר עם היימן מתברר כי זו רק אשליה וכשאני משתוממת לנוכח הבלבול, היימן מרגיעה ואומרת שאני לא הראשונה ליפול בפח ולחשוב שארכיון הוא דבר מסודר. "אנשים מבינים את מושג הארכיון לא נכון, הם חושבים שמדובר בסדר. אבל ארכיון זה גם כאוס, ולא פעם בשימוש בארכיון מדובר גם בהפעלה של כוח על חומרים, קיטלוג, צנזורה - מה נכנס ולא נכנס".

אל הארכיון של היימן הכל יכול להיכנס. היימן מסבירה כי "שום דבר לא מתחיל ככה סתם. כבר מאז שנולדתי פחות או יותר, כל מלה, כל דף שעבר בכיתה, שלי ושל חברים, תמיד תייקתי ושמתי בקלסר. אני שמרתי ואמא שלי שמרה לי מגיל ממש קטן. כך שהארכיון התחיל אז". הכאוס מתחיל כשהיימן מפעילה את הארכיון. היא מעירה אותו משנתו - ממקומות השימור כמו קופסאות, מעטפות, מגירות או מדפים בארון.

"הארכיון שלי הוא הארכיון הכי לא פונקציונלי שיש, והוא לא משרת את מה שהוא צריך לשרת", היא אומרת. "את רואה את כל הקופסאות שבחוץ פה?" היא שואלת ומסבירה: "זה הבלגן שקרה הבוקר, משום שביקשו ממני למצוא דיוקן של גדעון גכטמן שצילמתי. לא מצאתי את מה שאני צריכה". ועם זאת, היא גם שמחה על התירוצים שמזמנים לה הזדמנויות לנבור באוצרות שצברה.

החומרים משיטוטיה בארכיונים אחרים נמצאים גם בסטודיו שלה ומוזכרים באופן אינטואיטיווי בעת הביקור. "אני חושבת שהאלמנט של חיפוש אנלוגי למוח האדם. זה גם קשור לקשר החזק שלי עם מהות הנפש וההרחבה של גבולות האמנות. וכל השאלות האתיות שנובעות מכך: מה אני שומרת ומה אני יכולה לשחרר".

למרות יחסיה המורכבים עם הסטודיו, היימן אומרת כי לפעמים היתה רוצה להיפטר מהכל, להוריד מגבה את הגיבנת הזאת. על השאלה אם היא גם מוצאת בסטודיו נחמה, היא ממהרת להשיב: "סטודיו הוא נחמה? טרגדיה! כל דבר יש לו כפל פנים. זה מקום שלוקח את החופש, אבל הוא גם החופש שלי. זה מקום שאני אמביוולנטית כלפיו אבל הוא גם המזל שלי. קשה לזרוק. אם עכשיו היו לוקחים את הכל, הייתי יכולה להיות גם עשר שנים בלי סטודיו". ואמנם, במשך תשע שנים, מ-1991 ועד 2000, היא פעלה ללא סטודיו.

"הייתי יכולה להיות בלי כל מה שיש פה", היא אומרת. ומה היא תעשה בלי כל זה? עם מה היא תעבוד? "אתחיל מחדש", היא משיבה, "כמו שעשיתי לפני כן. הגעתי לקופסאות מפני שלא היה לי סטודיו. נאלצתי לעשות עבודות קטנות וכך מיטה נהפכת לסטודיו. היה לי ארגז מתחת למיטה עם כל התצלומים, אלבומי המשפחה וכל החומרים. שם המחשבה שלי התפתחה", מסבירה היימן בהתייחסה למוצא הקופסאות שהציגה באוסטרליה ב-1994, בדוקומנטה בקאסל ב-1997 ושנה לאחר מכן גם בקמפר בצרפת.

אבל לא כל עבודותיה של היימן שמורות בסטודיו. "לצערי, עוד חצי ממה שיש פה - יש בבית שלי. יש לי המון-המון דברים. זה דבר שקשה כי יש לי אחריות משום שיש לי דיוקנאות של כל כך הרבה אנשים ודברים שתיעדתי. ומצד שני, זה מכריח אותי להחזיק מקום כזה. אני לא רוצה סטודיו, אני רוצה לשבת בבית ולכתוב".

היימן חוששת מחומרים שנפגעים במשך הזמן ונעלמים. מצד שני, היא אוהבת מקרים שהארכיון מפעיל את עצמו, למשל בניירות זירוקס שהולכים ומתבהרים. "סרקתי תמונות בקרן קיימת לישראל בירושלים לפני כעשר שנים. נכנסתי לאוסף שלהם וחילצתי את כל התמונות שנראות כמו השואה אך הן היו בעצם עמק החולה, עמק בית שאן או מגדל של צופים. רציתי להתעכב על הדמיון הזה. עוד לא עשיתי אתן דבר. מה שמרתק בעיני, שהכל מתבהר ונעלם. ההיעלמות הזאת מעניינת אותי".

מאז תחילת שנות ה-90 נהגה היימן להסתובב ברחבי תל אביב ולקשט את העיר בכתובת גרפיטי עם המושג "צלם לא ידוע", מושג שהמשיך ללוות את עבודתה גם כשהנוסח שלו השתנה. בנוסף לכך, היא היתה חותמת על תצלומים עם חותמות דיו שיצרה במיוחד. היא ניגשת לקופסה גדולה ומאובקת ומתארת את מה ששלפה משם: "אלה חותמות שיש לי מתחילת הדרך, הייתי מחתימה תצלומים עם דיו, 'צלם לא ידוע' וכו'. אני יכולה לזרוק את זה? זו הדוגמה הכי טובה. אני לא יכולה לזרוק את זה".

לצערה הרב של היימן, ואף שנדמה שהיא שומרת הכל, היא זרקה כבר כמה מעבודותיה הגדולות. "אין לי מקום. וזו הטרגדיה הידועה. אני לא יכולה יותר, אין מקום. זה חלק מהמנגנון של הארכיון הנייד", היא מסכמת בחיוך.

מבט לונדוני בפלורנטין

מיקום: דרך שלמה בתל אביב    כמה זמן: חודשיים    שטח: 70 מ"ר הסטודיו החדש של מיכל היימן ממוקם בתוך הבניין של הוצאת הספרים אופוס. "בשכנות אלי נמצא גם גלעד אופיר, שסיפר לי על הסטודיו הזה", היא מספרת. "הוא מאפשר לי מרחב אחר, שבו אני יכולה לשמור את האלמנטיים הקליניים-פואטיים שלי. הסטודיו מסודר. שיפצתי אותו בצורה רצינית כשעברתי, יש בו הרבה חלונות ואור למכביר. הנוף פה נהדר, יש מבט לונדוני. גודל הסטודיו החדש קטן מהסטודיו הקודם ברחוב יהודה הלוי, ועל כן נאלצתי לוותר על כמעט שליש מהדברים שלי. המעבר אילץ אותי לחשוב מה אני שומרת ומה לאו. כמו כן, בזמן המעבר החלטתי לתרום סדרה גדולה של עבודות שלי ואת העבודה 'דם של ילדים', הבנויה מספת פסיכואנליטיקאים כפולה וכיסא מטפל כפול, תרמתי למוזיאון אום אל-פחם. משהו באווירה ובקארמה החדשה בסטודיו טוב לי: הוא מסודר אחרת ובכלל, כל מעבר כזה בעבורי הוא עילה להתחדשות וגם לאיזה סדר חדש, שזה חלק מהמחשבה של הארכיון".

*#