אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיבוקים שבורים: סרט אלמודוברי מושלם

"חיבוקים שבורים", סרטו האחרון של פדרו אלמודובר, מעמיד במרכזו במאי קולנוע שאיבד הן את מאור עיניו והן את בבת עינו. למרות כל השברים שיש בסרט, יש בו גם שלמות

תגובות

פדרו אלמודובר לא בוחר את שמות סרטיו באקראיות. כך, למשל, "דבר אליה" עסק בניסיונות לתקשר עם מישהי, "חינוך רע" דן בתוצאותיו של חינוך קלוקל, ו"לחזור" הציג שיבה הביתה. ובהתאם לזאת, הכל באמת שבור בסרטו האחרון, "חיבוקים שבורים"; הכל שבור, ולא רק החיבוקים.

עיתונים נקרעים לגזרים בסרט הזה, סלילי צלולואיד נחתכים, גברים מאבדים את מאור עיניהם, ונשים מרסקות את גפיהן. כל דבר חומרי כאן מאבד את שלמותו, מפורק ומורכב מחדש. אם כך, אין זה פלא שדווקא פנלופה קרוז מככבת בסרט. אולי בשל שלמותה הפיזית מלוהקת הכוכבת הספרדייה בשנים האחרונות לכמעט כל יצירה קולנועית העוסקת בתהפוכות גופניות. ראשית הופיעה בצד טום קרוז ב"ונילה סקי", שבו הוא גילם את כליל היופי המאבד את פניו בתאונה; לאחר מכן כיכבה בעצמה ב"חולשה ליופי", שבו גילמה סטודנטית חולת סרטן הנאלצת לכרות את אחד משדיה; ועתה היא מפקידה את גופה חסר הדופי בידיו של "חיבוקים שבורים".

השחקנית זוכת האוסקר מגלמת כאן את לנה, צעירה החולמת לכבוש את המסך. הדרך להגשמת החלום קצרה: בעלה הטרי והמבוגר ממנה, ארנסטו, הוא איש אמיד וכוחני, מסוג הברונים הללו שמסוגלים לחרוץ דינו של אדם לשבט או לחסד בשיחת טלפון אחת. הוא מסוגל גם לשכור למען יקירתו את שירותיו של מטיאו, אחד הקולנוענים הצעירים המצליחים בספרד. התוכנית פשוטה: ארנסטו ישלם, מטאו יביים ולנה תחייך למצלמה. כל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו, וכך כולם ירוו נחת. אבל משהו משבש את התוכנית הזו: אף שמטיאו נראה כמו שילוב של קלסי גרמר ודליק ווליניץ, זה לא מונע מלנה להתאהב בו, ליפול שדודה בזרועותיו, להתנות עמו אהבים בחדר האיפור ולרצות להיות שלו לנצח. השניים יודעים שהדבר יעורר את חרון אפו של פטרונם הקנאי, ולכן בורחים ממנו רחוק ככל האפשר. ארנסטו אכן זועם כמו דודו טופז לאחר שקיבל מכתב דחייה נוסף. כדי להשיב לעצמו את כבודו, הוא מבקש לחולל הרס ולהשחית את כל היופי שנבנה נגד עיניו.

"חיבוקים שבורים". בכל זאת, יש כאן שלמות

הסיפור על משולש אהבה בין מפיק, כוכבנית ובמאי, משהו שאכן התרחש לא מעט בתור הזהב ההוליוודי, הוא אחת האגדות הנושנות בתולדות הקולנוע. לפיכך, אין מתאים יותר מהסיפור הזה לשמש בסיס לאגדה הקולנועית שמנסה אלמודובר לטוות כאן.

והאגדה הזו נמשכת גם שנים לאחר המפגש הראשוני בין השלושה. ארנסטו כבר הלך לעולמו, ומטיאו איבד הן את מאור עיניו והן את בבת עינו, לנה. גם הסרט שעשה עמה הלך לאיבוד. אבל אז מגיחה דמות נוספת לתוך הריק הגדול הזה, ומעניקה למטיאו הזדמנות להאיר מחדש את כל מה שנמוג בחשיכה. נתן זך כתב פעם שהוא רוצה תמיד עיניים כדי להלל את יופי העולם המופלא; מטיאו יוצא להוכיח שאפשר לעשות זאת גם בלי עיניים - די לשם כך בזוג ידיים. ובנשמה.

כל מה שקיים בסיפור של מטיאו היה קיים בסרטים הקודמים של אלמודובר. הוא כבר הציג את מעלליהם של קולנוענים, תהה על מהותה של אמנות הקולנוע, תיאר כיצד טרגדיות עכשוויות מעלות באוב רוחות מן העבר והצדיע לקלאסיקות הוליוודיות. וכן, בדיוק כמו בסרט זה, גם ביצירותיו הקודמות הוא צבע את המסך באדום. שוב ושוב באדום, בדיוק כמו שהיצ'קוק היה מלהק פעם אחר פעם בלונדיניות.

אבל על היצ'קוק אף אחד לא התלונן. אלמודובר, לעומת זאת, קוטלג בעקבות "חיבוקים שבורים" כתקליט שבור. הפרמיירה של הסרט בפסטיבל קאן זכתה לקבלת פנים צוננת, והקרנת הבכורה שלו בתל אביב ספגה תגובות מחמירות אף יותר. מכל עבר נשמעו טרוניות - "את הסרט הזה כבר ראינו", או גרוע מכך - "את הסרט הזה כבר ראינו, ובעבר הוא עשה אותו טוב יותר". כמה אירוני שדווקא עבודה קולנועית העוסקת באלמותיות של יצירת האמנות ובחוסר הקשר שלה לזמן ולמקום נאלצת לעמוד בפרספקטיבה היסטורית ולהיבחן על סמך הדמיון וההבדלים בינה לבין עבודותיו הקודמות של היוצר. אם על "חיבוקים שבורים" היה חתום דווקא במאי ספרדי צעיר ואלמוני, מסוג הדמויות שמפארות את עלילתו של הסרט, הוא היה מוגדר כסנסציה הקולנועית של השנה.

ז'אן רנואר אמר פעם שכל במאי עושה לאורך חייו רק סרט אחד, ו"חיבוקים שבורים", מעין קולאז' של כל הרעיונות והדימויים שהניב מוחו של אלמודובר במשך השנים, הוא הוכחה נוספת לכך. אבל יש בסרט גם אינספור הברקות ראשוניות, שיכולות להפיק התפעמות גם ממי שכתש עד דק את "הכל אודות אמא", ואפילו ממי שטרח וצפה ב"חוק התשוקה": למשל, הרגע שבו רודפת לנה אחר גזרי עיתון העפים ברוח, או הרגע שבו ממשש מטיאו העיוור את המסך שעליו מונצחת אהובתו האבודה.

כוחם של אותם רגעים אינו רק טמון באפקט הרגשי המיידי שלהם, אלא גם בדרך שבה הם מתלכדים יחדיו בסופו של דבר כדי לאפשר לאלמודובר לסגור מעגל אחר מעגל ולהביא לידי ביטוי את מה שרצה לומר על עולם הקולנוע ועל העולם בכלל. הוא רצה לומר שאפשר לראות גם כשאתה עיוור, ואפשר לאהוב גם כשאתה לא נושם. והוא אומר זאת בצורה רהוטה ומסעירה. הכל שבור ב"חיבוקים שבורים", אבל יש בו שלמות.

*#