אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהבו אותי, השתחוו אִתי

בת 71, רנה שיינפלד מעלה מופע חדש, אישי, שבו היא מופיעה לצד רקדנים בני 30-20 ומשתפת את הקהל. במופע, שנוצר בהשראת המוסיקה של לורי אנדרסון, היא עוסקת במלאכים, בגן עדן, בדת, ולראשונה זה שנים - שוב באהבה

תגובות

כשרנה שיינפלד מצטופפת עם רקדניותיה מאחורי הקלעים של המופע החדש שלה, "מה לך מלאך", נדמה לרגע שהיא צעירה ב-40 שנה מכפי גילה. שיינפלד, בת 71, לבושה בתלבושת דומה לזו של הרקדניות הצעירות, מופיעה עמן על הבמה ומחליפה אתן חיוכים אוהדים בכל הזדמנות.

על השאלה אם אינה מתגעגעת לימיה כסולנית מוערכת בלהקת בת שבע היא משיבה בשלילה חד משמעית: "אין בי שום געגוע. אני נזכרת בחיוך בתקופה הזאת, כי באמת הייתי כוכבת גדולה והצלחתי בכל העולם, אבל המאמץ היה גדול והאווירה היתה קשה". והיא ממשיכה ומסבירה: "המשמעות של להיות סולנית בלהקה כזו אז היתה להיות חשופה להרבה קנאה, אפילו שנאה. אני שמחה מאוד במה שאני עושה כרגע, כאן ועכשיו".

עידן הסולנים בבת שבע הוא נחלת העבר, ושיינפלד מצדה מקפידה להתרחק מאינטריגות. במופע החדש שלה, שבו היא אחת מתשעה רקדנים-יוצרים, המטרה שלה היא להתקרב לקהל, או במלותיה, "לפתוח את הלב ולגעת באנשים". מגמה זו, שהחלה במופעה הקודם, "רקדי לקצה האהבה", מתבטאת בתכנים אישיים ונגישים ובהפיכת הקהל לחלק פעיל במופע לקראת סיומו, כולל שלב ההשתחוות. "עברתי תהליך עם עצמי", היא מסבירה. "תמיד הסתכלו עלי מרחוק, כאילו אני איזו מדונה מהנצרות, ואני רוצה שיראו את הבן-אדם, את האשה, את הנשיות".

והמגמה הזאת מוכיחה את עצמה: "אפילו את 'חוטים של סולו', שרץ בכל העולם, אני לא חושבת שראו כל כך הרבה אנשים כמו את 'רקדי לקצה האהבה', שנוצר בהשראת שירים של ליאונרד כהן", היא אומרת. לדבריה, ב-12 ההופעות שהיו לערב זה עד כה, כל הכרטיסים נמכרו מראש.

"מה לך מלאך", שבכורתו תהיה בפסטיבל "מחולוהט" ב-12 באוגוסט, נוצר בהשראת מוסיקאית פופולרית אחרת - לורי אנדרסון - ועוסק במלאכים, באהבה, בגן עדן וגם בדת. למרות התמות האוניוורסליות, זהו מופע אישי מאוד, אף יותר מקודמו, ובו בין השאר עבודת וידיאו שמשולבות בה תמונות ילדות של שיינפלד ותמונות משפחתיות.

החזרות ל"מה לך מלאך". שיינפלד: "אני רוצה שיראו את הבן-אדם, את האשה, את הנשיות"

אשר לשמו של המופע היא אומרת: "אני מאמינה שיש מלאכים. לא רק למעלה, אלא גם כאן, מפציעים לרגע, לובשים כנפיים כשצריך אותם ופושטים אותן כדי להעביר למישהו אחר".

העיסוק באהבה הוא חדש-ישן בעבורה. "זו הפעם הראשונה זה זמן רב שאני עוסקת באהבה", היא אומרת. "אני רואה שכל הדואטים היום הם על מלחמת המינים - דוחפים זה את זה, שונאים זה את זה. אני מדברת על כך היום מנקודת ראות אחרת, כי התנסיתי בחיים האלה בהרבה דברים - נישואים, לידה, להיות סבתא, דודה. בתקופת בת שבע של מרתה גרהם הכל היה 'הוא והיא', ואני הייתי בתפקיד המפתה. זה היה נפלא, אבל זה הגיע לי עד לפה, וכשהקמתי את התיאטרון שלי עבדתי כמו אוטיסטית עם חפצים כדי לשבור את הקונוונציה הזאת. אמנם תמיד היתה דרמה בעבודה שלי, בכל זאת אני רקדנית של גרהם, אבל בשתי העבודות האחרונות, גם בגלל נוכחותו של חמי (גולדין, ששיינפלד מבצעת עמו דואטים, ר"ד), אני פתאום מתעסקת שוב באהבה. זה באמת הנושא החשוב בחיים. זה גם מראה שמשהו נפתח, משהו השתנה".

בעקבות מרתה גרהם

את שיינפלד, כך נדמה, אין צורך להציג, ובכל זאת: היא נולדה בתל אביב בשנת 1938 והחלה בלימודי בלט קלאסי אצל מיה ארבטובה כשהיתה בת 12. בעקבות צפייה במופע של מרתה גרהם בישראל, עברה ללימודי מחול מודרני אצל רנה גלוק. בסיום התיכון קיבלה מלגה לבית הספר ג'וליארד בניו יורק, שם למדה גם כוריאוגרפיה, כתב תנועה, מוסיקה ועוד, וכששבה לארץ התקבלה מיד לתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב. שבויה בקסמה של כוהנת המחול המודרני, עשתה שיינפלד גיחה נוספת לניו יורק כדי לעבוד עם גרהם, ובשנת 1964 השתקעה בארץ והתמסרה לקריירה של רקדנית ראשית בלהקת המחול הצעירה בת שבע.

שיינפלד בחזרות למופע החדש. "תעירי אותי בלילה, תשימי את המוסיקה ואני ארקוד"

"אפשר לומר, שייסדתי את הלהקה בעבור שתי הרנות" (גלוק ושיינפלד), כתבה בת שבע דה רוטשילד בשנת 1997. ואכן, השתיים היו רקדניות מובילות בלהקה במשך שנים. בסיוריה הרבים של בת שבע בחו"ל זכתה שיינפלד בהכרה בינלאומית, וה"ניו יורק טיימס" אף הכתיר אותה כ"אחת הרקדניות החשובות בדורנו". גם המחולות שיצרה ללהקה זכו לאהדת הביקורת.

בשנת 1978 פרשה שיינפלד מבת שבע והקימה את "תיאטרון מחול רנה שיינפלד". מאז יצרה אין-ספור כוריאוגרפיות בסגנונה הייחודי, שסממניו העיקריים הם שימוש במוסיקה, בווידיאו, בשירה ובטקסט, וכן ריקוד עם אביזרים וחפצים. מיצירותיה הבולטות: "חוטים של סולו" (1978), "פרחים ושיער, מקלות ובלונים" (1980), "ימים וחופים אחרים" (1982), "משי" (1983), "גלים" (1986) ו"בועות" (1992); שלוש הראשונות זיכו אותה בפרסי כינור דוד. לצד ההערכה הרבה שהיא זוכה לה, יש התופשים את יצירותיה כארכאיות.

מלבד היותה אחת הרקדניות הגדולות שצמחו כאן, שיינפלד מתייחדת בכך שהיא ממשיכה לרקוד על הבמה בגיל מבוגר. יש לה בן, בת ונכדים והיא חיה בתל אביב עם בן-זוגה, אורי פייגנבלט.

שמונת הרקדנים שמופיעים עתה עם שיינפלד - גלי אייזנמן, חמי גולדין, לילך רז, שמרית שער, ג'ואנה עופר, גדלית נוימן, תמר ויסמן ואביב חלפון - מקבלים קרדיט של רקדנים-יוצרים בתוכנייה של "מה לך מלאך". "הרקדנים שעובדים אתי היום עזרו לי מאוד בפתיחות שלהם ובאמת שלהם", מפרגנת שיינפלד. "יש לי קבוצה כנה מאוד וזה עוזר לי".

ואיך זה להיסמך על חזהו של רקדן שחגג לא מכבר את יום הולדתו ה-25? "זה מדהים", היא מחייכת, "אין לי מלים לדבר על החזה של חמי, על חמי ועל מה שיש בתוך החזה הזה - לב גדול, אמן גדול, אדם... מעולם לא פגשתי בשטח הריקוד אדם כזה, אולי מפני שהוא אדם מאמין. הוא גם מביא מעצמו לתוך היצירה. אני לא מרגישה שיש פה עניין של גיל רוקד עם גיל, אלא אדם שרוקד עם אדם, גם מפני שזו לאו דווקא אהבה של גבר לאשה, אלא הצורך של כולנו באהבה מהסביבה. זה קצת אוטוביוגרפי. זה לא שייך לגיל, ומהתגובות שקיבלתי, אני גם לא חושבת שהקהל מחפש את זה".

כרקדנית יוצאת בת שבע, היא עוקבת אחרי הלהקה ומעריכה מאוד את עבודתו של אוהד נהרין. היא מסתייגת מלנקוב בשמותיהם של כוריאוגרפים מקומיים נוספים ("אני לא מכירה את כולם אז זה לא הוגן להגיד 'זה כן וזה לא'"), אבל בלחץ קל היא מציינת לטובה את יסמין גודר, רננה רז, ניב שיינפלד ורמי באר.

מקור השראתה הגדולה היתה ונותרה מרתה גרהם. "מחר אני מלמדת תפקידים של גרהם בסדנת קיץ באור יהודה", היא מספרת. "זה מוזר, תעירי אותי בלילה, תשימי את המוסיקה ואני ארקוד. הרי התפקיד הכי גדול שלי היה אריאדנה ב'לתוך המבוך'. היחסים שלי עם מרתה דומים ליחסים בין אמא לבת, היא היתה אמא רוחנית שלי.

"בכל פעם שאני מעבירה סדנה אני בודקת מחדש את החומרים, והפעם צפיתי בהמון סרטים לפני שהחלטתי מה להראות להם, ביניהם גם סרט על חייה האישיים, שמתאר את מערכות היחסים שלה עם (המוסיקאי) לואי הורסט ועם (הרקדן) אריק הוקינס. פתאום הסתכלתי על זה אחרת, הרי הכרתי את האנשים האלה בזמן אמת. אישית לא כל כך אהבתי את מרתה גרהם כבן-אדם, לא הבנתי אותה ולא התחברתי אליה. הייתי ילדה בת 20. אבל היא היתה אמנית גדולה".

דעתה על תוכניות המציאות שמוקדשות לריקוד נחרצת: "זה בעיני צער בעלי חיים, ניסיון לעשות כסף ורייטינג על גבם של אנשים".

ואם כבר מדברים על כסף, מתברר שתקציב דל וביורוקרטיה הם גם מנת חלקה של אמנית רבת מוניטין כשיינפלד. "תיאטרון מחול רנה שיינפלד" הוא עמותה ציבורית המקבלת תקציב שנתי של 160-200 אלף שקלים בשנה (ממינהל התרבות ומעיריית תל אביב). "קשה מאוד ליצור בארץ", היא אומרת. "אנשים לא מבינים עד כמה. בכל פעם אני אומרת לעצמי שאולי זו היצירה האחרונה.

"בשביל להרים ערב צריך סכום של 120 אלף שקל, שהולך על עיצוב תאורה, פועלי במה, רקדנים ומה לא", היא מפרטת. "אני עובדת בהתנדבות וגם תורמת לתיאטרון את הכסף שאני מרוויחה מהעבודה שלי בחוץ בסדנאות וכדומה. זה לא פשוט. אבל זה לא רק זה. מדובר בשעות של אדמיניסטרציה, פי שניים או שלושה ממה שאני משקיעה באמנות, כי אין לי תקציב להחזיק אנשים. זה עצוב מאוד, וכל שנה החרב עומדת לך מעל לראש, נקצץ או לא, אבל בכל פעם מחדש נמצא המלאך שעוזר. בשנה שעברה ההופעות הכניסו הון תועפות. עכשיו אני דואגת מאוד אם ההופעה החדשה תצליח כמו 'רקדי לקצה האהבה'. ואני אומרת לעצמי, רנה, גם אם לא יהיה סולד אאוט, עדיין עשית עבודה נהדרת".

*#