שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צ'ארלס מינגוס, האנדרדוג

בשנה שבה הוציאו מיילס דייוויס ואורנט קולמן את אלבומיהם פורצי הדרך הוציא גם צ'ארלס מינגוס את אלבום המופת שלו, "Mingus Ah Um". מהדורה מחודשת שלו, לרגל שנת ה-50, היא הזדמנות לכתוב על אחד המוסיקאים המודרניים המסעירים ביותר, ולא רק בג'ז

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

"במלים אחרות, אני שלושה אנשים. איש אחד עומד תמיד באמצע, מסתכל, מחכה לרגע שבו יוכל לספר מה הוא רואה לשני האחרים. האיש השני הוא כמו חיה מפוחדת שתוקפת כי היא חוששת שיתקפו אותה. והשלישי - זה האיש העדין, שאוהב יותר מדי ונותן לאנשים להיכנס למקום הכי פנימי וקדוש של הקיום שלו. והאיש הזה יספוג עלבונות, וימשיך להאמין באנשים, ויחתום על חוזים בלי לקרוא אותם, ויסכים לעבוד בזול או בחינם, וכשהוא יבין מה עוללו לו הוא ירגיש שהוא רוצה להרוג ולהרוס את כל מה שנמצא סביבו כי הוא היה כל כך טיפש. אבל הוא לא יכול - הוא נכנס בחזרה לתוך עצמו.

"ומי משלושת האנשים האלה אמיתי?

"כולם אמיתיים".

ברוכים הבאים לעולמו הסוער והמסעיר של צ'ארלס מינגוס, שהדיאלוג המצוטט כאן - שיחה בינו לבין הפסיכולוג שלו - פותח את האוטוביוגרפיה שלוחת הרסן שלו, "מתחת לאנדרדוג" (שאפשר לתרגם גם: למטה מכבודו של האנדרדוג). מינגוס הרגיש כמו שלושה אנשים (ולפעמים יותר; אחד האלבומים שלו נקרא "מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס"), שקל כמו שלושה אנשים בשנותיו האחרונות, ושיחרר לעולם מנה של יצירתיות, אנרגיה, תשוקה וחזון מוסיקלי שיכלה להספיק לשלושים מוסיקאים. אחד מגדולי הג'זיסטים בכל הזמנים? כמובן. וגם אחד מגדולי המוסיקאים האמריקאים במחצית השנייה של המאה ה-20 בכל סגנון שהוא.

חובב הג'ז הסביר מכיר מן הסתם את מינגוס, וכך גם הרבה מאוד חובבי רוק ואולי גם מוסיקה קלאסית. למי שבמקרה לא נתקל עד כה במוסיקה המחשמלת של הקונטרבסיסט, המלחין, המנהיג והמטיף הגדול הזה, יש הזדמנות לעשות זאת עכשיו: חברת קולומביה מוציאה מהדורה מחודשת של אלבום המופת "Mingus Ah Um", לרגל 50 שנה לצאתו. אפשר להתווכח אם האלבום האדיר הזה הוא הטוב ביותר של מינגוס, אבל הוא ככל הנראה האלבום שמומלץ להתחיל אתו את ההיכרות עם מינגוס, שעשויה להיהפך מהר מאוד לרומן לוהט.

חדשן בלתי נלאה

1959, השנה שבה יצא "Mingus Ah Um", היתה שנה נפלאה בהיסטוריה של הג'ז. מיילס דייוויס הוציא את "קיינד אוף בלו", שהציע שפת אלתור חדשה וייהפך מאוחר יותר לאלבום הג'ז הנמכר ביותר; דייב ברובק הביא לג'ז קהלים חדשים עם "Time Out" שלו; אורנט קולמן הניח את מטען הצד של הג'ז החופשי עם אלבומים כמו "The Shape of Jazz to Come" ו"Change of the Century"; וג'ון קולטריין סיכם את הפרק המסורתי בקריירה שלו עם "Giant Steps" והתכונן לצאת למסע מוסיקלי ורוחני גדול שישנה את פני הג'ז.

המשותף לכל הענקים האלה היה הניסיון שלהם, איש איש בדרכו, לקחת את שפת הביבופ, ששלטה בג'ז ללא עוררין מאז אמצע-סוף שנות ה-40, למקום חדש ורענן; לצאת מהארמון של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי ולבנות ארמון אחר. קולמן וקולטריין עשו את זה בצורה רדיקלית וסוערת; דייוויס בדרך רדיקלית אך עדינה; ברובק בדרך יותר מסורתית.

מינגוס עשה דבר אחר. מצד אחד, הוא היה מודרניסט לא פחות גדול מקולמן, קולטריין ודייוויס, ובמזג היצירתי שלו הוא היה הרבה יותר פרוע מכולם. אבל באותו זמן הוא היה גם מוסיקאי מסורתי מאוד. כשמקשיבים ל"Mingus Ah Um" שומעים את הג'ז הישן והפוליפוני של ניו אורלינס, את שירת הקריאה והמענה של הכנסיות השחורות, אוקיינוס עצום של בלוז, וגם את תזמורות הג'ז הגדולות ובראש ובראשונה את זו של דיוק אלינגטון.

גם מוסיקלית, לא רק נפשית, מינגוס היה שלושה אנשים: האחד היה נטוע עמוק בתוך ההיסטוריה והמסורת של המוסיקה השחורה, השני - מוסיקאי שהגיע לפרקו בשנות ה-40, ניגן עם אבות הביבופ והושפע מהם, והשלישי - חדשן נועז ובלתי נלאה, שלא הפסיק לחפש דרכי ביטוי רעננות. למעשה, החידוש שלו היה טמון ביכולתו לקחת את כל ההיסטוריה של המוסיקה השחורה, לכרוך אותה יחדיו ולגרום לה להישמע כמו המוסיקה של ההווה, או של העתיד.

קצת מצחיק לגולל את תולדותיו של מינגוס, שנולד ב-1922 ומת ב-1979, בדרך המקובלת; בעיקר אחרי שקוראים את האוטוביוגרפיה שלו, "מתחת לאנדרדוג", שהיא יצירה ספרותית לכל דבר ומצפצפת על כל מוסכמה אפשרית בכתיבת ביוגרפיה של אמן. אין התייחסות לאלבומים ספציפיים, אין כמעט אנקדוטות מאולפן ההקלטות, אין "ניגנתי עם פלוני או אלמוני והיה כך או אחרת", וגם כשהפרטים האלה מופיעים לא ברור אם הדברים שמינגוס מספר נכונים. הוא לא מספר מהימן, אבל אי אפשר לפקפק לרגע בכנות המוחלטת שלו. הוא תמיד מדבר אמת, גם כשהוא מפריז או משקר.

הנה עוד קטע מהפרק הראשון של האוטוביוגרפיה.

פסיכולוג: "שאלתי אותך על הבחורות המקסיקאיות. למה אתה מרגיש צורך להוכיח שאתה גבר? האם זה בגלל שאתה בוכה?"

מינגוס: "אני יותר גבר מכל בן זונה לבן. ובאמת זיינתי 23 בחורות בלילה אחד, כולל אשתו של הבוס. לא נהניתי - עשיתי את זה כי רציתי למות וקיוויתי שזה יהרוג אותי. אבל בדרך חזרה ממקסיקו הרגשתי לא מסופק אז עצרתי ו..."

"תמשיך. אתה מתבייש?"

"כן, כי זה הרגיש יותר טוב כשעשיתי את זה לעצמי מאשר עם 23 הזונות המלוכלכות. הן לא אוהבות גברים, הן אוהבות כסף".

"איך אתה יודע מה הן אוהבת, צ'ארלס? קח, נגב את העיניים שלך".

"שיט. אפילו אתה מתעניין רק בכסף".

"אז אל תשלם לי".

"או, אני מת על הפסיכולוגיה ההפוכה שלך. אתה יודע שכשאתה אומר את זה אתה גורם לי לרצות לשלם לך כפול".

מה לכל זה ולג'ז? לכאורה, שום דבר. אבל למעשה "מתחת לאנדרדוג" היא ככל הנראה ביוגרפיית הג'ז הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, גם מפני שהיא מגלה את נפשו של מינגוס כשם שקטע אלתור מגלה את נפשו של הנגן, וגם מפני שהשפה של מינגוס מתנגנת כמו יצירה שלו - נחשול ענק של אלתור ורבאלי עילאי (וזאת הגרסה הערוכה. כתב היד המקורי של מינגוס כלל פי שלושה עמודים לפני שהוא הפקיד אותו בידי העורך נל קינג, "ככל הנראה הלבן היחיד שהיה יכול לערוך את הספר הזה", כלשונו של מינגוס).

מינגוס מתגלה ב"מתחת לאנדרדוג" כאדם רגיש בצורה מפחידה, ישיר בצורה מפחידה, רך ועדין אבל גם כוחני, הפכפך ומניפולטיווי - רכבת הרים אנושית שצוללת מפסגות של אקסטזה לתהומות הדיכאון ובחזרה.

אוסף להיטים

קשת הרגשות הענקית הזאת מתפרצת מתוך האלבומים הגדולים שלו, ובהם "Mingus Ah Um", בצורה פראית אך מעובדת: היא מתורגמת ליצירות מוסיקליות שנשמעות אף הן כמו רכבת הרים דוהרת, אלא שהנהג יודע היטב מה הוא עושה.

מינגוס היה אחד המוסיקאים הכי אנרכיסטיים בתולדות הג'ז, אבל גם אחד המלחינים הדגולים של המוסיקה הזאת. ואחוזי הפגיעה שלו מעולם לא היו גבוהים יותר מאשר ב"Mingus Ah Um", שנשמע כמו אלבום אורגני אבל גם כמו אוסף להיטים (כמה מהקטעים בו, כמו "Goodbye Pork Pie Hat" מלא ההוד, שנכתב אחרי מותו של הסקסופוניסט הגדול לסטר יאנג, ו"Fables of Faubus", שמלגלג על מושל דרומי גזען, נהפכו לקלאסיקות ג'ז נצחיות).

"Mingus Ah Um" (שיוצא במהדורה מחודשת יחד עם הדיסק הבא שמינגוס הקליט, "Mingus Dynasty", אלבום שמוכיח שגם גאונים צריכים לפעמים לנוח) היה נקודת השיא של מינגוס כמלחין, אבל הפסגה שלו כמנהיג הרכב באה כמה שנים אחר כך, כשל"סדנת הג'ז" שלו (כך נקרא ההרכב שהוא הוביל) הצטרפו הנשפן האדיר אריק דולפי והפסנתרן ג'קי ביארד. בהרכב הזה, לקראת אמצע שנות ה-60, מינגוס הביא למיצוי את התפישה שלו, ששילבה קומפוזיציות מורכבות ומוקפדות עם אלתור רב-קולי פרוע.

במחצית השנייה של שנות ה-60, זמן קצר אחרי שדולפי מת ממחלה בגיל צעיר, מינגוס הפסיק להקליט לכמה שנים. את האלבום הגדול האחרון שלו, "תנו לילדים שלי לשמוע מוסיקה", הוא הוציא בתחילת שנות ה-70, כמה שנים לפני מותו. למעשה, תור הזהב שלו נמשך בסך הכל כשמונה שנים, מ-1956 עד 1964, אבל את מה שהוא הספיק בשמונה השנים האלה כמעט אף מוסיקאי אחר לא הספיק בתקופת חיים שלמה. תנו לילדים שלכם, וגם לעצמכם, לשמוע את המוסיקה המופלאה של צ'ארלס מינגוס.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ