אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט שיגרום לכם להפסיק לאכול

סרט חדש התוקף את תעשיית המזון האמריקאית, מנסה לשכנע את הצופים שהכוח לשינוי מונח אצלם בצלחת

תגובות

העשור שבין אמצע שנות ה-80 לבין אמצע שנות ה-90 היה פורה במיוחד: נדרשה נחישות הרואית לצאת ממערבון הספגטי היפאני "טמפופו", ולא לפנות מיד למסעדה היפנאית הקרובה; טבחים ניסו במשך חודשים לשחזר את "הארוחה של באבט" וחלמו לגלגל פסטה עם סטנלי טוצי ב"לילה גדול"; וכש"אוכל שתייה גבר אשה" של אנג לי יצא ב-1994, הצופים כבר התרגלו לחכות לסרטי אוכל מלאים כופתאות מבריקות, קינוחים קסומים וסצינות מטבח מושלמות מבחינה טכנית.

אבל זה היה אז, לפני שרשת וול-מארט החלה למכור אוכל אורגני ולפני שמישל אובמה ייסדה גינת ירק במדשאת הבית הלבן. לפני שחיידק האי-קולי היה תופעה נפוצה במסעדות, לפני שהפוליטיקאים ניסו להטיל מס על סודה ולפני שמישהו הקדיש מחשבה לתנאי החיים של התרנגולות.

אל העולם הזה מגיע "Food, Inc" ("אוכל, בע"מ"), סרט תיעודי על מערכת המזון האמריקאית שיעלה מחר לאקרנים בארצות הברית. הסרט משתייך לדור חדש של סרטי אוכל שנוטפים פוליטיקה, לא רטבים. זה קולנוע ברוח "תאכל את האפונה שלך", שעשוי לגרום לצופה שלא לרצות לאכול דבר. "כל מה שיש לנו הוא פצצות קטנות של פילם, ואנחנו מטילים אותן על מבצר", אומרת סוורין פון צ'ארנר פלמינג, יוצרת קולנוע וחקלאית, המשלימה בימים אלה סרט תיעודי על התנועה החקלאית הצעירה הקרויה "גרינהורנס" (קרניים ירוקות).

ב-2004 יצא לאקרנים הסרט התיעודי "לאכול בגדול" של מורגן ספרלוק, שהראה מה קורה כשאדם אוכל רק מזון מהיר במשך חודש (הכרס שלו דומה יותר לכרס של מייקל מור, וחיי המין שלו בשפל). שנתיים מאוחר יותר עובד לקולנוע ספר העיון "פאסט פוד" מאת אריק על תעשיית המסעדות, על השמנת היתר ועל ניצול העובדים בתחום מוצרי הבשר.

מתוך הסרט "אוכל, בע"מ". קיבל את ברכתם של גורמים מ"תנועת המזון הטוב"

שלוסר הוא אחד ממפיקי הסרט "אוכל, בע"מ" וגם מופיע בו כדמות. הבמאי, רוברט קנר, עוקב אחר סכנות ה"אוכל הגדול" ומציג אותו כחשיפה של "הבטן הרכה הממוכנת מאוד" של האוכל התמים לכאורה שאנשים אוכלים יום יום.

"אוכל, בע"מ" נפתח בתמונות של סופרמרקט אמריקאי נוצץ וגדוש, ומשם עובר אל לולי העופות הדחוסים, אל חדרי חיתוך הבשר הקודרים ואל שדות התירס עתירי הכימיקלים שמהם מגיעה רוב התזונה האמריקאית. על הדרך, קנר מנסה לחשוף את מה שאינו יודע על מערכת שבה המבורגרים במסעדות מזון מהיר עולים דולר אחד, וסודה זולה יותר מחלב.

"דרך האכילה שלנו ב-50 השנה האחרונות השתנתה יותר מאשר ב-10,000 השנים הקודמות", אומר הסופר מייקל פולן בפתח הסרט. פולן, שגם כותב מפעם לפעם במגזין "ניו יורק טיימס", הוא המורה הרוחני של הסרט ומגיש בו את דברי הקישור. "חלק גדול מהסרט קשה לצפייה", הוא מודה, "אבל אנשים מוכנים להסתכל במבט מפוכח על האופן שבו מייצרים את המזון שהם אוכלים".

לקנר, שבסדרה של סרטי תעודה טלוויזיוניים תקף בעבר נושאים כגון מלחמות וזנים בסכנת הכחדה, לא היה ידע רב בענייני מזון כשהחליט, לפני כשש שנים, לביים את "אוכל, בע"מ". אבל לאחר שקיבל התרעות מעורכי דין, ספג איומים מחברות מזון ושהה חודשים בשטח - בשדות, בסופרמרקטים ובמשרדי הקונגרס - הוא נהפך לפעיל מסור למען מזון טוב יותר. "זה כמעט כמו סרט זוועה, כמו ‘פלישת חוטפי המזון'", הוא אומר.

חלק ניכר מהסרט תוקף ישירות את החשודים המיידיים - חברות גדולות למוצרי בשר, חברת מוצרי ההדברה מונסנטו ומשרד החקלאות האמריקאי. אבל קנר גם מציע מחקר, ספוג אהדה, של אנשים שחייהם נפגעו מייצור מזון בקנה מידה נרחב, ומאכילת תנובת הייצור הזה. "חשוב היה לחבר את כל הפיסות הקטנטנות האלה", הוא אומר. "כל אחת לחוד לא נראית מסוכנת כל כך".

"לאכול בגדול"

בקטע שמראה איך מגדלים עופות בייצור נרחב, כך שיגדלו לממדים המתאימים לשיווק בתקופה קצרה פי שניים, אחת מקבלניות המשנה של חברה למוצרי עופות מדווחת מהו המחיר הגופני שגדילה מהירה כזאת גובה מהתרנגולות. היא גם חושפת את תנאי המחנק שבהם הן חיות, ומסבירה את העוצמה הכספית, שבאמצעותה החברות הגדולות למוצרי עופות אוחזות במגדלי העופות בגרונם. בסופו של דבר היא מאבדת את החוזה שלה, משום שהיא מסרבת לסגור לחלוטין את לולי העופות שלה.

הצופים שעד כה לא חשבו יותר מדי על הדרך שעבר המזון עד לסופרמרקט יתקשו מעתה להשליך כלאחר יד לעגלת הקניות את חבילות חזה העוף ואריזות דגני בוקר. בסצינת חיתוך העופות ועיבוד הבשר כמה מהצופים יסיטו ללא ספק את מבטם. ההורים יפנו את מבטם לצד בסצינות בהילוך אטי שמתעדות חופשה אחרונה בחייו של ילד בן שנתיים. אמו, כעת פעילה למען בטיחות באוכל, מגוללת בגרון חנוק מדמעות את הפרטים הזוועתיים של מותו, מאכילת המבורגר נגוע בחיידק אי-קולי.

על אנשים שרוויים בפוליטיקה של מזון ישפיעו הסצינות המפורשות פחות. חברת הכימיקלים מונסנטו מציבה לה למטרה לעצור אדם מבוגר, שחייו היו מוקדשים לניקוי זרעים, כדי שחקלאים יוכלו לזרוע מחדש את היבול. החברה, שרשמה בפטנט פולי סויה ותירס עמידים לקוטלי מזיקים, טוענת שאותו אדם מסייע לחקלאים לזרוע זרעי מונסנטו באופן לא חוקי. האיש נאלץ לחשוף בתצהיר ידידים ולקוחות ותיקים הנחשדים בשימוש בלתי חוקי בזרעים. בסופו של דבר אוזל כספו והוא מוותר על המאבק המשפטי. מונסנטו העלתה לא מכבר אתר באינטרנט (monsanto.com/foodinc) המוקדש להפרכת גרסת הסרט בנוגע להשתלשלות האירועים.

קנר גם מבקר אצל משפחה ענייה שהאב בה הוא חולה סוכרת. בביקורם בסופרמרקט קל להבין למה הם מוותרים על ברוקולי ומעדיפים המבורגרים מוכנים, הממלאים יותר את הבטן ומחירם נמוך יותר.

"אוכל, בע"מ" קיבל את ברכתם של גורמים מ"תנועת המזון הטוב". השפית אליס ווטרס היא אחת מתומכי הסרט וכמוה גם מרתה סטיוארט, המארגנת הקרנות לעובדיה ומספרת על הסרט בהודעות הטוויטר שלה: "לכו לצפות בסרט ואחר כך נראה אם תאמרו לי שאוכל אורגני יקר מדי בשבילכם ובשביל המשפחה שלכם. מרגיז מאוד שקשה למצוא אוכל טוב". הסרט הוקרן אפילו לשר החקלאות האמריקאי טום וילסאק, הקרנה שפולן מתאר כ"מטרידה".

בתיאום עם עליית הסרט לאקרנים, נהפכו המכסים של מיליוני מכלים של יוגורט מתוצרת "סטוניפילד פארם" למודעות פרסומת ל"אוכל, בע"מ", בעיקר הודות ליושב ראש החברה, גארי הרשברג. קטע בסרט מוקדש למאמציו לייצר מזון אורגני להמונים.

הסרט מלווה בספר בן יותר מ-300 עמודים, המלא מאמרים על התחממות כדור הארץ, על רעב ועל חומרי הדברה, לצד עצות בשאלות כגון איך לדבר עם חקלאים ואיך לשפר את ארוחת הצהריים בבתי הספר.

מאחר שאחת ממפיקות הסרט היתה פרטיסיפנט מדיה, החברה שמימנה את "אמת מטרידה", אי אפשר להימנע מהשוואה בין השניים. אבל יש ביניהם הבדל גדול. לאחר שצופים באל גור המסביר על אימי שינוי האקלים, צופי הקולנוע יכולים לכבות כמה מנורות בבית, לחשוב על מכונית היברידית ובזה לסיים את העניין. אנשים שיצפו ב"אוכל, בע"מ" עדיין יצטרכו לאכול. ויוצרי הסרט יודעים זאת. בסוף הסרט רצה על המסך סדרה של הצעות. שתלו גינת ירק. בשלו ארוחה למשפחה. פנו לקונגרס. "אני רוצה שהצופים ירגישו שיש בכוחם לעשות משהו", אומרת נעמי סטרקמן, יועצת תקשורתית מצפון קליפורניה, שסייעה לעצב את המסרים של הסרט. "אפשר לבחור שלוש פעמים ביום מה לאכול. זה כוח".

*#