אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קני גארט: איזו מלחמה נפלאה

האנרגיה המסחררת של גארט לא מונעת על ידי דחף חדשני דווקא, אלא על ידי סוג של שמחת חיים ותום משחקי

תגובות

מעולה ככל שהיה כסקסופוניסט, הרגעים הנפלאים ביותר בהופעתו של קני גארט בתל אביב התגבשו כשעזב את כלי הנשיפה הנוצץ שלו וניגש לנגן בפסנתר חשמלי. שני דברים קרו אז. ראשית, כפסנתרן יש משהו מגושם יחסית בנגינתו, ועל כן, במקום ניצוצות של נגינה וירטואוזית הוא הביא לבמה חשיבה מוסיקלית מדודה, רוויה בהומור ובחוכמה של צייר זן: נגיעה צנועה בקלידים, כמה אקורדים או סדרת צלילים החוזרת על עצמה בלולאה, כמו זיקקו שנים ארוכות של אימונים בתזמון ובחוכמה הרמונית. נהדר.

שנית, ואף חשוב יותר, כשניגן בפסנתר, גארט פינה את הבמה לדיאלוג שוויוני עם הקלידן הנפלא שלו, ג'וני מרסייר. מלחמת המקלדות שלהם אף היא לא היתה סוערת מדי - את להטוטי הידיים השאירו שניהם לקטעים אחרים - אבל היה בה לא מעט מהמתח ומהחום המאפיינים לעתים קרובות מפגשים בין שני דורות של מוסיקאים. מרסייר הצעיר ועב הגוף התגרה לא מעט במעסיקו הוותיק, וגארט, מצדו, נהנה להודות בנחיתותו הטכנית, אבל להראות לתלמידו שיש דברים העומדים מעבר לה. הדיאלוגים ביניהם היו שקטים יחסית לאופי הגועש של ההרכב בכללותו - ופשוט פנטסטיים.

לא שהיה משעמם כאשר גארט ניגן בסקסופון. להיפך. טוב היה לראות עד כמה הוא מוסיקאי הנטוע בהווה. בלי סטנדרטים כמעט, בלי להישען על תהילת העבר שלו כחבר ההרכבים האחרונים של מיילס דייוויס, הוא דהר בין פאנק גרובי לג'ז חופשי אגרסיווי, עשה ניסיונות באמביינט אקוסטי ואפילו השתמש במרסייר כסקוונסר אנושי בקטע שעל סף האלקטרו. בין לבין הוא ניגן לא מעט בי-בופ מקורי בטעם קלאסי, ומנגד ניסה את קולו בראפ קצר (ולמען האמת, לא משכנע במיוחד).

נדמה כי האנרגיה המסחררת של גארט לא מונעת על ידי דחף חדשני דווקא, אלא על ידי סוג של שמחת חיים ותום משחקי. על כן, גם ברגעים ה"קשים" יותר של ההופעה, כשנכנס עם מרסייר לטריטוריה של רעש טהור, למשל, או כשנתן לנגניו הנותרים, ג'סטין בראון וקונא קאשו המצוינים בתופים ובבס, להיסחף לפאנק מאולתר מופשט וממושך, הוא נשמע ידידותי מאוד לקהל. לצורך כך, גארט הקפיד תמיד לשמור על עוגן מלודי כלשהו ולחזור אליו בתדירות גבוהה, וכן לאזן את אלתוריו באיחוד כל הכוחות בלהקה לנגינה פזמונית בסגנון ביג בנד כמעט. במלים אחרות, במוסיקה שלו לא ניכר פיצול בין עומק אמנותי לבידור. אולי בכך הוא אכן משמר את מורשתם של מיילס וקולטריין. מכל מקום, על הבמה זה נשמע נהדר, לכל אוזן.

לשיאו של המערך הדו-ערכי הזה הגיע גארט בשני הקטעים המבריקים שהובילו לסוף הערב והתמזגו זה בזה. בראשון שבהם הוא פנה במפתיע למוסיקה לטינית, רומבה וסמבה, אבל לרגע היה אפילו קשה להבחין בכך. בעצם, הוא חולל דה קונסטרוקציה מוחלטת של שני המקצבים. את תפקיד כלי ההקשה הוא ניגן בתחילה בעצמו בפסנתר החשמלי, בעוד בראון וקאשו מקבלים על עצמם את ההובלה ומנגנים משהו שבין ג'ז חופשי לפאנק, עד שבשלב מסוים התהפכו התפקידים וגארט עבר לסקסופון והוביל את ההרכב לתוך הקצב והמלודיה מרוממי הרוח של המקור הלטיני בפיתול בופי, בנפח תזמורתי ובשיתוף הקהל. מאוונגרד לקרנבל בשמונה דקות - תענוג וסיכום הולם לערב כולו.

*#