אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט בשפת סימנים

פסטיבל הקולנוע בירושלים: בני השבט הבדואי אל-סייד, ששיעור החירשים בו הוא הגבוה בעולם, מתלבטים אם להיעזר בשתל זעיר שיאפשר להם לשמוע. "במקום הזה כולם חיים בהשלמה עם החירשות", אומר הבמאי עודד לשם, "אז האם באמת חייבים לשנות?" סרטו "שבלול במדבר" יוקרן מחר בפסטיבל

תגובות

ילד יושב על ברכיה של אמו ומוצץ סוכרייה על מקל. אשה ניגשת מאחוריו ומתחילה לטלטל בכוח פעמון. הצלצול אימתני, אבל הילד לא נע. האשה אינה מוותרת. היא לוקחת תוף מרים, ומקישה עליו כמה פעמים בפטיש עץ. הרעש רם ומטריד, אך הילד עסוק בשלו. הוריו מביטים בו בדאגה. התיפוף נמשך, מהדהד ועקשן, עד שפתאום, באחת, הילד מסב את ראשו אל מקור הרעש. בתגובה, המבוגרים שסביבו צוהלים: "מוחמד שומע!" הם מתמוגגים.

רעש ושקט, המולה ודממה, דיבור ושתיקה הם מוטיווים מרכזיים בסרט "שבלול במדבר" שיוקרן מחר בפסטיבל הקולנוע ירושלים. הבמאי עודד (אדומי) לשם יצא אל הנגב, אל אחד הכפרים הלא מוכרים של הבדואים, שבו מתגוררים בני שבט אל-סייד, ומצא קהילה מסקרנת. לפי הערכות חוקרים, שיעור החירשים מלידה בכפר הזה הוא הגבוה בעולם. יש הטוענים כי שיעור זה גבוה פי 20 משיעור החירשים בקרב כלל האוכלוסייה, אך מכיוון שמדובר בכפר לא מוכר, שאוכלוסייתו מעולם לא מופתה כראוי, לא ברור אם הנתון הזה אכן מדויק. בכל מקרה, מרתק לגלות שכל תושבי הכפר מדברים את שפת הסימנים הייחודית, שהתפתחה במקום לאורך שנים, ובשל כך התקשורת בין השומעים לבין החירשים טבעית ויום-יומית. החירשים בכפר הזה אינם מנודים ואינם נחשבים חריגים.

ואולם, סיפורו של הילד מוחמד מציג את הקונפליקט שמציבה בימים אלה הקידמה הטכנולוגית לפני תושבי הכפר: שתל זעיר, המושתל מאחורי אוזנו של החירש ומחובר למכשיר שמיעה, מאפשר לילדים שנולדו חירשים לשמוע וללמוד לדבר. רופאים מבית החולים סורוקה מגיעים לכפר ומציגים את הטכנולוגיה החדשה לפני התושבים הסקרנים, ואלה מתלבטים: האם כדאי לעבור את מסלול המכשולים הארוך והמפרך שמחייבת השתלת ה"שבלול", או שעדיף לחירשי הכפר להמשיך ולחיות עם המגבלה הזאת? הוריו של מוחמד החליטו לסייע לבנם לשמוע, ו"שבלול במדבר" מלווה אותם ואת חבריהם לכפר במסע אל השינוי.

בלי ראשים מדברים

"כשהגעתי לכפר מיד נדלקתי על המקום, על ההרמוניה שמצאתי שם בין אוכלוסייה שומעת לחירשת, בין אוכלוסייה חריגה לנורמלית", אומר לשם. "התלהבתי מטשטוש הגבולות הזה. זה מיד הציב לי מראה על איך אנחנו, החברה המתקדמת כביכול, עושים הפרדה בין נורמלי לחריג, בין שומע לחירש. כשהייתי בכפר של שבט אל-סייד, לא הרגשתי את ההפרדה הזאת. זה מקום שבו כולם חיים בהשלמה עם החירשות". וכך, מאליה עלתה שאלת נחיצותו של השתל. "השתל הרי נותן אופציה לילדים חירשים להיות כמו כולם, אבל האם זה באמת טוב? אם אנשים שלמים עם עצמם, אז בעצם למה חייבים לשנות? האם חייבים לנרמל?" תוהה לשם.

אחד מגיבורי הסרט, ג'ומעה (בתצלום), מסביר באחת הסצינות מדוע הוא מאמין שהחירשות טובה, ומדוע מצבם של החירשים אפילו עדיף על זה של השומעים. "השומע צועק כל היום, ואז הראש שלו מתפוצץ מרוב רעשים", הוא מסביר לפני המצלמה בשפת סימנים מהירה. "החירשות מצוינת. שקט לנו בבית, ואין רעשים כל הזמן מסביב, אין שום דבר. ואילו האיש השומע, כואב לו הראש והוא כל היום עצבני מזה".

גם רואיידה, נערה שחולמת להיות צלמת חתונות ואשר לשם הפקיד בידיה מצלמה ושילב קטעים שצילמה בסרטו, מצהירה כי היא שלמה עם החירשות שלה. "להיות חירשת זה כיף", היא מסבירה באמצעות כתוביות המלוות את התמונות שצילמה. "גם אם הייתי יכולה לבקש מאלוהים לתת לי שמיעה, לא הייתי רוצה".

ואולם, אחד האלמנטים המעניינים ביותר בסרט הוא הפסקול הלא שגרתי. מכיוון שנושא הסרט הוא חירשות ושמיעה, חשוב היה ללשם ליצור פסקול דומיננטי. לכן הוא בחר למשל לא לראיין אנשים מדברים. כל הראיונות בסרט הם בשפת הסימנים, מלווים בכתוביות בעברית ובערבית. לשם גם החליט להימנע לחלוטין משימוש במוסיקה. "זה לא כלי לגיטימי בסרט כזה", הוא מבהיר. חשוב היה לו, לדבריו, שהסרט יהיה נגיש לאוכלוסייה חירשת. קטעים רבים בסרט מלווים בפסקול מינימלי - מרחשים קלים ועד שקט מוחלט. הקטעים שצילמה רואיידה, למשל, נמסרים לצופה בדממה מוחלטת. לעומת זאת, קטעים אחרים מלווים ברעשים עזים, מטרידים, כמו הרעשים היזומים המושמעים ליד אוזנו של מוחמד, טרטור הגנרטורים בכפר, או הרעש מחריש האוזניים שבוקע מהמדחס במוסך, שג'ומעה מנמנם לצדו באדישות מוחלטת.

"אנחנו רגילים לכך שסביבנו יש פסקול תמידי", אומר לשם, "ואילו בסרט, מוחמד פתאום לומד להבין שלברז מטפטף יש צליל, ושתרנגול משמיע קול. כדי שנעריך את השמיעה שלנו, וכדי לחדד את החוויות של חירשות ושמיעה, החלטתי שהפסקול יהיה דומיננטי. כשרואיידה מצלמת, למשל, כשהיא נמצאת בעולם הדממה שלה, זה מאתגר לצופים, כי אנחנו לא רגילים לכאלה דברים בסרט. כל מיני אנשים אמרו לי, 'שים בקטעים האלה סאונד של משהו, כמו הנשימות שלה, דפיקות הלב שלה'. אבל היא הרי לא שומעת את אלה, ולכן החלטתי שאין סיבה שנחווה את הרגעים האלה באופן שונה מכפי שהיא חווה אותם".

לשם ("אדומי" זה הכינוי שלי מגיל 10, בגלל איזה כובע אדום בטיול של הצופים"), בן 36, סיים את לימודיו בבית הספר סם שפיגל לפני חמש שנים וכיום הוא גר בתל אביב. סרט עלילתי שביים, "הפחדנים האמיצים", הוקרן בעבר בסינמטק תל אביב. "זה היה קרוס-ז'אנרי, על פרופסור בן דמותו של פרלוב שמגיע למסיבת טראנס", הוא אומר. גם "שבלול במדבר" כולל אלמנטים ניסיוניים, בעיקר מבחינת הפסקול. "אם עושים סרט בכלים מוכרים, הוא פורט על נימים שחוקים", גורס לשם. 'אם עושים אותו בפורמט מוכר, בלי וריאציה צורנית כלשהי, הוא לא יפרוט על הנימים הרצויים, ולכן צריך לבוא בדרך חדשה".

"שבלול במדבר" הוא הסרט השני שנוצר במסגרת "שווים" - מיזם משותף לקרן גשר, הרשות השנייה וסינמטק ירושלים, שבו מופק בכל שנה סרט העוסק בצדק חברתי ובצורך בשוויון בחברה הישראלית. במסגרת ההקרנה ביום שישי יוכרז הזוכה הבא בפרויקט, שיקבל מענק בסך כ-485 אלף שקל ויוזמן להקרין את סרטו בפסטיבל ירושלים בשנה הבאה.

*#