אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדובה הגדולה התקרבה לה

האמן נחום טבת התלבט אם לקבל הצעה להציג את עבודתו "הדובה" בבניין החדש של הנהלת הבנק הבינלאומי בתל אביב, אבל נענה בחיוב. דווקא מפני שהוא מתנגד למונומנטליות, דווקא מפני שהוא רוצה לנסות להציג יצירה אליטיסטית במרחב הציבורי

תגובות

"היו לי שתי התנגדויות", מספר האמן נחום טבת על ההתלבטות אם להציב את עבודתו הגדולה, "הדובה", על קיר בניין ההנהלה החדש של הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב. טבת, שזה עתה סיים להציב את היצירה וכלל בה בגרסתה החדשה גם כיסאות וסירות, מסביר: "התנגדות אחת היא מהותית לסוג העבודה שלי, ואני חושב שהיא קשורה לסוג של חוויה אינטימית של צפייה ממושכת, וכמו בעבודות בתערוכה שלי במוזיאון ישראל, שאיכשהו התנתקו מהמקום ויצרו חלל משלהן. ההתנגדות השנייה היא ההסתייגות מכל הרטוריקה הזאת שלי ‘סייט ספציפיק' (עבודות תלויות-מקום) והתאמה לעיר, לאורבניות ולכל שאר הקלישאות האלה שעולם האמנות מלא בהם. אלה הם דברים שאני ממש לא אוהב וחושב שהרבה מהם הוא קשקוש בלבוש".

טבת, בן 63, אמן מוערך, מורה וראש המסלול ללימודי תואר שני באמנות בבצלאל, סיפק לעצמו בשנתיים האחרונות אתגרים לא מעטים - החל בהצגת תערוכה באיטליה, שהוא הסכים ליצור בטווח זמן קצר מאוד, דרך הצבת עבודה בגן פסלים בסביון ועד לעבודת הקיר בבנק הבינלאומי. האתגר אינו מסתכם בפרק הזמן הצפוף או בגודל העבודות ופרטיהן הטכניים, אלא יותר באופי היצירות ובשאלה איך אנשים מגיבים להן.

טבת מבדיל עצמו מפסלים אחרים, הנוהגים להציב את פסליהם בפשטות, ורואה בעצמו מתנגד לקונוונציות ומי ששובר אתוסים. לטבת יש יחס חם לאמנות, המלווה ברצינות לצד הומור, ודבריו מתובלים בקורטוב של סתירות קטנות וסייגים. כך, למשל, הוא מסביר כי ההפתעה שבהזמנה, התזמון הנכון והאתגר המרחבי הם שהובילו אותו לשבור כמה מהעקרונות שלו ולהסכים להצבת "הדובה" במיקומה החדש. "זו עמדה עקרונית שדבקתי בה שנים רבות: האמנות לא צריכה להתנצל, היא לא צריכה את הקביים ולהמציא תירוצים כדי שיסכימו לקבל אותה, אם היא נמצאת לרחוב".

הרחוב שמדובר בו במקרה של "הדובה" הוא לא רק שדרות רוטשילד הסואנות ושוקקות החיים, אלא גם הרחוב הקטן הסמוך שד"ל. טבת חוזר ומזכיר כמה פעמים במשך השיחה את מוזיאון תל אביב בהקשרים שונים, בין היתר בהקשר של אמנות במרחב הציבורי. "מבחינת חשיפה ונוכחות בתל אביב, הקיר הזה שווה יותר מתערוכה במוזיאון שתרוץ במשך שלושה חודשים", הוא אומר.

הוא מודע לכך שהמוני האנשים העוברים בשדרות רוטשילד בכל יום עשויים להיחשף לעבודתו, אבל מעוניין לפתות אותם להיכנס לבניין ולאפשר לעצמם להיות חלק מהחוויה הטמונה ביצירתו: "במידה רבה מאוד, בעבודה שלי מובלעת טענה שהיא רוצה את הצופה לעצמה. היא מאמינה בזה שאפשר לבנות וליצור איזה מין חלל או עולם אלטרנטיווי שלוקח אותך למקום אחר, שמנתק אותך מהיום-יום".

מבוך שמשאיר אותך בחוץ

כשאוצרות אוסף האמנות של בניין הנהלת הבנק הבינלאומי, נעה אבירם ועדיה סוארי, הציעו לו להציג במקום, הבין טבת כי באה העת להתמודד עם הקשיים, או כפי שהוא מכנה זאת: "להתבגר". הוא הציע להן להציג פסל קיר בקנה מידה גדול מאוד שיצר לפני כמה שנים ולאחר מכן התפתח להיות "הדובה". הפסל כולו עשוי עץ והוא עוצב, נבנה ונצבע לפי בחירתו של טבת, שניצח על צוות פועלים של שבעה אנשים. ביניהם היו גד זוקין, מומחה טכני לבנייה, שהיה אחראי לבנייה ולהצבה, והצייר יובל שרון, שתיפקד כצבע. "לא היה לי צל צלו של מושג שבשביל להקים את הפסל הזה אני אכנס לכזאת הרפתקה טכנולוגית", צוחק טבת.

 "הדובה" של נחום טבת בבניין הנהלת הבנק הבינלאומי בתל אביב (תצלום: דודו בכר)

מה יחסו לבעייתיות הטמונה באמנות המשרתת חברות מסחריות? "Bank Art הוא ז'אנר פיסולי מאוס במיוחד, שהתפתח בשנות ה-60 בניו יורק והתבטא בעבודות בחזיתות של בנייני חברות מתפקדות כקישוט המפאר את המוסד", הוא אומר אך ממהר לסייג: "אני מודע לבעייתיות של זה, אך אני רוצה שיסתכלו על העבודה שלי כיצירה עצמאית. אני רוצה שהעבודה תשדר ייחודיות, העזה ודמיון, לצד סיכון ומשהו שהוא עכשווי".

את העיסוק באמנות תלוית-מקום הוא דוחה וסבור שהוא אינו עכשווי כלל, ושהוא אף נדוש. "כל הדיבור על ‘סייט ספציפיק' קם לתחייה בשנים האחרונות אך הוא בעצם משנות ה-70. ואז היה רגע שאני חושב שזיהיתי אותו כשהוא נהפך למשהו מאוד אקדמי. כל הדיבור שהיה אז על Structures for Behaviour - מוטיווים פיסוליים שמכתיבים התנהלות לצופה פעיל, כמו כוריאוגרפיה. למשל, היית צריך לרדת בסולם, ללכת כפוף בתוך מנהרה - הסתייגתי מהעניין הזה".

אבל דווקא בגלל פסלים כאלה, הוא מוסיף, "התחלתי לחשוב על מבוך שהוא בראש ומשאיר אותך בחוץ. אתה עומד בחוץ ויש איזשהו מתח במרחב. יש בעבודה משהו שמפתה אותך להיכנס פנימה לצלול לתוך העבודה, ואתה מנוע מכך. זה התפתח להיות איזושהי אסטרטגיה מרכזית בעבודות המאוחרות. אז באיזשהו אופן זה מייצר תגובה. אם אני חושב לשים את הפסל בעיר או בחלל ציבורי, אז הוא בגדול מפנה את הגב לעולם כי הוא מבנה עולם משלו. לכן כל הזמן אמרתי: תעזבו אותי, אני לא שם, המרחב הציבורי לא בשביל העבודות שלי".

עוד מסביר טבת כי במשך השנים הוא ניסה ביצירותיו לצאת נגד המונומנטליות, ליצור "הריסה טוטאלית של מונומנט. זה לא שלושה עיגולים שאתה רואה בתוך העיר בנסיעה, זה לא פירמידות של קרוון או אחרים, שיסלחו לי. מונומנט גם במקום האידיאולוגי, שמצדיק את עצמו באמצעות סיפור שקשור לציונות או לעיר או לתפארת מדינת ישראל, וגם ברמת הנוכחות שלו. יש הרחבה של הממד הזה שיש בעבודה שלי - של האנטי-מונומנט - וזה לא מובן מאליו כשזה מחוץ לגלריה או מוזיאון".

איך אני מפתה

הוא מספר כי הפנייה מהבנק בשנה שעברה באה בזמן מתאים מבחינתו. "זה היה לאחר התערוכות שהצגתי במוזיאון ישראל ב-2006 ובמוזיאון הרצליה ב-2008, ואז האוצרות באו, ובמקביל בא גם אורי דסאו עם פנייה לפרויקט בסביון. הוא קיבל פנייה לאצור גן פסלים בסביון. זה סביון, אנשים רציניים עם תקציב. אז החליטו שיעשו את זה כמו שצריך, אז הם הביאו את גדעון שריג, מעצב גנים חשוב. דסאו, במהלך מעורר הערכה, הצליח להוביל אותם לכך שיעשו שם גן פסלים רציני, והיה גן מאוד יפה. הם סיכמו שכל שנה הם ישיגו תקציב ויוסיפו עבודות.

"מים שקטים" של נחום טבת בגן הפסלים בסביון, 2008

"בהתחלה הוא פנה לאדם רבינוביץ' ואלי, ואני עשיתי שם פסל חוץ מברזל, ‘מים שקטים', בקיץ 2008. פתאום יצא מין מצב שאמרתי ‘ואלה, אני כבר ילד גדול והגיע הזמן שאתחיל לחשוב על עבודות כאלה' - מתוך מחשבה של הישרדות, כדי שהעבודות יתקיימו ולא ייעלמו אחרי שהוצגו בתערוכה, כפי שקורה אצלנו".

מה באמת קורה עם עבודות שלך שהוצגו בתערוכות?

"העבודות שלי לא פשוטות לשמירה, או להצגה. ב-2003 הצגתי עבודה בגלריה טל אסתר בתל אביב. באו אלי המון חבר'ה בני 35 ומטה, ביניהם אמנים חשובים, ואמרו לי: ‘אתה יודע שזו פעם ראשונה שאנחנו רואים עבודה שלך בחיים ולא רק בספרים?' פתאום קלטתי את העובדה הזאת".

לבד מכך שעבודות תלויות מקום הן נדושות בעיניך, אילו עוד התנגדויות הן מעוררות בך?

"פעם קראתי שמישהו כתב: ‘מוזר שכל מי ששם פסל בעיר מוותר על 50% מהאינטליגנציה שלו ושל העבודה'. באיזו מידה אני יכול לחדור לתוך המערכת הזאת, באופן שמביא בחשבון את הציפיות של הציבור, מתוך הבנה עמוקה של הפער שבין מה שקורה במוזיאון - שמי שבא לשם בא כי הוא קנה כרטיס, הוא מוכן והוא יודע לאן הוא בא - ובין מצב שבו אתה כופה את עצמך. איך אני ‘מפתה' זו שאלה מרכזית, איך אני עושה עבודה שיש בה ממד שמייצר תקשורת בלי לוותר על אותם 50% מהאינטליגנציה".

זה תלוי איך אתה מתייחס להמון ואיך אתה מעריך אנשים.

"זה לא ממש מתחייב שאני צריך לשחק טמבל ולוותר. ההנחה שלי היא שהקהל אינטליגנטי. גם כאן, כשבאים אנשים שאמנות גבוהה זרה להם ושואלים מה רואים, בדרך כלל התשובה שלי היא שאלה בחזרה: ‘תסתכל ותגיד לי, מה אתה רואה?' אז הם מתחילים לענות: ‘אני רואה סירה, ספר, כיסא, קובייה'. אז אני אומר: ‘אז אתה רואה משהו, עכשיו תתחיל לחשוב'.

"הנה, אני לוקח משהו שהוא אליטיסטי אידיאולוגית. אמנות לא צריכה לוותר על המקום הזה שבו יש לה יומרה ליצור דיבור ברמה גבוהה, או להיות אנינה או להיות מתוחכמת. אלה דברים שזה לא מובן מאליו לעשות כשאתה מציב עבודה ברחוב. וזה מתח בסיסי שריתק אותי בעשיית העבודה הזאת".

חשוב לך להיות נגיש?

"העבודה הנוכחית חומקת מיכולת להגיד שהיא כזו או כזו והיא עושה את זה במיליון ואחת רמות. כלומר הנזילות הזאת, והפריכות, וחוסר היכולת לומר אם זה ציור או אם זה פסל, אם זה דו ממדי או תלת ממדי, אם זה פרגמנטרי או שלם, אם זה מיצב או יצירה תלויית מקום. פעם אמרתי על העבודות שלי שהן כמו מלכודות. כשעומד איזה מין דבר, הוא מצד אחד יכול להיראות מוזר, לא מוכר כמו חיזר שנחת והוא אינו דומה למה שרואים ומצפים לראות, והוא בעצם קורא לך להסתכל עליו. יש לכם ברירה לשאול את עצמכם מה זה או לא".

*#