שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היו זמנים באמריקה

לכאורה, נקודות המוצא של האדריכל פרנק לויט רייט והאמן קלאס אולדנבורג היו מנוגדות. אבל שתי תערוכות המוצגות בניו יורק מגלות שלמרות ההבדלים, אצל שניהם אפשר למצוא תחושת הערצה למיתוס האמריקאי שהשתלט בימיהם על העולם

זיוה שטרנהל | ניו יורק

תערוכת פרנק לויד רייט, שבאמצעותה בחר מוזיאון גוגנהיים בניו יורק לחגוג את יובל ה-50 להקמתו, מוכיחה שוב את כוחם של מוזיאונים גדולים לשפוך אור חדש על פרקים מוכרים בתולדות האמנות, ובתוך כך להעלות על הפרק נושאים החורגים מעצם העניין באמן זה או אחר.

רייט (1867-1959) היה אחד האדריכלים הידועים ביותר שפעלו אי פעם ונהפך לאייקון אמריקאי עוד בחייו. עבודתו ותולדות חייו הסוערים תועדו כבר למכביר אך למרות זאת, התערוכה מצליחה לחדש בעצם הבלטת השנים האחרונות בקריירה הארוכה שלו - תקופה שספרי ההיסטוריה ממעטים להתייחס אליה.

כבר בתחילת דרכו בשיקגו חולל רייט מהפכה של ממש: הוא הצליח לנפץ את החלל המסורתי הסטטי וליצור בתים שחלליהם זורמים אחד לתוך השני כשהם פורצים מהפנים אל מרחבי הנוף שמסביבם. הוא עשה שימוש בבטון ובזכוכית ועיצב בקווים גיאומטריים נקיים בתי מגורים, כנסייה ובית מסחר, שעוררו התלהבות באירופה והיו למקור השראה בכל העולם. בראשית המאה ה-20 הוא גילם את דמותו של "האמן הגאון", זה השובר המוסכמות ויוצר יש מאין שפה חדשה המותאמת לעידן המודרני. אמנם במשך הזמן התברר שהיו גם היו תקדימים אמריקאיים ואירופיים לשפה שיצר, אבל ההכרה בקיומם אינה מפחיתה ממעמדו כאחד היוצרים החשובים שהניחו את היסודות לאדריכלות המודרנית.

ואולם, כפי שניתן להיווכח בתערוכה, רייט הסתחרר מהצלחתו. העובדה שכבר בתחילת דרכו הוא לא הסתפק בתכנון הפיסי של בניינים אלא שאף לשנות את החברה, שבעיניו התנתקה מהטבע ואיבדה את דרכה, הובילה אותו בהמשך להקצנת השפה החזותית. ללא צל של פקפוק הוא האמין שבידיו פתרונות לבעיות היסוד של האדם המודרני.

שכח את סוד הצמצום

התערוכה מדגימה היטב את התהליך הזה. היא מתמקדת בתשעה פרויקטים, שחלקם נותרו על הנייר ורובם נועדו לספק מקומות מפגש שיאחדו את הקהילה ויספקו אלטרנטיווה לחיים המנוכרים. כמה מהפרויקטים, כמו מוזיאון גוגנהיים עצמו או התוכנית להקמת פלנטריום במרילנד (שלא מומשה), מוכיחים את כישרונו הייחודי של רייט.

מוזיאון גוגנהיים בניו יורק בתכנונו של פרנק לויד רייט (תצלום: אי-פי)

אבל פרויקטים אחרים, כמו סיויק סנטר במדיסון ויסקונסין ויותר מכל תוכנית האב לבגדאד, בירת עיראק, מגלים שמי שראה עצמו כ"אדם עליון" או שליח האל, שנועד לחבר את האדם לטבע ולהקנות לחייו ממד רוחני, שכח את סוד הצמצום וחוש המידה. בניגוד לעבודותיו המוקדמות, במחצית השנייה של חייו הוא נטה לעתים לאמץ סגנון אקספרסיוניסטי כבד, עמוס באלמנטים וגדוש במוטיווים קישוטיים הלקוחים מתקופות קדומות, מהתרבות היפאנית וכמובן גם מהפולקלור האמריקאי.

לכאורה, נטייתו זו הפכה אותו לעוף חריג בתקופה שהמינימליזם המודרניסטי הקיצוני השתלט על האדריכלות הבינלאומית. אולם, גם אם בנייניו נראים רחוקים מאוד ממגדלי הזכוכית שמיס ון דה רוהה ייבא לאמריקה או מהשיכונים הסטנדרטיים שצצו באירופה, רייט היה נטוע היטב בתרבות של זמנו.

היום, במבט לאחור, בחינת מכלול עבודתו על רקע הזרמים שרווחו במאה ה-20, מגלה שגם בעבודותיו המאוחרות הקדים רייט את זמנו. אין מדובר רק במאפיינים סגנוניים שנהוג להגדירם כפוסט-מודרניסטיים. השאיפה לתקן את העולם באמצעות יצירת חללים ציבוריים אלטרנטיוויים, שיעניקו לחברה מרכזים רוחניים, העסיקה את חוגי האוונגרד גם בתחילת המאה וגם אחרי מלחמת העולם השנייה (למשל, חבורת הסיטואציוניסטים שפעלה בשנות ה-50 וה-60 באירופה).

יתר על כן, גם ההנחה שרייט היה דמות יוצאת דופן בתקופה שהמודרניזם האמריקאי כבש את הבכורה בחיי התרבות הבינלאומיים אינה נכונה. תערוכה מרתקת שהוצגה בתחילת השנה במוזיאון הפינקוטק בפאריס, ובה הוצגו עבודותיו המוקדמות של ג'קסון פולוק, אחת מדמויות המפתח בתנועת האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, הצביעה על קשרים מפתיעים בין רייט ובין פולוק.

האחוזה שתיכנן פרנק לויד רייט כביתו באריזונה וכיום פועל בה בית ספר לאדריכלות על שמו

התערוכה, "ג'קסון פולוק והשמאניזם" שמה, הוכיחה עד כמה מוגבל היה סד הפורמליזם המרוקן מתוכן ממשי שהלבישו על ציוריו תיאורטיקנים שונים, ובראשם קלמנט גרינברג. פולוק, כמו רבים מאמני התקופה שהושפעו ממחקרים אנתרופולוגיים ותיאוריות יונגיאניות, חיפש מקורות השראה מחוץ למורשת המערבית, למשל בתרבויות קדומות ובפולחנים מיסטיים אינדיאניים מקומיים. בדומה לרייט, גם הוא קיווה למצוא בהם עומק רוחני ורגשי כתרופה לעולם המודרני המנוכר.

אירוניה כנשק אמנותי

פרספקטיווה מפתיעה נוספת הנוגעת להשקפת עולמו של רייט מתגלה בתערוכתו של קלאס אולדנבורג, המתקיימת בימים אלה במוזיאון ויטני הסמוך. לכאורה קשה למצוא שתי נקודות מוצא מנוגדות כל כך ליצירה אמנותית כפי שמשתקפת משתי התערוכות.

אולדנבורג, אמן הפופ, נודע בזכות פסליו הרכים והצבעוניים העשויים מפלסטיק ובד, שהפכו אובייקטים מסחריים יום-יומיים למונומנטים המייצגים את תרבות הצריכה ההמונית בארצות הברית. אף כי התערוכה מציגה גם צדדים פחות נודעים בעבודתו, אולדנבורג קבע את מעמדו בזכות יכולתו לבטא היטב את רוח התקופה שבה האירוניה וההומור נהפכו כלי נשק אמנותי. יחד עם זאת, הפסלים הריאליסטיים הענקיים כמו כריך בייקון-ירקות או שקית לקוביות קרח מייצגים תקופת מעבר באמנות המחצית השנייה של המאה ה-20, כאשר המבט האירוני המרוחק היה עדיין מעורב בתחושה של השתאות והערצה מול התרבות האמריקאית שהשתלטה באותה תקופה על העולם.

ואילו רייט, שקשה למצוא בעבודתו קמצוץ של אירוניה ושהאמין עד יומו האחרון שהילה של קדושה אופפת אותו ואת יצירתו, ניסה להילחם בהשתלטות העיר המודרנית במטרה להחזיר את האדם לטבע. אולדנבורג אמנם מצא את מקורות השראתו בחיים העירוניים המקומיים הוולגריים והמלאכותיים, אבל גם הוא עסק בסביבה המיידית ואפשר להתייחס ליצירתו כחלק ממסורת האמנות האמריקאית, שהושפעה תמיד מהגודל והעוצמה של המרחבים הענקיים ומאמונה במיתוס האמריקאי של דמוקרטיה ושוויון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ