אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

1969: פרחים בקנה, חשיש בכיס

בזמן שמעבר לים פרחו להקות הרוק, הסמים והאהבה החופשית, בישראל העדיפו את הלהקות הצבאיות, את המוות ואת מיתוס הגבורה. כל אחד והקצב שלו

תגובות

"מי אמר שישראל מפגרת אחרי המתרחש בעולם הקצב הבינלאומי? כיום ישראל היא מעצמה לא קטנה על מפת הפופ העולמי. יש לנו אולפני הקלטה משוכללים, מיטב הלהיטים המערביים מופצים על ידי חברות התקליטים בארץ, מצעד הפזמונים שלנו לא מפגר אחרי הלהיטים הלוהטים ביותר בעולם והעיקר: יש לנו להקות קצב משלנו". כך נכתב ב"העולם הזה", ביוני 1969.

1969: הקיץ בו מתו ילדי הפרחיםאיך יוצרים להיט קיץ?

אבל מבט חטוף במצעדי הפזמונים של התקופה מעיד על הפער שבין ההתרחשות בארצות הברית לבין הטעם המקומי בישראל. בעוד במצעד הלועזי מככבים הביטלס, הרולינג סטונס, ה"ביץ' בויז", ה"מאמאס והפאפאס" וה"מאנקיז", בראש המצעד הישראלי דורגה להקת גייסות השריון. הפרק המוקדש ללהקות הקצב בסדרה "סוף עונת התפוזים" מתמקד בפער הזה. התזה המוצעת היא שאווירת האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים העלתה את כוחן של הלהקות הצבאיות, שייצרו שירי ניצחון, כאב ושכול ללא הרף. ללהקות הצבאיות היו משאבים וחשיפה מוגברת. "להקות הקצב היו מוקצות מחמת מיאוס", אומר בסדרה גרי אקשטיין, שניגן אז בלהקת הקצב ה"כוכבים הכחולים". "אנחנו היינו צריכים לחפש את החומרים שלנו דרך הבי-בי-סי בלילה".

רוק ברחוב המסגר

האלטרנטיווה באותם ימים התנקזה לרמלה. בעיר המעורבת צמחו עוד ועוד להקות קצב שנהפכו לתופעה, שולית אמנם, אבל כזאת שריתקה את העיתונים. מוסף "הארץ" פירסם כתבה נרחבת על להקות הקצב של העיר. בעיר שבה "הסטייקים והגלידה הטובים בארץ, וגם החשיש הזול ביותר - שבע לירות לאצבע", "השאפתנים", "האפאשים", "הכוכבים" ו"ציפורי האש" התחרו על תשומת הלב של הקהל הצעיר. התושבים החוו דעה חיובית על התופעה, משום שאת מקומם של סוחרי הסמים באור הזרקורים תפסו כוכבים כמו רינגו סטאר. מועדון "הכריש" המה מאות צעירים. מועדון ה"קליפסו" הציג את דיוקנאות "החיפושיות" בגודל טבעי. מספרה שפתוחה עד מאוחר הציעה ל"צעירים המטורזנים" תגלחת של הרגע האחרון לפני שימהרו לרחבת הריקודים.

ביפו פעל אז המועדון "הרקיע השביעי", בתל אביב היה זה "אמא המתגלחת" ובראשון לציון "דון קמילו". כולם הציעו ערבי להקות. הופעה של "הכוכבים" בבית החייל ברמת אביב סחפה מאות צעירים שפרצו את הדלת לאולם. חמש ניידות משטרה הוזעקו כדי להחזיר את הסדר על כנו.

להקת הנח"ל, 1969. אווירת האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים

כוכבן של להקות הקצב דרך בדיוק כשמעבר לאוקיינוס חוותה החברה האמריקאית והאירופית מהפכים חברתיים שהולידו מוסיקה פוליטית: הפגנות סטודנטים ב-1968, הצעידה לוואשינגטון, מרטין לותר קינג וההופעה של הסטונס באלטמונט, שבה נהרגו שלושה אנשים ואחד נרצח.

חוקר מוסיקת הפופ, פרופ' מוטי רגב מהאוניברסיטה הפתוחה, אומר שישראל לא היתה בפיגור משמעותי מבחינה מוסיקלית (התקליט והסרט של וודסטוק הגיעו לישראל בזמן שהגיעו למדינות כמו הולנד, דנמרק או ארגנטינה) אבל תרבות רוק, במובן החברתי והפוליטי של המלה, עדיין לא נראתה באופק.

"שנים אחר כך התרחשה קאנוניזציה של הרגע הזה. אז זה היה לאניני טעם עם מבט קוסמופוליטי", אומר רגב. "זו היתה רשת חברתית של מוסיקאים שפירקו והקימו להקות. המוקדים היו רמלה, רחוב המסגר בתל אביב ובת ים", הוא מסביר. באותו זמן פעלו גם להקות כמו "השוקולדה" (עם צביקה פיק וגבי שושן) ו"כובשי הקצב" (עם גרי אקשטיין ובועז שרעבי בתופים). להקת "הרווקים" מבאר שבע הביאה את טרנד להקות הקצב לבירת הנגב. אחד החברים בה היה המלחין והמעבד אילן וירצברג (נורית גלרון, חווה אלברשטיין, ערן צור, "המכשפות").

"ברחוב המסגר היו משמיעים את ג'ו קוקר וג'ניס ג'ופלין", אומר פרופ' ניסים קלדרון מאוניברסיטת בן גוריון. "המוסיקה הזאת חילחלה אבל נחשבה שוליים שבשוליים. המרכז לא קיבל את זה עד שאריק אינשטיין ושלום חנוך הפנימו את האנרגיות האלה. היינו עסוקים בפיתוח אתוס של מוסיקה לוקאלית".

ב-1969 אמר ל"העולם הזה" שלום חנוך, שהקדיש אז את מרב זמנו ל"שלושרים": "אין לי מה ללמוד מהמוסיקה הסטנדרטית של רוב הפזמונאים הישראלים. אני עושה אחת מהשתיים: או הולך אחורנית אל המוסיקה מלפני 30 ו-40 שנה, או מנסה להשיג ולעבור את המוסיקה של זמננו". גם אריס סאן ניסה להעביר לקדמת הבמה אתוס שונה מזה של הלהקות הצבאיות. ב-1969 הוא עבד על "מזל דגים", מחזמר שהציג סיפור אהבה משכונות העוני של נמל יפו.

"הצ'רצ'ילים, 1969. הקהל עוד לא היה מוכן (תצלום: יעקב אגור)

עם זאת, חמישה מעשרת הפזמונים במצעד בחודש מאי היו פרי יצירתם של נורית הירש ואהוד מנור. אפילו ג'וני קאש הקליט אלבום שהוקדש כולו למעצמה החדשה ישראל, עם שירים כמו "בוא לכותל" ו"מדינת ישראל".

להקות כמו "האריות", "הצ'ר'צילים" ו"עוזי והסגנונות" התחילו להקליט חומר מקורי אחרי שניגנו גרסאות כיסוי ללהיטי מצעדים, שירי סן רמו ומוסיקה יוונית במועדונים. הן גם יצאו לסיבובי הופעות בחו"ל ("האריות" הצליחו במיוחד עם "אהבתנו היא דבר צומח"). הם הסתייעו במתנדבים שבאו לקיבוצים מרחבי העולם ואצרו ידע מוסיקלי רחב יותר. כמה מהם נהפכו במהרה לכותבי השירים של להקות הקצב, שנהגו לשיר באנגלית (אף שלעתים זה היה קרוב יותר לג'יבריש).

"זו לא מוסיקת מחתרת אמיתית", אמר אז סטן סולומון מה"צ'רצ'ילים". "עומקה רק כמה סנטימטרים מתחת לפני הקרקע. חשבנו בכוונה להתחיל במוסיקה קצת פחות מסובכת ויותר מסחרית כדי להקל על חובבי הפזמונים בארץ להיכנס למחילותיה המסועפות של מוסיקת המחתרת. אם זה היה תלוי בי, הייתי נכנס לאולפן ומנגן ללא הפסקה במשך 20 רגע קטע שלם אחד, אבל הקהל שלנו לא יהיה מסוגל עדיין להבין מוסיקה כזאת".

ג'ון, יוקו ונערת הגוגו

"מעריב לנוער" התייחס אז בהרחבה לנחיתה על הירח ולוודסטוק, ודיווח בדאגה על גילויי אלימות אצל הנוער האמריקאי ועל הפגנות נגד המלחמה בווייטנאם. בארץ להקת "הריבולבר" הקליטה פזמון בנושא, ושמו "תאר לעצמך". גם אנשי חבורת "הגר" ניסו להגיב למצב. "הם מרגישים כבר הרבה זמן צורך נפשי עמוק לעשות משהו למען השלום אבל לא ידעו מה", דווח בסרקזם ב"עולם הזה". "חשבו וחשבו עד שמצאו מה לעשות והזמינו את כל אמני ישראל להקליט בעברית את הבלדה של ג'ון ויוקו: 'תנו שאנס לשלום'. כי כידוע, האמנים הם נושאיו של לפיד השלום מאז ימיו של אריסטופאנס. מי לא היה שם? יפה ירקוני ויהורם גאון. כל השאר היו. כדי להיכנס לאווירה של שלום ואחווה שתו כולם וויסקי ואורי זהר אמר שגם בקנדה הקליטו אמנים את 'תנו שאנס לשלום'. יוסי בנאי אמר: 'כן, אבל שם קיבלו כסף'".

בפסטיבל להקות הקצב הראשון השתתפו עשרות להקות מרחבי הארץ, שעברו אודישנים בתל אביב, בירושלים ובחיפה. במקום הראשון זכו "הכוכבים הכחולים". בין היתר השתתפו ה"המוסיקטוס", שכל חבריה היו תלמידים במנזר הארמני בעיר העתיקה בירושלים וה"בלומס", להקה ערבית מרמאללה. "פעמוני סוני" הירושלמית קיבלה חסות מסחרית מהחברה, "השוקולדה" השתתפה ו"המהפכה" (לשעבר ה"טדי בויס") הגיעה מחיפה.

5,000 איש באו לפסטיבל שבו הוגרלה וספה וזוכת תחרות "נערת הגוגו", חנה יפרח, כיבדה את הקהל בנוכחותה. ב-1970 הועלו בישראל שני מחזות זמר: "שיער" (בהשתתפות "השוקולדה") ו"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין (שהלחין זהר לוי, שייסד שנתיים אחר כך את "אחרית הימים", ובכיכובה של תיקי דיין). נראה שרוק פוליטי כבר לא היה עוד חלום רחוק.

"האריות" הקליטו שיר בעברית: "אין מנוחה ליגע" בגרסה חדשה, ובלהקת הנח"ל התחילה להתגבש "כוורת". השאר היסטוריה. תרבות הרוק עברה מהשוליים למרכז, כשאריק איינשטיין חבר ל"צ'רצ'ילים". בזכות "פוזי", שבו ליוותה את איינשטיין, היא נהפכה מלהקת שוליים למיינסטרים. נועם שריף הזמין אותה להופיע בפילהרמונית ולנגן גרסאות לבאך. "'פוזי'", אומר קלדרון, "היה בישראל אירוע מכונן יותר מאשר וודסטוק".

*#