עלמה זהר ויענקל'ה רוטבליט, האיחוד - תרבות - הארץ

עלמה זהר ויענקל'ה רוטבליט, האיחוד

היא רואה בשיתוף הפעולה הראשון שלהם הזדמנות לכייף, הוא רואה בכך קוריוז. לרגל הופעתם המשותפת החד פעמית, עלמה זהר ואביה החורג יענקלה רוטבליט מדברים יחד לראשונה על הטראומה שמחברת ביניהם, על טעמים מוסיקליים שונים ועל בית שבו דנים בשאלה החשובה למי דומה הכלב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אולי זה לא כל כך מפתיע שדווקא בשיחה על המחלה שממנה מתה אמה, עלמה זהר אינה מפסיקה לצחוק. בין לבין, היא מודיעה מדי כמה דקות שהיא צריכה ללכת: יש לה ראיון בתוכנית הטלוויזיה "שש עם עודד בן עמי" בערוץ 2 בענייני מהגרי העבודה, שלמענם היא נרתמה במלוא העוצמה. כרוח סערה היא מסבירה בטלפון למה יש לה בעיה עם המחוקקים ולא עם משטרת ההגירה, למה אסור להתעלם מהגירוש שמתעצם בימים אלה. אפשר לקרוא לזה רב-משימתיות, או היפר-אקטיוויות, או התגייסות רגשית עמוקה.

מחר תופיע זהר יחד עם אביה החורג, הפזמונאי והיוצר יעקב (יענקלה) רוטבליט, במסגרת אירוע התרמה לעמותת ישראלס שיתקיים בתיאטרון היהלום ברמת גן; את האירוע, שינחה אברי גלעד, תפתח הופעה של המוסיקאי יהוא ירון.

ישראלס היא העמותה לחקר מחלת ALS בישראל. זוהי מחלה ניוונית קשה וחשוכת מרפא, ואמה של זהר, אורנה רוטבליט, שנישאה ליעקב רוטבליט כשזהר היתה פעוטה בת שלוש, מתה מהמחלה לפני עשור. לרוטבליט ולה יש עוד שלושה ילדים משותפים. כשהאם מתה, זהר היתה בת 20. בשביל זהר, שהוציאה בשנה שעברה את אלבום הבכורה שלה "דברי" וזכתה לביקורות מהללות, השמעות רבות ברדיו ופרסים, האירוע מחר יהיה הפעם הראשונה שהיא תופיע יחד עם רוטבליט, שמלבד אלבומיו שלו כתב את מלותיהם של נכסי צאן ברזל רבים במוסיקה העברית, בהם "כמה טוב שבאת הביתה" (שזהר ביצעה ביום ראשון השבוע במופע המחווה לאריק אינשטיין בפארק הירקון בתל אביב) ו"שיר לשלום".

זה אמנם הראיון העיתונאי המשותף הראשון שלהם, אבל מבוכה לא היתה בו. הם נינוחים, משלימים זה את זה, מדברים כשווים. רוטבליט מסנן מספרים חסויים בטלפון הנייד, זהר עונה לטלפונים ובמקביל מנהלת את הקמפיין החברתי שלה. נראה שהם מסכימים זה עם זה בכל נושא שעולה, אבל סגנונם שונה: הוא מדבר לאט, שוקל מלים; היא מרבה בתיאורים, בקול רם ובאותה אינטונציה ייחודית לה המוכרת משיריה.

זאת דינמיקה משפחתית של אב ובתו, כאלה שיכולים להבין אחד את השני גם בלי הרבה דיבורים. רוטבליט מאשש את המובן מאליו: "אני שמעתי מוסיקה בבית ועלמה שמעה מוסיקה בחדר שלה. בבית היתה הרבה מוסיקה קלאסית ברקע. היא שמעה ביטלס והכי אהבה את ג'ורג' הריסון. הכיוון המוסיקלי שלה מתחיל שם, עובר ברגאיי ומתחבר לאובססיה האפריקאית שלה. את הכיוון של רוקנרול עם נגיעות קצביות אפריקאיות היא הביאה לבד".

אתה חושב שהיתה לך השפעה עליה?

"הכישרון שלה מולד ומובנה והוא שלה בלי ספק. היא היתה סקרנית לעיסוק שלי ואהבה את הקטע הזה. זו מן הסתם ההשפעה של בית שיש בו אחד כמוני. אני חושב שמגיע לה כל הקרדיט לבד. המוסיקה שלה מקסימה, היא כותבת נפלאה וזה לא חדש לי. ההפתעה היתה השירה והלחנים, כי פחות שמעתי אותה שרה ומנגנת חומרים משל עצמה. כשהיא התחילה להביא סקיצות, היה ברור שיש כאן איכות יוצאת דופן. ההצלחה היתה מפתיעה כי איכות נשמטת מהאוזן הרבה פעמים".

עלמה זהר ויענקלה רוטבליט. לא נצמדים לזיכרונות

הוא אומר שהשירים שלה כל כך מצוינים בעיניו, שהוא כמעט אינו נדרש להביע את דעתו בתהליך העבודה: "הרבה לפני שהשירים הלכו לאולפן, שם עשו עבודה מקסימה, היה ברור שזה יעבוד. שיר טוב הוא שיר יפה גם סתם בגיטרה".

זהר עצמה אומרת שהביטלס, דילן, הנדריקס, ליאונרד כהן וסיימון וגרפונקל השפיעו על יצירתה. אבל היא אינה רואה ברוטבליט משאב שעמד לרשותה: "כל אחד עושה את שלו. אני עובדת ויש לי את החיים שלי ולו יש את החיים שלו. מדי פעם אנחנו נפגשים ושומעים דברים אחד של השני. הוא בחיים לא יגיד לי משהו ספציפי על שורה בשיר. הוא יותר שואל אותי למה אני לא מסדרת את האוטו, למה אני לא מתחתנת".

מלכתחילה היא לא חששה מביקורת ממנו. "הוא תמיד אמר לי שמה שאני עושה יפה, ובטוח שזה יצליח. עיקר העזרה שלו היתה במימון", היא מסכמת. נראה שנוכחותו והעושר התרבותי שנחשפה אליו בשנות התבגרותה נראים לזהר לגמרי מובנים מאליהם.

אבל שיתוף הפעולה המוסיקלי הוא הדבר האחרון שהשניים רוצים לדבר עליו. "אנחנו פה בגלל העמותה", מסביר רוטבליט, וזהר מיד קוטעת, או ממשיכה אותו: "זה משהו חד פעמי. אנחנו משווקים את זה בתור ההופעה האחרונה שלנו יחד", וצוחקת. אחרי מאמצים מסוימים, הם מסכימים לחשוף שינגנו שירים שלה, שלו, וגם שלושה שירים יחד, מאלו שכולם מכירים. "זה נחמד. לא סנסציוני. זה כל מה שאנחנו יכולים להגיד על זה", היא מסכמת את הראיון מיד אחרי השאלה הראשונה. "אנחנו מקווים שאנשים יבואו כי חשוב להם לתמוך בעמותה ולקדם את המחקר של המחלה".

מה הערך המוסף של שיתוף הפעולה ביניכם?

זהר: "זה כיף וסבבה. צוחקים ועושים את זה באווירה נעימה. לא הערך המוסף האמנותי הוא מה שחשוב. אולי יום אחד נעשה פרויקט יותר רציני ביחד".

רוטבליט: "זה קוריוזי או אנקדוטלי. אנחנו שרים ביחד. לא עושים פה איזו עבודה עם התזמורת הפילהרמונית ו-12 מעבדים".

זהר: "אז תכתבי שיהיה מגניב ומרגש. חשוב שאנשים יבואו. זה יהיה נחמד ומרגש ויפה, יש בזה משהו בין-דורי כזה. זה לא יהיה גרוע, אף על פי שאין פה משהו סנסציוני".

אתם פעילים בעמותה באופן יום-יומי?

זהר: "ביום-יום אנחנו מנסים לשכוח את הקשר שלנו למחלה ולהדחיק את זה. בייחוד כשיש סיכוי שזה גנטי".

רוטבליט: "אורנה חלתה בזה וזו מחלה לא קלה. יודעים איך היא מתנהגת, אבל לא יודעים למה וממה זה נובע, גנטיקה או לא. יודעים שזה קורה, שזה קטלני וממית באופן ודאי. כשאנחנו התמודדנו עם זה, לא היתה שום אינפורמציה".

זהר: "היינו לבד עם הדבר הזה".

רוטבליט: "חולים התגייסו אחרי שאורנה כבר נפטרה. הסיסמה שלהם היא 'התקווה חזקה מן הפחד'. מתוך האמונה הזאת הם הקימו את העמותה והתחילו להפעיל אותה. אני יודע שכמה מהמייסדים כבר מתו. המטרה היא לערוך מחקרים ולימים אולי למצוא תרופה. זה בעייתי כי זו מחלה ענייה, אין לה שוק. היא נדירה. חברות התרופות לא רוצות להשקיע במחלה שההיקף שלה קטן. הן אוהבות יותר לייצר מחלות על ידי תרופות אחרות".

זהר: "העניין הזה לא ממש קשור למוסיקה. עברנו טראומה נוראית, איבדנו אדם מאוד יקר לנו ואנחנו עושים את הערב הזה כי אנחנו רוצים לתמוך באנשים שאנחנו מזדהים אתם. מבחינה מוסיקלית, אין פה הרבה בשר".

לא קשה לכם לחזור ולהתעסק במחלה?

זהר: "כשרואים מישהו בשלבים המתקדמים של המחלה, מזהים את זה. הסימנים החיצוניים של הקריסה מאוד דומים, כי השרירים שלהם שוקעים. כשאתה רואה את זה, זה לא נעים. זה מחזיר לטראומות מהעבר. קשה, קשה, קשה לראות אנשים. כולם מונשמים. לפי המכשור אפשר לראות איפה הבן אדם, והיית בסרט הזה".

רוטבליט: "כשמשפחה צריכה להתמודד עם המחלה הזאת, זה אכזרי להחריד. זה תהליך מתקדם של התנוונות שלא נפסק. יש קשיים חדשים כל יום. זה הולך רק להיות רע יותר ואתה יודע את זה. מה שנורא אצל החולה הוא שהמוח נשאר צלול והראייה לא נפגעת. הדיבור כן נפגע. החולה צופה בבהירות מלאה בכל התהליכים של אובדן הגוף. הוא יודע לאן הוא הולך. זה לא פשוט ללוות דבר כזה, זה קשה מאוד. אז ברור שזה מעלה זיכרונות אבל או-קיי, אנחנו עולים, שרים כמה שירים, עושים את שלנו והולכים".

"כשאתה עובר דבר כזה, אתה תומך בעמותה, זה ברור", מוסיפה זהר. "עד היום שאמא שלי חלתה, זה עניין לנו את הביצה. לא חשבנו על זה ולא ידענו שדבר כזה קיים. ההתמודדות היתה מאוד קשה, הכל בבית. יענקלה טיפל באמא שלי עד יומה האחרון. זה דבר שלא שוכחים. עברנו הכל בתוך הבית. לא צריך להיות פרויד בשביל להבין את ממדי הצלקת. החיים ממשיכים, עברו עשר שנים, זה מאחורינו. הכאב הפרטי שלי עם אמא שלי לא קשור למחלה. הקשר למחלה הולך ומתרחק, זוכרים אותה בריאה. הגרוש שלי אומר שהדחקה לא מוערכת מספיק בתור דרך התמודדות לגיטימית עם המציאות".

"אנחנו לא נצמדים לזיכרונות", ממשיך אותה רוטבליט. "כמו כל דבר קשה בחיים, עברת אותו ואתה עובר לפרק יותר קל. אתה זוכר הכל אבל לא חי בעבר. לכל אחד יש צער על האובדן מכל טעם שהוא, אבל ממשיכים לחיות".

העולם ממשיך בדרכו

האם ההתמודדות שלכם היתה אחרת אילו העמותה היתה פעילה כשהייתם צריכים אותה?

זהר: "בוודאי. לא ידענו כלום כשגילינו. אני באתי הביתה לקפל כביסה. הם חזרו מהבדיקה. היינו בטוחים שלאמא שלי היה אירוע מוחי בשינה כי הלשון שלה היתה רדומה והיה לה קושי בדיבור. הם חזרו שניהם בשוק. הם קפצו לבית החולים לשעה וחזרו עם בשורה שאמא שלי הולכת למות ממחלה שאף אחד לא יודע עליה כלום. פשוט שלחו אותם הביתה. לא היה אף גוף לפנות אליו".

רוטבליט: "היא קצת מגזימה. היה מסע בין רופאים וכל מיני אפשרויות עלו עד שהגענו לאחד שאמר לנו ש'חבל על הזמן, אם הייתם באים אלי הייתם יודעים מיד'. קיבלתי הדרכה מסוימת בהתאם לצורך, אבל ההתמודדות היתה בעייתית".

זהר עוברת לטיפול בהלם ומתחילה, למורת רוחו של רוטבליט, לפרט: "כל שלב כזה מצריך מיכשורים. מיטה מתרוממת. מכונה ששואבת ליחה. חמצן. אי אפשר לבלוע, אי אפשר לאכול, אי אפשר לקום, אי אפשר כלום".

רוטבליט צוחק: "מה קרה לך? דברי על מוסיקה, אני מבקש". אבל זהר אינה מתכוונת לחסוך בתיאורים: "אדם מן היישוב, שאין לו רקע בדברים האלה, מאיפה הוא יודע? היום את יכולה להתקשר לעמותה והם יסבירו לך. את מתמודדת עם 20 אלף סוגיות יום-יומיות - איך להאכיל, איך לרחוץ, פצעי לחץ. הוא היה צריך לאלתר את הדברים האלה. בונה רמפות בתוך הבית. את נכנסת לעולם שזה כל החיים. את מתעסקת בלהפוך את הבית לבית חולים סיעודי בלי רקע וכלום. בקיצור, שלא תדעי. לא היה לנו עם מי לדבר".

כעסתם?

זהר: "מה, כשזה קרה? על מי, על אלוהים?"

רוטבליט: "זה תמיד ככה שיש מישהו חלילה חולה בבית. אתה מוציא את הראש מהחלון ורואה שהעולם בשלו. ערב יורד, אנשים יוצאים. העולם ממשיך".

זהר: "והיום יש אנשים אחרים שעוברים את זה, ואנחנו יושבים כאן וצוחקים".

ירידה באיכות הבישולים

הפגישה עם השניים מתקיימת אחרי שהם ערכו חזרה במושב ניר צבי, באולפן של הנגנים הקבועים של רוטבליט (שגם מנגנים בלהקת "דבק"). האזעקה של המכונית של רוטבליט אינה מפסיקה לחתוך את השקט של המושב, והוא יוצא לבדוק מה קורה שם. זהר מתפנה לכמה דקות של שיחה רציפה.

היא אומרת שהמחלה ומות אמה לא שינו באופן מהותי את היחסים בינה לבין רוטבליט. "הוא גידל אותי מגיל שלוש. ימי הורים, סנדוויצ'ים, חופש גדול, טיולים, קייטנות, למה לא סידרת את החדר, למה העיפו אותך מבית הספר. אמא היתה חולה ומתה. החיים ממשיכים. חגים, אחותי התחתנה. אין לי כסף, יש לי כסף, תעזור לי אני רוצה לעשות תקליט, אין לי גרוש על התחת. משפחה כמו כל המשפחות. זה משהו שעברנו והיו לי חיים לפני זה ויש לנו חיים אחרי זה. יש ירידה באיכות הבישולים מאז שאמא שלי איננה, זה בטוח.

"כמו כל משפחה שמישהו נפטר, יש כאב", היא מוסיפה. "זה העביר כל אחד בתוך עצמו למקום אחר. עברנו טראומה. לא רק שנינו אלא כל המשפחה. מן הסתם משפחה שעוברת דבר כזה מתלכדת. אמא שלי היתה ממש עמוד התווך של המשפחה, מקשרת בין כולם. זה משהו שעכשיו נהפך לאחריות של כולנו. אנחנו אומרים ש'הבוסית התפטרה'. אני והאחיות שלי צריכות לבשל בחגים והנה אנחנו מסתדרים. משפחה".

אתם מנגנים ביחד בבית?

"בחיים לא. זה לא בית אולטרה-מוסיקלי. לא מדברים על מוסיקה, מדברים על החיים. ההורים שלי פריקים כאלה, אז הבית היה בהתאם. עשיר בתרבות ובברדק, עשיר בילדים ובסירים, מאוד שמח וצבעוני. אבל זה אותו דבר. כולם צועקים על כולם. רבים על השלט. לא יושבים ודנים בחיי הרוח, דנים בשאלה אם הכלב שלי באמת דומה לאלף. היו המון ספרים, תקליטים, כלי נגינה, זה כן. אבל מה את חושבת? עדיין צעקו עלינו בבוקר שאנחנו מאחרים לבית ספר".

זהר מממשת את איומיה מתחילת השיחה ויוצאת החוצה, בדרכה להוציא את הכלב ולמהר לאולפן הטלוויזיה. רוטבליט חוזר ואומר שאין לו עניין להמשיך ולדבר על הסיפור המשפחתי. "יותר חשוב לי שתגידי שאני מופיע ב'אוזןבר' בשבת הבאה", הוא מציין.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ