אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלומי סרנגה עובר אל המיינסטרים

שלומי סרנגה מציג שילוב מנצח של קול נפלא, הומור ומודעות עצמית, דרמה ומידה של אירוניה. ובכל זאת, "מונו" שלו הוא אלבום מוצלח ולא יותר

תגובות

לפעמים די במלה אחת, גם אם זאת מלה מהססת כמו "האומנם". נסו להיזכר מה הרגשתם בפעם הראשונה ששמעתם את הביצוע של שלומי סרנגה ל"את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין, שכיכב בשנה שעברה בפרויקט "עבודה עברית". לא בטוח שתדהמה תהיה מלה גדולה מדי. הביצוע כולו היה מעולה, אבל זאת היתה המלה הראשונה, "האומנם" (שמעבד השיר, יוני בלוך, השכיל להניח אחריה שורה של אקורדים שקטים ומושהים), שהטילה את הפצצה.

40 שנה אחרי אריס סאן, 25 שנה אחרי יהודה פוליקר, כשהמוסיקה היוונית היא לכאורה אזרחית של כבוד בהיכלות המוסיקה הישראלית, התברר שיש לה עדיין פוטנציאל חתרני מענג ומשחרר. סרנגה לא בחר סתם שיר. הוא לקח נכס צאן ברזל של הזמר העברי, צבע אותו ללא כל מאמץ בצבעים יווניים, טען אותו ברגש שאינו קיים בלקסיקון הרגשות של השיר העברי והראה שבגרסתו החדשה הוא לא פחות תקף מאשר בגרסה הקאנונית של אלברשטיין. תענוג.

והוא עשה דבר נוסף: הוא חשף קול גברי נפלא. חשף זאת בעצם מלה בעייתית. סרנגה הוא חייל ותיק בתעשיית הזמר היווני בישראל. אלבומים שלו נמכרו בעשרות אלפי עותקים ואפילו יותר. בתי חרושת שלמים עבדו שעות נוספות כדי לספק צלחות חדשות למועדונים שבהם הוא הופיע. ובכל זאת, בשביל מי שלא מצוי בעולם היאסו, הקול ששר את "את תלכי בשדה" היה בבחינת גילוי.

שלומי סרנגה. אפשר היה לוותר על ה"דואט" עם זוהר ארגוב (תצלום: דוד עדיקא)

ולא רק גילוי, אלא גם תוספת חשובה למוסיקה הישראלית. זמרים ישראלים מצוינים הם ציפורים נדירות בשנים האחרונות. יש יוצרים מעניינים, יש כותבים מוכשרים, יש זמרים עם אג'נדה, אבל זמרים מעולים כמעט שאין. "כוכב נולד" היתה אמורה לשפר את המצב, אבל הזמרים שהיא מייצרת הם חתלתולים מתקתקים. לאייל גולן יש קול מהשמים, אבל הוא חסר אישיות ברורה. ופתאום הופיע סרנגה - גם תותח ווקאלי, גם זמר עם עומקים, גם אדם בעל אישיות. תענוג.

המעבר של סרנגה אל המיינסטרים הוא עניין לא פשוט. זאת הפעם הראשונה שהוא שר בעברית; צריך למצוא איזון בין הצרכים של הקהל הישן שלו לבין הטעם של הקהל החדש; צריך לבדל אותו מיתר הזמרים המזרחיים בלי להוציא ממנו את הגרוב שלו. ובתוך כל הנדסת הפופ הזאת יש להשאיר מקום גם לשאר רוח ולנשמה.

כשהביצוע חמור הסבר ל"את תלכי בשדה" עדיין מהדהד בזיכרון, הסינגל הראשון מתוך האלבום, "מונו", הבהיר שסרנגה עומד לכסות טווח רחב מאוד של סגנונות ומצבי רוח. בחירה לגיטימית, השאלה איך מיישמים אותה. "מונו", גם להיט כפיים וגם אינטליגנטי, יישם היטב. יוסי גיספן נחשב לכותב מלים על פי משקל, מעין אבי סינגולדה של הטקסט בזמר המזרחי. גיספן באמת כתב כמה טקסטים ירודים בחייו, אבל ב"מונו" יש ערבוב מעניין ולא פתור של שמחה ועצב, שמוגש בדרך אלגנטית מאוד. "סתם לטייל לי עם הכלב בשדרה / ולמלמל בשקט כמה טוב שרע" - כמעט אפשר לשמוע את "השלושרים" מזמרים את המלים המקסימות האלה.

קול נפלא מצד אחד, הומור ומודעות עצמית מצד שני; דרמה מצד אחד, מידה של אירוניה מצד שני - השילוב הזה הוא שילוב מנצח, והוא מאפשר להאזין לסרנגה בכל מיני דרכים, ולפעמים גם בדרכים שספק אם הוא התכוון אליהן. כשהדרמה שהוא מציג היא דרמה סמכותית ומאופקת, שטסה על מצע של לחן יווני מובחר ("המלים הטובות", למשל), ההנאה הגדולה היא ממה שהשיר מבקש לגלם; אבל בשיר כמו "את", כשהדרמה מופרזת ומשתפכת עד כדי אווירת סן רמו, לרבות כינורות טורקיים מייללים ופנטסיה קיטשית על ריצה בשדה לצד האהובה (את תרוצי בשדה?), אפשר ליהנות מהמוסיקה בצורה אירונית. סרנגה מאפשר גם האזנה כזאת.

ובכל זאת, "מונו" נותר בסופו של דבר אלבום מוצלח ולא יותר. השירים לא אחידים ברמתם, וכך גם העיבודים; סרנגה יורה לקצת יותר מדי כיוונים, השירה שלו מאבדת גובה בלחנים הלא יווניים, והבעיה הכי גדולה - מאמצע האלבום יש תחושה של מוצר שמתאמץ למכור את עצמו ולא של אלבום רציני. המחצית השנייה של האלבום נשמעת כמו רצועת בונוס ארוכה. "את תלכי בשדה", למרות יופיו הרב, הוא קטע בונוס לכל דבר אחרי שהושמע כל כך הרבה ברדיו, אבל הוא משובץ כאן כרצועה השישית. הקטע השמיני הוא הגרסה של תוכנית הטלוויזיה "רד בנד" ל"Don't let me be misunderstood", שכוללת הופעת אורח נפלאה של סרנגה. גם זה קטע בונוס מובהק.

ואז מגיע קטע מספר 9 - "דואט" של סרנגה עם זהר ארגוב. כל האלגנטיות והטעם הטוב שסרנגה הפגין במחצית הראשונה של האלבום הולכים לאיבוד בנקרופיליית הפופ המיותרת הזאת, שעוד חוזרת על עצמה בשינוי קל בשיר מספר 12. דמותו של ארגוב נראית בתוך עטיפת הדיסק, לצד דמויותיהם של אלוויס פרסלי והזמר היווני הגדול קזנזידיס. זאת הצדעה יפה של סרנגה לשלושת הזמרים הנערצים עליו. חבל שהוא התעקש לסחוב את ארגוב לתוך המוסיקה עצמה. מצד שני, מזל שהוא לא עשה את זה עם אלוויס.

שלומי סרנגה - "מונו"

כתבות שאולי פספסתם

*#