אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניאל גורטלר: הקו, התעוזה, הרגש, המונומנטליות

דניאל גורטלר הולך בעקבות מוסיקאים חובבי וריאציות ומגיש רסיטל שלם, שכל אחת מיצירותיו כוללת נושא ווריאציות. הפסנתרן הבינלאומי עטור הפרסים מסביר את חשיבותם של גורמים כמו הקשר עם הקהל, האולם והתאורה להצלחתו של רסיטל כה מורכב

תגובות

מלחינים מכל התקופות אהבו לכתוב וריאציות: להלחין נושא שבדרך כלשהי מתאים לשינויים ועיטורים ופיתוח בסגנון אלתורי, ולחזור עליו שוב ושוב - כל פעם קצת אחרת. גם בג'ז לוקחים נושא כזה, "סטנדרט" בלשון המקצועית, שהוא בדרך כלל שיר ידוע, וכל אחד מחברי ההרכב מאלתר עליו בסגנון המקובל - משמע ממציא בו במקום וריאציה משלו. בתקופת הבארוק גם המלחינים הקלאסיים ידעו לעשות זאת; אבל מאוחר יותר הם כתבו את הווריאציות שלהם בתווים, כאילתורים שחיים לנצח. הפסנתרן דניאל גורטלר התקין וריאציות משלו: רסיטל שלם, שכל אחת מיצירותיו כוללת נושא ווריאציות (שבת 21:00, מרכז ענב לתרבות תל אביב, בסדרה "שטריקר בענב").

הוא יפתח באימפרומפטו של שוברט, שאינו אלא נושא וחמש וריאציות עליו; ימשיך בסונטה אופ' 109 של בטהובן, שפרקה האחרון הוא פרק וריאציות רחב יריעה, עם "וריאציות רציניות" של מנדלסון; ולבסוף, "אטיודים סימפוניים" של שומאן שגם הם וריאציות על נושא, בתוספת חמש וריאציות ששומאן לא פירסם בחייו ושהוכנסו ליצירה בידי ברהמס.

"כל יצירה מראה את הגאונות של המלחין שלה, את דרכו המיוחדת לפתח את הנושא", אומר גורטלר. "מנדלסון למשל - אצלו זה תמיד הקו, המלודיה, וגם הרב-קוליות נוסח באך והווירטואוזיות הפסנתרנית הקלה. את הווריאציות הוא כותב בסגנון המלודי של 'שירים ללא מלים' שלו, רומנטיקה קלאסית שקופה ותמיד יפה. בטהובן הוא סיפור אחר: אצלו זו האינטלקטואליות, והתעוזה - הוא לא מפחד מהצללות פסנתרניות שפורצות לרומנטיקה. והוא יכול לפרק את הנושא לגורמי גורמים - מרגישים את המחשבה, השכלתנות שלו. שוברט - אפשר לשמוע שכאילו מדובר בלידר, בשיר האמנותי: אצלו כמעט שומעים את המלים; ויש גם הריקודיות שלו והרגש. ושומאן - זו המונומנטליות, והקושי הטכני העצום. הנושא קיים בכל האטיודים אבל לפעמים רק ברמז, ושומאן מוביל את המוסיקה לכל מקום אפשרי, הכי רחוק ממנו".

הסלולרי יצלצל שוב?

מבט על הפרטיטורה של שומאן מגלה דפים כמעט שחורים מצפיפות התווים והקווים הקונטרפונקטיים. מי שאינו פסנתרן מתקשה להבין איך ניתן לתרגם את כל זאת, כולל הריתמוס המורכב, לתנועות ידיים ואצבעות במהירות כל כך גדולה. לדעת חוקרי מוח מדובר בפלא של ממש.

"כדי להצליח לנגן רסיטל הכי חשוב הוא נטרול המתח והעצבנות, והמצב הגופני הטוב", אומר גורטלר. "לפעמים הקהל לא עוזר להשיג זאת, עם השיעולים והדיבורים - מהבמה שומעים הכל. וכמובן צלצול של טלפון נייד: זה לא רק הצליל שמפריע, אלא גם הרחש שעולה בתגובה אליו, ואחר כך שוכך, והשאלה שמתחילה לנקר אם זה יקרה עוד פעם. צריך לגייס הרבה ריכוז כדי להתגבר על זה".

אתה זוכר רסיטלים מוצלחים במיוחד?

"המוצלחים היו אלה שבהם התעליתי על עצמי - כשהייתי משוחרר ויצאו דברים טובים שלא תיכננתי; או כאלה שהיו מבצעים מיוחדים, כמו נגינת כל המחזור 'שירים ללא מלים' של מנדלסון. התחושה הטובה מרסיטל תלויה בפסנתר, אם הוא טוב או לא - יש אולמות שמראש אני יודע שחוויה גדולה לא תצמח מהם כי אני מכיר את הפסנתר. וגם האולם עצמו יכול להביא לחוויה, למשל באולם מוגדור בפאריס, או ברחוב 92 בניו יורק, או באקדמיה של האנובר ברסיטל הסיום שלי.

דניאל גורטלר: "יש אולמות שמראש אני יודע שחוויה גדולה לא תצמח מהם"

"וגם התאורה חשובה מאוד. אם היא סתם לבנה וחיוורת ומכוערת, או מסנוורת, או שהאולם מואר מדי או חשוך מדי ואני מוצא את עצמי מנגן בתוך שלולית של אור, מבודד על הבמה, לא יודע אם יש שם קהל ומה גודלו או שאין איש, ואני לא מבין בדיוק למי אני מנגן - זה קשה. ויגמור הול בלונדון הוא דוגמה אידיאלית - שם התאורה צובעת את הכיסאות ואת האולם והבמה בדיוק בגוון נכון ובמינון הנכון ויוצרת את האווירה".

ואיך משפיע הקשר עם הקהל?

"לפסנתרנים הכי קשה ליצור קשר עם הקהל, כי אנחנו לא מסתכלים עליו. כל הנגנים בכלים האחרים עומדים מול הקהל, וגם הזמרים. יש קשר עין, הקהל רואה את הפנים והמבצע את העיניים שמסתכלות עליו. אנחנו הפסנתרנים יושבים מול הגוף השחור הגדול הזה וצריך ליצור ממנו חוויית סאונד שתוקרן אל האולם ותצליח ליצור את הקשר, לקרב את הקהל אלינו ולסחוף אותו. הפידבק מבוסס כמעט רק על אנרגיה, התחושה שהקהל אתי בלי שהסתכלתי עליו. זה קורה, אבל בדרך כלל לא מיד אלא באמצע הרסיטל, יותר בחלק השני שלו - ובוודאי בהדרנים".

דו-שיח בין קול לפסנתר

גורטלר, יליד 1965, התחיל ללמוד נגינה בפסנתר כשהיה בן 7. הוא פסנתרן בינלאומי שניגן באין-ספור ארצות וזכה בפרסים, והוא גם מרצה בכיר ומורה לפסנתר בבית הספר למוסיקה בוכמן-מהטה בתל אביב (האקדמיה למוסיקה). בשנה הבאה ינגן עם ויקטור סטניסלבסקי בסדרה הקאמרית "שטריקר בענב" של הקונסרבטוריון התל-אביבי, וגם את הקונצ'רטו של שומאן כסולן עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון, ואת הקונצ'רטו השני של מנדלסון עם הסינפונייטה באר שבע. כמו כן יופיע בפאריס כסולן עם התזמורת של יואל לוי ועם הפילהרמונית הלונדונית.

הוא גם מקליט הרבה. "הקלטה היא נגינה מסוג אחר", הוא אומר, "אינטנסיווית מאוד, והקהל הוא המיקרופון - ולך תיצור אווירה רומנטית בשומאן מול מיקרופון. צריך להיות מדויק כדי לספק לעורך חומר גלם טוב, אבל בה במידה צריך לנגן ברגש - בעוד ועוד טייקים. אחרי הקלטה אני תשוש לגמרי, כאילו הכל נשאב החוצה".

היצירה "אטיודים סימפוניים" של שומאן תהיה חלק מדיסק כפול שיקליט גורטלר בשנה הבאה ליצירותיו של מלחין זה. הדיסק האחרון שלו, שיצא השנה, היה רסיטל לידר - שירים אמנותיים - עם זמרת הסופרן שרון רוסטורף. את רוסטורף פגש במרתון השוברטיאדה האחרון בינואר. המנהל האמנותי רז כהן שידך ביניהם, לנגינה משותפת ראשונה בקריירה שלהם, "ומיד החלטנו להקליט דיסק, ובתוך חודשיים היינו כבר באולפן, מקליטים שעה שלמה של מוסיקה.

"בלידר אני מרגיש הכי נוח, הכי בבית", ממשיך גורטלר, "נגינה כזאת היא לא ליווי, רחוק מזה, בייחוד אצל שוברט וכל הרומנטיים. השירים הם סיפור של דו-שיח בין הקול לפסנתר, עם כל הדקויות של מלודיה וצבע ואווירה. היא שרה, אבל אני מרגיש שאני שר אתה".

*#