אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איילת זורר מתקשה להסתגל למעמדה ככוכבת הוליוודית

חודש אחרי שצעדה עם טום הנקס על השטיח האדום ברומא ושבועיים אחרי ש"מלאכים ושדים" כבש את טבלת שוברי הקופות בארצות הברית, איילת זורר חזרה לשטוף כלים ולהוריד את הזבל. ריאיון

תגובות

א. תל אביב-לוס אנג'לס

אנשים, כמו רגעים מסוימים, אלה שבאמת הופכים לבעלי משמעות בחייך, לא מופיעים ברעש נורא. הם נעים פנימה לאט, בעדינות. אולי זה כך מפני שקיים פער זמן טבעי, מתבקש, בין הרגע שבו אתה פוגש אדם לרגע שבו אתה מכיר אותו. הרגע שבו אתה מבין שהוא כאן כדי להישאר. גם לי ולאיילת זורר לקח קצת זמן. ככה זה, חבר מביא חבר.

(ובמקרה שלנו: חברה).

1999, אני קופירייטר במשרד פרסום. איילת זורר הגיעה לבקר את לילך, שנכנסה לחדר שלי והציעה שאכיר חברה טובה. נפרדתי בקלות מהנקודה בקיר שבה בהיתי ונכנסתי לחדר שלה. איילת קמה, חייכה חיוך מלא אור, אני החזרתי חיוך נבוך ולחצנו ידיים. סיפרתי לה ששבוע לפני כן קראתי ראיון איתה ובו היא סיפרה שלפעמים היא מרגישה שאיש, ציפור, משהו, יושב על כתפה ולוחש באוזנה. אמרתי שגם לי יש תחושה כזאת. חייכנו שוב, וזהו. שם נפגשנו.

כעבור חצי שנה, אצל לילך, בדירה, חזרתי מלילה ארוך בצדם האחר של הדברים. הקראתי להן שיר שיכור עשוי מילים מנופצות. אחרי רגע של שקט איילת אמרה "אני לא אוהבת אותו". היא צדקה כמובן. זה היה שיר רע ביותר ממובן אחד. מיד אחר כך היא ניתחה את הטקסט בבהירות, פשטות וכנות טובת לב, והציעה רעיונות לשיפור. הרגשתי שיש דרך אחרת להפוך את הטקסט לטוב יותר. מעכתי את הדף לכדור נייר וקלעתי אותו לפח, בלי כאב. צחקנו והתחלנו לדבר על אמנות. שם הכרנו.

הלאה בזמן, זו חברות שנרקמת וצומחת ומותכת על ידי רגעים ועוד רגעים בחיים. כל מי שיש לו ולו חבר אחד בעולם, מבין.

כיום, כבר שלוש שנים, איילת - בת 39, כמוני - גרה בלוס אנג'לס עם בעלה גלעד לוונדובסקי וליעד בנם. שכונת וניס ביץ', בית נעים וטוב ליד הים. הרמת חן של לוס אנג'לס. איילת משחקת בסרטים והצגות תיאטרון, גלעד מדריך גלישת גלים וסנואובורד. כשהם לא שם הם כאן, עם המשפחה והחברים.

לצורך הכנת הכתבה שוחחנו ב-skype. בין אודישן חשוב לפרויקט חדש, בין הכנת שניצלים לאירוח חברים.

כי הרי החיים הם תנועה נמשכת, קדימה ולמעלה.

» איילת זורר מצטרפת למועדון המיליון» הוותיקאן נגד איילת זורר

זורר מקדמת את "מלאכים ושדים" ברומא (צילום רויטרס)

ב. הייתי הרפסודה של טום הנקס

לא בכל יום נתמך טום הנקס בשחקנית ישראלית כדי לחצות שטיח אדום כמו יין בלב בירה אירופית. איילת זורר, באותו הרגע ברומא, לפני כחודש, הצטלמה לתמונה שתופיע באנציקלופדיית הישראליוּת תחת הערך "הצלחה". בגוף הערך ייכתב: "הייתי הרפסודה של טום הנקס".

אם מחפשים כותרת לסיפור ההצלחה של איילת זורר אפשר למצוא אותה, מכל המקומות בעולם, כתובה דווקא על חולצתה. לא זו שהיא לובשת עכשיו – אלא אחת שקנתה בצרן, שווייץ, בזמן התחקיר לסרט "מלאכים ושדים", זה שבשליחותו צלחה עם הנקס את הנהר האדום.

על כל פנים, החולצה. "זו טי־שירט, כמה קלאסי, עם אמירה של אלברט איינשטיין: 'הדמיון עולה על הלימוד'", מספרת איילת, "אני מרגישה באיזשהו אופן שזו התשובה לגבי החלומות. הם אינסופיים כמו הזמן, כמו הדמיון. הם יכולים לקחת אותך רחוק בחיים אל הלא נודע. זה מובנה במוח שלנו".

ואז מתגשם החלום וההצלחה מגיעה. אין לחץ לשנות איזו פאזה, חיצונית אולי, התנהגותית? לזרום עם כללי כוכבות אלה ואחרים? את מרגישה משהו כזה?

"לגבי החיים עצמם, שום דבר לא השתנה. אני מוציאה את האשפה ומכניסה כלים למדיח, וזה טוב. אני לא מרגישה לחץ, הוא לא קיים ואני לא בטוחה שאי פעם ארגיש אותו. אני מוקפת באנשי מקצוע רציניים שאני לא חושבת שהפאזה החיצונית חשובה להם או משפיעה עליהם".

פעם היית פחות בטוחה בעצמך.

"לא תמיד האמנתי בעצמי, אבל עכשיו כן. זה משתפר עם השנים. היום אני מאמינה בעצמי. אבל לא רק בעצמי. אני מאמינה, נקודה. אני חושבת שאני כלי, ולכן האמונה בעצמי חשובה, אבל אני מרגישה שיש לי יותר אמונה במה שלא יקראו לזה, אלוהים, הבריאה, מה שזה לא יהיה. אני פחות פוחדת, ומאפשרת ליותר שמחה להיכנס לתוך העבודה שלי".

זורר והנקס ב"מלאכים ושדים". עדיין מורידה את הזבלג. האני הוא האויב

מה לגבי רגעים של פחד?

"בזכות עזרה שקיבלתי בהשגת אמון וביטחון בעצמי, לימדתי את עצמי שפחד הוא אויב גדול. הגעתי למסקנה שכשאני לא מתעסקת בפחדים שלי ובחוסר אמון בעצמי, אני פנויה להקשיב לאחרים. אני מסוגלת להרגיש יותר. אם אתה מתנתק ומוציא מהמשוואה את האגו – 'אני, אני, אני' - אז יותר קל. את לא לוקחת דברים באופן אישי מדי. הכל הופך להיות ברור יותר, וכל השאר כבר מסתדר".

זה מעניין, כי את דווקא פועלת בסביבה רוויה ב"אני".

"זה נראה כך, אבל זה אותו דבר בכל מקום, אתה לא חושב? במשרד, באוטובוס, בבית. אני רואה את זה על ליעד, במהלך ההתפתחות שלו. בהתחלה אתה הכל, אחר כך אתה הופך להיות 'אני', אחר כך זה 'אנחנו' - בבית ספר, במסגרות אחרות, בצבא, בחבר'ה - ואז אתה לומד להפריד ולהסתכל מהצד תוך כדי שמירה על תחושת שייכות".

את מרגישה תחושת ייעוד מסוימת במשחק?

"טוב, זה לא שאני מפתחת תרופה לסרטן. בתוך המילה ייעוד יש את השורש יע"ד, ויעד הוא מקום סופי. מטבעי, כשאני מגיעה למקום מסוים, אני מסתכלת על המקום הבא. אם אתה מפסיק לנוע אתה מת".

ד. גלויות מהקרקס הנודד

כמו קודמו, "צופן דה וינצ'י", גם "מלאכים ושדים" מבוסס על רב מכר מאת דן בראון. עלילת הסרט ממשיכה ללוות את פרופסור רוברט לנגדון (טום הנקס), כשהפעם הוא פועל בשיתוף פעולה עם ד"ר ויטוריה וטרה (איילת זורר) כדי לגלות מי אחראי לגניבת חלקיקי אנטי חומר העלולים להפוך לפצצה קטלנית במיוחד. פרופסור לנגדון וד"ר וטרה חודרים לעומק המסתורין, המסורת והפוליטיקה של הוותיקן בסרט שעורר את זעמה הקדוש של הכנסייה. זה לא הפריע לו לגרוף בסוף השבוע הראשון להקרנתו 48 מיליון דולר, ולהדיח את "סטארטרק" מראש טבלת ההכנסות.  

כמה זמן עבודה נדרש לסרט בקנה מידה כזה?

"העבודה על הסרט עצמו התנהלה בערך שנה. למעשה כבר סיימתי את הצילומים לפני חצי שנה, אבל רק עכשיו זכיתי ליהנות מהאדוות האחרונות שלו, מהקצפת והדובדבנים".

מה זאת אומרת?

"בחודש האחרון הוא עלה בהמון מדינות, בבת אחת, והמשמעות של זה היא נסיעות בעולם, מסע יחסי ציבור, שמלמלות ונעליים עם פלטפורמה (היא מעווה את קולה). הייתי צריכה לבחור לפחות שתי שמלות פרמיירה, עוד לפחות עשר outfits ליחסי ציבור ועוד שש תלבושות להופעות בטלוויזיה. בקיצור, זה נהיה פרויקט שלם".

היה איזשהו מקום שהגעת אליו ושאלת את עצמך "וואו, מה אני עושה פה?".

"כן, בטוקיו. היתה שם פרמיירה, שבניגוד לפרמיירות באירופה היתה מורכבת בעיקר מאנשים שבאו לבקש חתימות ועמדו שם משעה מוקדמת בבוקר. ברומא, לשם השוואה, היו 60 עיתונאים ו-90 צלמים. באירועים כאלה יש גדר שמפרידה בין הקהל לבין השטיח האדום. היפנים עמדו שם, ואנחנו היינו צריכים לעבור על פניהם ולחתום על תמונות שהם מחזיקים.

"מה שהיה מוזר שם מבחינת החוויה האישית שלי, זה שכולם נורא רעדו. הם מאוד עצורים ומנומסים, וכשהם ביקשו את החתימות הם פשוט רעדו. היה בזה משהו נורא מוזר וקצת מפחיד לרגע, ומצד אחר מאוד מרגש. היה אפשר להרגיש את האנרגיה שלהם וזה היה קצת מהמם. היה שם רגע שאמרתי לעצמי 'אוקיי, אני בשואו, אני בקרקס נודד'. אבל גם מצאתי יופי בזה שאנשים מתרגשים. הם נגעו ללבי באיזשהו אופן. זאת היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת".

עשית את המסע הזה לצדו של טום הנקס.

"כן. אני יכולה להגיד שהוא אדם שמרתק לראות מתראיין, הוא אחד האנשים הכי חריפים שפגשתי, ולהתבונן בו בזמן שהוא מלהטט זו חוויה מעניינת כשלעצמה. הוא חכם בצורה בלתי רגילה, יש לו הרבה מה להגיד, הוא אמיתי ומפתיע ולא משעמם איתו".

סיפרת לי כמה זה חשוב ששחקן יקשיב לשחקן שמולו, ובעבודה שלך עם טום הנקס ממש מורגשת הכימיה הטובה ביניכם. התחושה שגולשת מהמסך אל הצופה היא שאתם באמת מקשיבים אחד לשני.

"כן, מתוך עניין אמיתי. אצלי לפחות זה היה כך. אני בטוחה שגם אצלו".

זורר ב"מלאכים ושדים". המעריצים ביפאן רעדוה. הילדה שלא חשבה שתוכל

ברבע השעה הראשונה של הסרט הוא מעביר המון אינפורמציה, בעיקר לגבי פרויקט מאיץ החלקיקים. את רוצה לספר לי על זה קצת?

"צרן (CERN) הוא מכון למחקר גרעיני. את המנהרה שבה ביקרתי במהלך התחקיר וההכנה לסרט – כי הצילומים עצמם לא היו בה בגלל האבטחה הכבדה שתחתיה היא נמצאת - בנו בעומק של 100 מטר מתחת לאדמה ובאורך של כ־40 קילומטר. מה שעושים בצרן הוא האצה של חלקיקים במהירות הקרובה למהירות האור כדי שהם יתנגשו זה בזה, ועל ידי כך מנסים ליצור חלקיק חדש. את החלקיק הזה אין אפשרות לראות, אבל אפשר לחזות בהשפעה שלו על הסביבה. זה נראה כמו צילום רנטגן שעל גבי הרקע הכהה שלו מתקבלים קווים לבנים המתארים את האפקט של תנועת החלקיק. התנועה של הקווים מזכירה צורה של ספירלה".

מרתק אותך הסיפור הזה.

"ממש. אחת השאלות שהמדענים מנסים לענות עליה היא שאלה שגם אותי מאוד מרגשת - מהיכן מקבלים החלקיקים את המסה שלהם והופכים למה שאנחנו מכירים כחומר".

כלומר, הם מנסים לשחזר את רגע הבריאה?

"כן, את המפץ הגדול, רק במיקרו. היקום מורכב ב-90 אחוז מדבר מה שהוא לא החומר כפי שאנחנו מכירים אותו. אבל אני לא מדענית, רק מישהי שהתאהבה במדע".

מאיפה מגיעה אצלך התשוקה לידע?

"כילדה לא האמנתי שאני יכולה לתפוס בכלל את הדברים האלה, ורק היום אני מרגישה שזה אפשרי. פתאום שאלות מאוד גדולות ומשמעותיות שיש לך לגבי החיים - מאיפה באנו, איך דברים עובדים - הולכות ומתבהרות. זה מסעיר ומרגש".

לקראת התפקיד ערכת תחקיר משלך או שהסתמכת על התסריט בלבד?

"לא, הלכתי מעבר לתסריט, כי כמו שאתה יודע התחלתי להתעניין בפיזיקה ולקרוא בתחום עוד קודם".

נדמה לי שאם לא היית שחקנית היית מדענית.

"בתחקיר שלי על מדעניות גיליתי שהרבה מהן הגיעו לזה מתחומים אחרים לגמרי. יש בצרן מדענית שהיתה זמרת ויש מדענית שהיתה שחקנית. זה מעניין שאפשר להגיע לתחום הזה מכל מיני מקומות. אבל שיהיה ברור, אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ואין לי שום שאיפה להיות מדענית. אני מאוד אוהבת לדעת, אבל לא הייתי משנה שום דבר בחיים המקצועיים שלי".

מה היתרון הגדול במשחק?

"זה מאפשר לי לעבור מעולם לעולם. לגלות עולמות חדשים באופן מתמיד. בזמנו אני לא חושבת שמספיק האמנתי בעצמי כדי באמת ללכת לתחום. בתי הספר לא מלמדים את אלה מאיתנו שיש להם צורת חשיבה אחרת - במקרה שלי יותר ויזואלית - כך שלא היה לי סיכוי. את הצד האינטלקטואלי שלי גיליתי הרבה יותר מאוחר".

כן, אבל הרצון לדעת הוא לא חדש.

"אני מניחה שלא, אבל החינוך לשאול שאלות וללמוד הוא משהו שאתה מקבל מהבית, ואני לא חושבת שקיבלתי את זה בבית. זה היה שם בתוכי והתעורר, לאט לאט, בהיותי אדם בוגר. בכל אופן, תודה לאל על האינטרנט, כי היום אפשר להגיע אל כל הדברים המעניינים ולקבל מושג על כל מה שלא תרצה. אפשר להיכנס ליוטיוב ולראות הרצאות והסברים על אמנות, על ברניני, על פיזיקת הקוואנטים ועוד ועוד, וזה מה שעשיתי. אם לבן שלי יש שאלה על המשמעות של משהו, אנחנו נכנסים למחשב ובודקים. זה חינוך ללמידה. אני חושבת. אני מקווה".

זה אחרת כשילד שומע את ההורים מדברים לא רק על מכוניות ובתים ומה יש לשכנים. כשהוא רואה אותם מחזיקים ספר או מעודדים אותו לשאול ולחקור.

"כן, ובכל זאת, ההורים שלי גם קראו הרבה, לקחו אותי לשיעורי פסנתר וריקוד והשמיעו לי את 'פטר והזאב'. אבל זה לא כמו ללמד את הילד לחקור ולבדוק. אפשר לשבת ולראות טלנובלות, ולדבר על מכוניות ועל איזה נעליים בא לי לקנות - זה לא סותר. אפשר ליהנות משני העולמות. פשוט אם אתה נתקל במילה חדשה, קום, תיכנס לאינטרנט ותנסה לגלות את המשמעות שלה. זאת אני".

זורר וג'ף גולדבלום ב"אדם בן כלב". "אם לא הייתי שחקנית - הייתי מדענית"

ו. מדענית של הרגש

לדעתי הקולנוע הוא מספר הסיפורים החשוב של התקופה.

"מה שאני לומדת עכשיו זה לספר סיפור. איך? בזכות העבודה עם במאים שמצטיינים בזה. סטיבן ספילברג, רון הווארד (במאי "מלאכים ושדים"; מ"ג), וגם טום הנקס, שהיה לו חלק עצום בפיתוח של 'פורסט גאמפ'. להחליט מה אתה מספר בסיפור זה תהליך מרתק בעיני - מה אתה בוחר לספר, על מה אתה מוותר, מה אתה חותך בעריכה, ובסופו של דבר - מה הבחירות האלה עושות לסיפור".

אז נשמע שהשלב הבא מבחינתך הוא לעשות סרט על פי סיפור שאת תבחרי.

"אני עובדת עכשיו על משהו, ויש לי כבר תסריט ביד: אוטוביוגרפיה שנכתבה על ידי בחורה מאוד מעניינת. העברתי את התסריט לקריאה של כמה אנשים שאני מאוד מעריכה את דעתם המקצועית, הם נתנו לי הערות ועכשיו אני מחפשת במאי. כמעט כל ספר שאני קוראת, נדמה לי שיש לו פוטנציאל להיות סרט מדהים".

מה את מחפשת בתסריטים שאת קוראת, מה חשוב לך למצוא שם?

"סיפור. הוא יכול להיות מגולם ברעיון מסוים שנותן לי השראה, או בדמות מעניינת - עמוקה או מלאת חיים. ב'מלאכים ושדים' מצאתי את זה, וזאת כמובן היתה הזדמנות לעבוד עם טום ורון. אין מחיר למה שלמדתי מהם במהלך העבודה על הסרט, ואני יודעת שזה עדיין כלום".

מה למדת?

"כל כך הרבה דברים. גם אישיים, גם מקצועיים. קשה להגדיר את זה במילים. כשאני מתחילה לפרוט אותם זה נוגס ביופי שלהם".

היו רגעים כאלה שפתאום אמרת לעצמך "טוב, עליתי כיתה"?

"כן, הרגשתי את זה. ביכולות שלי, בסבלנות שלי, בשמחה".

איך את לומדת דמות?

"זה כמו לצבוע חלקים ממוספרים שהופכים לציור: אתה לומד תוך כדי. כל התנסות היא חוויה שונה ותובעת משהו אחר. אני שואלת שאלות על משמעותה של הדמות בסיפור, על מה הסיפור, ומנסה להבין איך היא פועלת ולמה. אני שואלת שאלות ומקשיבה לתשובות, ואחר כך מגלה מה מציע התסריט".

תדגימי את זה בקצרה על פי ד"ר וטרה, הדמות שלך ב"מלאכים ושדים".

"בספר ויטוריה היא יתומה, ומשך אותי לדעת איך זה הפך אותה לאדם העצמאי והנחוש שהיא; איך היתמות השפיעה על האמונה שלה, על התכנים שבהם היא מאמינה. היא הרי מקדישה את עצמה למדע, ומצד שני היא מוצאת את עצמה בשיתוף פעולה הדוק עם הוותיקן. זה קונפליקט מעניין".

הרגשת פעם שדמות שגילמת קפצה החוצה, הופיעה מתוכך באיזו סיטואציה בחיים?

"כולנו דמויות, כל הזמן. ההיבטים שלהן יכולים להיות שונים, אבל הם כבר נמצאים בתוכנו. טוב או רוע, חוכמה או טיפשות, תמימות או מניפולטיביות. הן לא קופצות, הן שם כל הזמן".

פעם, בשיחה בינינו, קראתי לך מדענית של רגש.

"אני לא בטוחה שהיא מסכמת את הכל,  אבל ההגדרה הזאת מוצאת חן בעיני".

כתבות שאולי פספסתם

*#