אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור אהבה בין קופסה לשפופרת

אורי קליין חושב שגם מי שלא משתגע על אנימציה יתרגש מ-וול-E סרט שהוא מעשה אמנות קולנועי צרוף

תגובות

אל תיתנו למלים "סרט אנימציה" או "וולט דיסני" לעצור אתכם מלצפות ב"וול-אי", הסרט החדש של חברת פיקסאר, שפתח אתמול את פסטיבל הקולנוע בירושלים ומוקרן מהיום בבתי הקולנוע בישראל. "וול-אי" הוא מעשה אמנות קולנועי צרוף, שיגרום הנאה גם למי שאינם חייבים ללוות לסרט את ילדיהם.

המחמאה הזאת מגיעה בעיקר לחלקו הראשון של הסרט, שמצטרף אל מצבור הפנטסיות העתידניות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע; אך הסייג הזה הוא כמעט קטנוניות. החלק הראשון של הסרט כה יפה, שחלקו השני, שהוא מסורתי וקדחתני יותר, איננו יכול שלא להיות מעין אנטי קליימקס למה שקדם לו; אבל גם הוא עתיר דמיון, מחשבה והמצאות, והאכזבה הקלה שהוא גורם משתלבת במסר העיקרי של הסרט: לכל אורך החלק השני, המתרחש בתחנת חלל, ציפיתי כבר לחזור לכדור הארץ, שבו החלק הראשון מתרחש, והרי ברצון הזה מתעסק "וול-אי" כולו.

סימני חיים

הפנטסיה העתידנית של "וול-אי" מנווטת אותנו 700 שנים אל תוך העתיד. שואה אקולוגית פקדה את כדור הארץ, ותושביו נטשו אותו. הדקות הראשונות של "וול-אי", שכתב וביים אנדרו סטנטון, מתעדות את הנוף הפיסי של כדור הארץ הנטוש הזה. בגוונים של חום וצהוב בעיקר, המעניקים לנוף חזות של הזיה מעורפלת, מתאר ראשיתו של "וול-אי" נוף עתידני מפעים ומנוכר כאחד של גורדי שחקים, שרק בהתקרבותה של המצלמה אליהם אנו מגלים שהם אינם גורדי שחקים כלל, אלא הרים של אשפה.

בכדור הארץ נותרו שניים: רובוט מיושן אך פעלתן, שתפקידו היה לנקות את כדור הארץ והוא ממשיך במשימה הזאת למרות אופיה הסיזיפי, וידידו היחיד, המקק האחרון שנותר עלי אדמות.

האם מישהו הטיל על הרובוט - ששמו "וול-אי" מורכב מראשי התיבות של החברה שהעסיקה אותו - להמשיך ולנקות, או שהוא פשוט אינו יכול להפסיק? תיאור שגרת היום-יום של וול-אי, עוד לפני שהעלילה בעצם מתחילה, מעצב דיוקן אפקטיווי להפליא של מצב קיומי הלכוד בשגרה מונוטונית ואפילו אובססיווית. בכך מצטרפת דמותו של וול-אי לרשימת הגיבורים הקולנועיים שנלכדו במצב דומה ונחלצו ממנו בזכות אישיותם העיקשת או גורם שהגיח לעולמם מבחוץ. חשבו על צ'ארלי צ'פלין, חשבו על באסטר קיטון, חשבו אפילו על ג'ולייטה מאסינה בסרטיו של פליני - מעכשיו חשבו גם על וול-אי, שהלבביות והאופטימיות שלו נוגעות ללב וכובשות אותו.

וול-אי אינו משליך את כל האשפה שהוא מכווץ בבטנו הרובוטית לקוביות שוות צורה. הוא מבודד את מה שמוצא חן בעיניו ומביא את החפצים האלה למחסן שבו הוא מבלה את לילותיו. האוצר הזה כולל, בין השאר, מכשירי עבודה, מערבל ביצים, נורה בודדת, הקובייה ההונגרית - וגם קלטת וידיאו שחוקה של סרט אחד, שבשניים מקטעיו, כנראה שני הקטעים היחידים שנותרו בעותק, הוא צופה שוב ושוב במכשיר הווידיאו שמצא.

אחת ההברקות של הסרט היא שיוצריו לא בחרו בסרט קלאסי דווקא, אלא בסרט שמעולם לא זכה להערכה: הגרסה הקולנועית מ-1969 של המחזמר "הלו דולי!". למה דווקא הסרט הזה? אולי כדי לומר לנו שגם תרבות לא חשובה במיוחד, כפי שמייצג הסרט שביים ג'ין קלי, ראוי שנקונן על אובדנה; ואולי מכיוון שהשם "דולי" מתחרז בזה של "וול-אי".

מחווה ל"מלחמת הכוכבים"

לעולמו של וול-אי חודרת חללית וממנה מגיחה דמות הנראית כשפופרת פלסטיק ביצתית לבנה בוהקת, ששני פנסים כחולים, דמויי עיניים, מנצנצים בחלקה העליון. היא נשלחה לכדור הארץ כדי לוודא אם נותרו בו סימני חיים. החללית מותירה אותה בעולמו של וול-אי, ובין השניים מתפתחת הקומדיה הרומנטית של "וול-אי", שכדרכן של קומדיות רומנטיות מאז ומעולם מתחילה בכך ששני הגיבורים שלה עוינים זה את זה: השליחה מהחלל, שתענה לשם "איב" - שמורכב אף הוא מראשי תיבות של יחידת המחקר שהיא משתייכת אליה - היא מעשית ונמרצת הרבה יותר מוול-אי, וכמעט מחסלת את הרובוט המבוהל כמה פעמים בתחילת הקשר ביניהם.

מלבד שריקות, צפצופים, ציוצים ושאר קולות, הבוקעים מוול-אי ואיב, אין דיאלוגים בחלק הזה של הסרט. את הקול של וול-אי מספק מהנדס הקול בו ברט, שהקריירה שלו נסקה כאשר ב-1977 עיצב את קולותיהם של צמד הרובוטים רבי החן ב"מלחמת הכוכבים". זו אחת מהמחוות הרבות הגלויות והנסתרות לסרטי מדע בדיוני ואחרים שכלולות ב"וול-אי": מ"מטרופוליס" ו"האשה על הירח" של פריץ לאנג ועד "2001, אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק וגם "הנוסע השמיני" על המשכיו השונים, שאחת הכוכבות שלו, סיגורני ויבר נוכחת בקולה בחלקו השני של הסרט.

סגנונו של "וול-אי" מעיד על התעוזה של הסרט, שאינו חושש ללכת רחוק מאוד בתוך המסגרת המסחרית מאוד שבתוכה הוא מופק (והרי כמעט אין מוצר קולנועי מסחרי יותר מסרט אנימציה בהפקת פיקסאר). אבל המיומנות, ואולי אפילו הערמומיות, של יוצרי הסרט וחברת פיקסאר היא לדעת גם כיצד לא ללכת רחוק מדי. ילדים שיצפו ב"וול-אי" יתוודעו ליצירת אמנות - וזה חשוב ואף נדיר בים הסרטים המציפים את בתי הקולנוע בקיץ הזה - וגם ייחשפו למסרים חיוביים בדבר משמעותו של הבית, כוחו של היחיד לשנות את המציאות וחשיבותה של האהבה. אלה מסרים צפויים מבית האולפנה של דיסני ופיקסאר, אך יוצרי "וול-אי" הצליחו שלא להפוך את הסנטימנטליות המאפיינת את סרטם לדביקה.

כוחו העיקרי של "וול-אי" נובע מהיותו סיפור אהבה עתידני בין קופסת פח חבוטה שעוטה משקפת, שהסרט מעניק לה זהות מגדרית זכרית, לשפופרת פלסטיק ביצתית לבנה, שהיא האשה שבסרט (והסרט מעלה שאלות מרתקות בנושאים של מגדר, זהות וייצוגם הקולנועי). העובדה שאנו מצליחים להתרגש משתי הדמויות האלה ולזהות בהן אישיות ואפילו פנים שאינם מסומנים עליהן היא הפלא המרנין הגדול של "וול-אי".

"וול-אי". תסריט ובימוי: אנדרו סטנטון; מוסיקה: תומאס ניומן; קולות: בן ברט, אליסה נייט, ג'ף גרלין, סיגורני ויבר

*#