אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האוצר הבלום של המוזיקה המזרחית

לולא האחים אזולאי מיפו, כמעט שלא היה תיעוד של המוסיקה המזרחית בשנותיה הראשונות של ישראל. הדי-ג'ייז אורי ורטהיים ועופר טל מנסים לשמר את המורשת הזאת

תגובות

זה סיפור שמתחיל בקנייה של חתול בשק. יום אחד, בתחילת שנות ה-50, קנה רפאל אזולאי, סוחר בדים יפואי שעלה ממרוקו, מכולה חתומה בשוק הפשפשים ביפו. משנפתחה התגלה בתוכה אוצר, שהכתיב מאז ועד היום את תולדותיה של המשפחה.

המכולה היתה מלאה בגרמופונים מתוצרת ארצות הברית. אזולאי היה למשווק ומתקן של גרמופונים. בניו - דוד, יצחק (זקי), מאיר ונסים המנוח - לא הסתפקו בכך והתחילו להפיק, לייצר ולהפיץ תקליטים, במגוון שמות: רון לי, AZR, זקיפון וקוליפון. הם היו הראשונים שתיעדו את תחילת דרכם בישראל של פלפל אל-מצרי, זהרה אלפסיה, ג'ו עמר, אריס סאן, טריפונס, צביקה פיק, עוזי פוקס ואחרים. ככל הנראה הוציאו כ-800 תקליטים.

אז סיפקו האחים אזולאי מענה לעלייה הגדולה מארצות ערב, כיום נהפך פועלם לתיעוד נדיר של המוסיקה המזרחית בראשית ימיה בישראל. בעוד שבני המשפחה ממשיכים להפעיל חנות ואולפן הקלטות, קיבלו עליהם דווקא צמד הדי-ג'ייז "רדיוטריפ", אורי ורטהיים ועופר טל, לשמר את המורשת הזאת. באוסף של תחנת הרדיו קול הקמפוס "Where is the Sunshine", למשל, מופיע הקטע "חשיש" שיצרו השניים (הפועלים גם בשמות מיקסמונסטר וסקולמאסטר, בהתאמה) בהשראת שיר של פלפל אל-מצרי, ששמעו בהקלטה של קוליפון.

"בצורה לא לגמרי מכוונת, הם תיעדו אוצר מוסיקלי", אומר ורטהיים על האחים אזולאי. "את זהרה אלפסיה, למשל, גילו בסוף שנות ה-70 בזכות המשורר ארז ביטון (שכתב את ‘שיר זהרה אלפסיה' ובו הוא מתאר את זמרת החצר ממרוקו שהיתה לדיירת בשכונת עוני באשקלון) ושלמה בר, אבל ההקלטות שלה משנות ה-60 קיימות בזכות קוליפון".

תקליטים ותקליטונים בהוצאת האחים אזולאי(תצלומי רפרודוקציה: מיכל אבידור, מתוך האוסף הפרטי של אורי ורטהיים)

סצינה מקבילה

ורטהיים גילה את העולם של קוליפון כשהתחיל לעבוד כמתלמד באולפני סיגמא, השייכים לאח הצעיר מאיר. בתחילת העשור הוא היה סטודנט לסאונד, ואחת המשימות הראשונות שהוטלו עליו בסיגמא היתה להעביר סלילים ותקליטים למחשב. "הראשון שהדהים אותי היה אריס סאן", הוא נזכר. "שירים כמו ‘סיגל', ‘תל אביב', ‘אם אתה צעיר בלב'. הכרתי את זה כמוסיקה לריקודי עם ופתאום באולפן התחלתי להקשיב אחרת וזה היה ‘וואו'. התחלתי לחפש עוד דברים כאלה".

הוא ניגש ומשמיע את התקליט הראשון של "צלילי העוד", הדבר הבא שנתקל בו במה שייהפך למחקר מתמשך; הוא מגדיר אותו "מחקר שיתופי" ומזמין כל מי שיש בידיו תקליטים או סיפורים שקשורים לחברה ליצור אתו קשר כדי לפתח את המידע שהוא מרכז. המטרה היא לאסוף ולשמר הקלטות רבות ככל האפשר של החברה, למען ההיסטוריה של המוסיקה בישראל.

"את השם ‘צלילי העוד' הכרתי, זה שם שכל ילד יודע", אומר ורטהיים. "ידעתי שהיו דברים כאלה אבל לא הקשבתי להם כמו שהאזנתי למוסיקה. כשנתקלתי בזה תוך כדי עבודה והקשבתי, גיליתי שהסאונד מעולה, או לפחות מיוחד מאוד. שיש תופים וגיטרות חשמליות כמו שאני אוהב.

"האוריינטליות של המוסיקה הזאת - הצליל היווני של אריס סאן או הסולמות התימניים של ‘צלילי העוד' - עשתה אותה מסתורית עוד יותר, לאשכנזי שלא שמע מוסיקה מזרחית בבית", הוא ממשיך. "לשמוע את הסולמות האלה היה כמו לשמוע את ‘קשמיר' של ‘לד זפלין'. כל להקות הרוק המתקדם היו בקטע של סולמות מזרחיים מתישהו, ופה זה הכי אותנטי, אלה אנשים שהיו להם הסולמות האלה בראש, בידיים, בגרון. הם פשוט לקחו כלים חשמליים וזה נשמע סרף תימני כזה. אלה דברים שנמצאים בידע הקולקטיווי שלנו אבל אנחנו לא באמת מכירים".

בעודו אוסף תקליטים של קוליפון גם שמע ורטהיים סיפורים על חברת התקליטים שהיתה פעם שייכת לבוס שלו. "הסיפור התחיל לעניין אותי", הוא מספר. "מי זה האמנים האלה, למה לא שמעתי עליהם, למה לא כותבים עליהם בעיתונים". הוא וטל גם הרצו על הנושא בכמה אירועי מוסיקה, בליווי דוגמאות.

אין בזה ממד אוריינטליסטי?

ורטהיים: "אותי זה מסקרן. אני חושב שהמניעים שלי כשרים. אני לא עושה את זה ממקום מתנשא, בכלל לא. זה באמת סיקרן אותי והתחברתי למוסיקה. אני באמת שומע לפעמים אום כלתום ומוסיקה מאפריקה ומדרום אמריקה. אני ועופר ועוד כמה חברים שומעים מוסיקה מכל העולם ומתייחסים אליה איך שהיא נשמעת. נכון שיש משהו מסתורי ואקזוטי יותר אם זה בא ממקום רחוק. אבל הדברים הם מפה, מיפו. החנות היא רבע שעה הליכה מהבית שלי. זה מן הסתם לא השורשים המרוקאיים או התימניים שלי, אבל אלו השורשים של תעשיית המוסיקה הישראלית. אם אני מוסיקאי, אלה השורשים שלי, וזה כבר לא מוגבל לעדות ומוצאים".

טל מצדו אומר: "אני בא מאספנות תקליטים. אם יש לקוליפון תקליט שלא מעניין אותי מוסיקלית הוא לא יעניין, בניגוד לאורי שרואה את התמונה הכוללת. אני בעניין של המוסיקה, שום דבר אחר. מוסיקלית זה תענוג לשמוע, וזה משלנו. כשאני מוצא תקליט אפריקאי מעניין או קליפסו זה נשמע לי אקזוטי. גם זה נשמע לי אקזוטי, כי אני לא מרוקאי. זאת מוסיקה מעניינת, יש בה קצב, היא שמחה לרוב. ואם זה משלנו אז יש לי קשר יותר אישי לזה".

ורטהיים הופתע לגלות שכמעט לא היה מידע על החברה. "חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי כמעט כלום", הוא מספר. "היה דף אחד על ג'ו עמר ועל פלפל אל-מצרי, קצת על טריפונס. אריס סאן קיים כל הזמן כי הוא השפיע יותר על הרוק הישראלי".

בניגוד ללהקות הקצב של שנות ה-60 וה-70, שכבשו מקום במיינסטרים משום שניגנו מוסיקה מערבית, המוסיקה המזרחית התקיימה כסצינה מקבילה, מציין ורטהיים; "היא לא היתה שולית מבחינת מכירות והצלחה. האמנים והתקליטים האלה נמכרו טוב. הם הופיעו כל הזמן ואף פעם לא הגיעו למיינסטרים".

רמזים לעבר

החנות של האחים אזולאי שוכנת גם היום ברחוב רזיאל ביפו, מול השעון. רק כמה קלטות ורדרדות בחזית מרמזות על העבר; בחנות עצמה יש בעיקר תקליטים של מוסיקה יהודית דתית, תחום שהם מתרכזים בו עכשיו. דוד וזקי אזולאי, הבעלים, אינם מעוניינים להתראיין. "הם מאוד לא ממסדיים", מסביר ורטהיים. "הם תמיד הדפיסו, הפיקו והפיצו לבד. הם היו רוצים שיהיה סרט על החברה, אבל לעשות אותו בעצמם. מבחינתם הם עדיין במאבק הפרנסה".

בשנות ה-80 נשרפו משרדי החברה ואתם רבים מעותקי המאסטר של התקליטים. באותה העת גם התפצלה שלישיית האחים - דוד וזקי נשארו עם חברת התקליטים ומאיר היה לבעליהם של אולפני סיגמא. "כשהם מוצאים בשוק תקליט שאין להם עדיין על סי-די הם קונים אותו", מספר ורטהיים. "היום הם מנסים לאסוף בחזרה את החומר של עצמם".

*#